מבקר חופשי

פורסם במסוף לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

במסה מפורסמת משנות הששים של המאה ה-19, “תפקידה של הביקורת בזמננו", כתב מבקר הספרות הוויקטוריאני הדגול, מתיו ארנולד, כי תפקידה של הביקורת, כמו גם של הספרות עצמה, הנו “להגדיל את המאגר של רעיונות רעננים ואמיתיים". הספרות לא נועדה, לא בראש ובראשונה על כל פנים, לשימושים פרקטיים, אלא לתענוג, ל"משחק חופשי של הרוח", כביטויו של ארנולד. וכלי המשחק של הרוח הם הרעיונות שעליהם להיות, כאמור, אמיתיים מחד גיסא אך גם, ולא פחות חשוב, רעננים.
אי היותם של הרעיונות ב"בעל זבוב" "רעננים" היא הסיבה העיקרית לכך שהרומן הזה לא מעניין כל כך לקריאה ב-2011.
נדמה שכולם כמעט שמעו על קווי העלילה העיקריים של הרומן, שראה אור במקור ב-1954. מטוס שעליו חבורת נערים בריטיים, שהועלו עליו כנראה בהחלטה על פינוי מאורגן עקב מלחמת עולם שלישית (הדברים נתונים בעמימות), מתרסק לאי טרופי. הנערים מנסים להתארגן לשרידה במקום אבל מריבה עזה פורצת ביניהם והם זונחים אט אט התנהגות רציונלית ומתורבתת לטובת חיי פרא הכוללים גם רצח.
ישנה אי בהירות בשאלה מה בעצם הנושא העיקרי של הרומן: האם הוא על חוסר היכולת לארגן חברה מסודרת, כלומר על הקושי שבפוליטיקה, הקושי לעבור מ"מצב הטבע" לחברה מאורגנת? ואולי על המשיכה שיש בכולנו אל המצב הפראי, הבהמי, אל חיי היצר הלא רציונליים, שמעטה דקיק של תרבות מכסה עליהם בחיי היומיום שלנו? ומה מאפיין את חיי היצר הללו, לפי הרומן, תאוות רצח או דווקא עצלות והזנחה? האם יש ברומן הזה ניסיון לשחזר את חיי האנושות הקדומה, את היווצרות הדתות הפרימיטיביות ופולחניהן האכזריים? או שהרומן מצביע על הפסיכוזה שנוצרת כאשר אין מסגרת חברתית? ואולי הנושא הוא סרבנות ההמון לציית למנהיגים נאורים, כאן ראלף, הנער הנבון שיכול להושיע את הנערים ושהנו כמו משה מיטיב שהעם מואס בו? כל הנושאים הללו אולי יכולים לעלות בקנה אחד, אבל מה שהופך את הרומן לבעייתי הנו הבחירה להציג נושאים אלה בחייהם של ילדים. כך הרומן מסרס ומחליש את האמירה שלו עצמו. כי נושא מתחרה לכל הסוגיות שנמנו לעיל מתבלט ברומן והוא חוסר היכולת של נערים וילדים לחיות ללא מבוגרים. “מה אנחנו? בני אדם או חיות? או פראים? מה יחשבו המבוגרים?” זועקת אחת הדמויות. ובסיכום הרומן מופיעה האמירה הביקורתית הבאה: "הייתי רוצה לחשוב שחבורה של נערים בריטים תהיה מסוגלת להפגין ביצועים יותר טובים". המסר החינוכי, על כך שנערים בלי מבוגרים הינם אובדי עצות, מתחרה בכל הסוגיות שהוזכרו לעיל, חותר תחת האמירות הכלליות על מצבו של האדם והופך את הרומן למקומי באמירתו, לממוקד באמירה הרלוונטית לילדים בלבד. בקיצור, הרומן מחליש את המסר שלו עצמו.
אבל אפילו נדבק במסר הכללי והנוקב יותר, זה הסב סביב התמה של הפרא-שבתוכנו, הרי שזה אינו מעניין במיוחד היום. אפילו בשנות החמישים, זמן צאת הספר לאור, לא היה בנושא הזה משום חידוש. אחרי טקסטים קנוניים בנושא, כמו "תרבות בלא נחת" של פרויד, משנות העשרים של המאה העשרים, או "לב המאפליה" של קונראד, מ-1902, שלא לדבר על מאורעות ראליים כמו שתי מלחמות עולם בהם נחשפה הברבריות האנושית, הרעיונות שמבטא גולדינג הם הכל מלבד "רעננים", כהמלצתו של ארנולד. הטקסט הזה שייך לזמנו, זהו טקסט מובהק של "המלחמה הקרה", המנבא מה יקרה לאנושות אחרי שואה גרעינית (התשובה: חיי טירוף של מלחמת כל בכל). אבל אפילו לזמנו הוא היה אנכרוניסטי. טוב בעיקר לבני נוער. קל וחומר כיום.
הנה דוגמה לרעיון "רענן", שרלוונטי ל"בעל זבוב". מבקר הספרות המבריק והניאו-מרקסיסט, פרדריק ג'יימסון, כתב שבעולם הגלובלי שלנו חלו שני תהליכים גדולים ומקבילים מאז שנות הששים. מחד גיסא, אין יותר בעולם מקומות "פראיים", לא-ידועים, מסתוריים, שמהווים אלטרנטיבה, ולו בדמיון, למערכת הקפיטליסטית המערבית. העולם כולו סופח וסונף ולוכד למערכת עולמית אחת של ההון והשיטה הקפיטליסטית. במקביל לתהליך זה, אותו אזור בנפש שלנו שהיה לא ידוע עד המאה האחרונה, הלא-מודע האפל שרבץ ורחש-במסתרים בנשמות האנושות עידן ועידנים, נחשף ו"התגלה" גם הוא. ולא זאת בלבד שהוא נחשף והתגלה, אלא שהקפיטליזם סיפח גם אותו למערכת שלו ועשה בדימויים מהלא מודע שימושים אינספור בתעשיית הפרסום ובחרושת התרבות. הלא-מודע הוא כמו מחצב שנתגלה ומייד לאחר גילויו החלה המערכת הכלכלית לכרות ממנו עוד ועוד. בקיצור, לפי ג'יימסון, אין היום אפשרות לאיים מבודדים כפי שאין לא-מודע פרטי (ג'יימסון אינו פסימיסט, עם זאת; אבל תקצר היריעה). “בעל זבוב", שמספר לנו על אי מבודד כמו שגם על הלא-מודע האפל שמצוי בכל אחד ואחת מאיתנו – הוא, בהתאם, תוצר מיושן.
יש כאלה שמשווים בין "בעל זבוב" לתוכניות הריאליטי, כדוגמת "הישרדות" ו"האח הגדול", החושפות גם הן, כביכול ולא כביכול, את תהומות נפש האדם. לאדם המשכיל התוכניות הללו לא רק מעליבות את האינטליגנציה, אלא פשוט משעממות. מה החידוש? שיש בבני האדם צדדים אפלים ותככניים? אנחנו יודעים את זה, תודה. למדנו היסטוריה וקראנו ספרות. בקיצור, אולי "הישרדות" היא הגרסה הוולגרית של "בעל זבוב", אבל שניהם כאחד אנכרוניסטיים ולא רעננים.

פורסם במוסף לספרות ב-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

דמיינו שאתם צופים באתלט שרץ מרתון. עיניכם נתקלו קודם כל בכפות רגליו הארוזות בנעלי הספורט הנכונות. אחר טיפס מבטכם אל שוקיו וירכיו השריריות. משם עלה מבטכם אל בטנו השטוחה, ומשם אל הנשיפות הסדורות של חזהו הרחב והחסון. ברור לכם, מדובר במקצוען. הוא רץ ורץ וגופו לא מסגיר מאמץ. זיעה קלה ונוצצת על כתפיו – ותו לא. מבטכם עולה למעלה ואז נעצר בתדהמה. לרץ אין ראש!
זו התחושה שלי בקריאת הספר החדש של הרוקי מורקמי, כמו גם בקריאת כמה מספריו בעבר (למעט “יער נורווגי”, אותו אהבתי ללא סייג). לפנינו מספר בעל יכולת טכנית גבוהה ביותר, שכותב בסופו של דבר יצירות ילדותיות. מספר הכותב אגדות למבוגרים. וזו לא מחמאה.

"1Q84" (משחק מילים על "1984" של אורוול; ביפנית, הספרה תשע נהגית כפי שנהגית האות Q) היה סנסציה מו"לית בארצו. הספר עב הכרס ראה אור ביפן בשלושה חלקים, ב-2009 ו-2010, מהדורתו הראשונה נמכרה ביום פרסומו ותוך חודש נמכרו ממנו מיליון עותקים. הוא נחשב על ידי מבקרים שם ל"מגנום אופוס", היצירה הגדולה של מורקמי. אצלנו, כמו גם באנגליה, רואים אור שני החלקים הראשונים של היצירה ובעוד כשנה יראה אור החלק השלישי.
בכ-800 העמודים שלפנינו, המתורגמים היטב, מסופרים בגוף שלישי ולסירוגין, פרק פרק, סיפוריהם של שני צעירים יפניים כבני שלושים. משלב מסוים ברור שסיפוריהם יתלכדו. שני הסיפורים מתרחשים ביפן ב-1984. הסיפור הראשון הנו סיפורה של אׇאומׇמֶה (למי שהמילה מזכירה אדממה, אותם פולי סויה המשמשים כמתאבן במסעדות יפניות, יתברר חיש שאכן יש קרבה בין המילים). אאוממה היא רווקה העובדת במכון כושר, שמתמחה באימונים ובטיפולים גופניים. אך יש לאאוממה חיים סודיים: היא נשכרה על ידי אלמנה מסתורית לשמש כמחסלת של גברים שפוגעים בנשותיהם. כמו האלמנה האניגמטית, איבדה גם אאוממה המופנמת את האישה הקרובה לה ביותר בגין מעלליו של גבר מתעלל. זה המניע לתשוקת הנקמה המפעמת בה.
קו העלילה השני הוא סיפורו של טֶנגוֺ. טנגו, רווק מופנם אף הוא, הוא עילוי לשעבר במתמטיקה שמתפרנס מהוראתה במכינה אוניברסיטאית וחולם להיות סופר. הוא נקלע לקנוניה ספרותית שמסתבכת והולכת כאשר הסכים לרעיון של עורכו הנכלולי ונטל על עצמו לשכתב סיפור פנטזיה של צעירה יפה בת 17. הסיפור נשלח לתחרות ספרותית שטנגו והעורך שימשו בה כלקטורים ושופטים. הדמיון והאווירה בסיפורה של הנערה יוצאי דופן, אך חסרה לה באופן בולט יכולת טכנית. בזה מתמחה טנגו ותחזיתו של העורך היא, תחזית שמתגשמת, ששילוב הכוחות בין הנערה לטנגו כסופר צללים, יזכה את הסיפור במקום הראשון בתחרות ויהפוך אותו אף לרב-מכר ארצי. אך מעורבותו כסופר צללים מכניסה את טנגו לעולם אפלולי ומסוייט של כת דתית. הנערה הסופרת היא בתו של מייסד הכת שבה מתקיימים פולחנים נוראים הכוללים משכב עם קטינות. אאוממה הנוקמת תגיע אף היא אל הכת הזו ושם, אולי, ייפגשו שני קווי העלילה וגיבוריהם.
משלב מסוים, וכדרכו של מורקמי, מתווספים אלמנטים פנטסטיים לעלילה. למשל, ירח נוסף נתלה בשמים בצד זה המוכר לנו. ומשלב מסוים האלמנטים האלה משתלטים עליה. אחזור לכך בהמשך.

כשמנסים לפענח את הצלחתו של מורקמי מדברים על המערביות הבולטת שלו. הוא פשוט יפני שאינו יותר מדי יפני. זה אכן חלק מההסבר לפופולריות שלו. ראו לדוגמה את תיאורו (על דרך השלילה) של הכפר היפני הבא, אליו מגיע טנגו על מנת להיפגש עם אפוטרופוסה של הסופרת הצעירה: “איש אינו בא לפוטמטאו כדי לצפות בהצגה של 'דון קיחוטה איש לה מנצ'ה', לבקר בדיסקוטק פרוע במיוחד, לראות את אולם התצוגה של 'אסטון מרטין', או לאכול במסעדה הצרפתית הידועה בלובסטר המוקרם שהיא מגישה". כל האפיונים לעיל הם מערביים במפגיע. נוסף על מערביותו, הקסם שמהלך מורקמי על קוראים רבים נובע מכך שגיבוריו הם פעמים רבות רווקים אורבניים, החיים בסטייל, שומעים מוזיקה טובה וצורכים מותגים נחשבים (כך הם אאוממה וטנגו בדרגות שונות). על אף המלנכוליות שלהם, ובעצם גם בגללה, יש בגיבוריו משהו שמחניף לקהל הרווקים, הרווקים-לשעבר והרווקים-לעתיד, האורבניים, אלה המתוחכמים, השואפים-להיות-מתוחכמים והמתוחכמים-כביכול, שמאכלסים את הכרכים המערביים. גם ה"פמיניזם" של מורקמי מחניף לקוראות אורבניות מתוחכמות או אלו השואפות להיות כאלו. אאוממה, למשל, צדה גברים לסקס. היא אף דוגמה ומופת ל"העצמה" נשית, אמנם מעט קיצונית (מורקמי אף מייחס לה התנסות לסבית, אופנתית ובלתי נמנעת אף היא). גיבורותיו של מורקמי מייצגות היטב פמיניזם קפיטליסטי: נשים המשוחררות סוף-סוף לסקס נטול מחויבות, צריכת מותגים ועבודה קשה. ממש כמו גברים.
להיותה של הכתיבה הזו חלק ממארג "לייפסטייל" אורבני, ניתן להוסיף את העיסוק האופנתי של מורקמי בתרבות הגוף (כאן, דרך דמותה של אאוממה; בחיים דרך היותו רץ ידוע).
הקשר ההדוק של יצירתו של מורקמי לעולמות הסרטים והמוזיקה הפופולריים, דוגמאות מעולמות אלה מוזכרות לאורך ולרוחב הטקסט, תורם גם הוא לפופולריות שלו. בכך הוא אף מנגיש את יצירתו לאנשים שאינם רגילים בקריאת ספרים….. מורקמי הוא, למעשה, חלק אורגני מתרבות הפופ. לא רק אזכור תכוף של יצירות מהתרבות הפופולרית גורם לכך, אלא גם העובדה שגיבוריו הם בדרך כלל צעירים ואף צעירים מאד.
פירוט המאכלים כאן ברומן, שמזכיר לעתים תפריטים במסעדות אופנתיות, תורם גם הוא לתזה לפיה הרומנים של מורקמי הם חלק ממארג "לייפסטייל" של הבורגני-הבוהימייני האורבני המערבי, לא פחות משהם יצירות אמנות. מזמינים סיני וקוראים יפני.

אבל אי אפשר לבטל את מורקמי ולפטור את הצלחתו בהערות וההסברים הסוציולוגים והגיאופוליטים האחרונים.
הכישרון הספרותי נטו של מורקמי יוצא דופן, מרשים ביותר. מורקמי הוא מספר שיודע ליצור איזון כמעט מושלם בין חלקי הטקסט. מספר שלפרוזה שלו קצב מצוין. מספר שמשפטיו מחוטבים, נקיים, אווריריים, לעתים רבי יופי ובעלי עמקות מסוימת (כאן היה מאלף, למשל, הדיון על ההבדל בין ספרות למתמטיקה). מספר שהנו כמעט-גאון בבניית עלילה; בעל יכולת כמעט מתמטית לשוות לעלילות שלו מעין-הכרחיות של משוואה ארוכה אך אלגנטית. מורקמי, ממש כטנגו גיבורו, הוא טכנאי ספרותי מרשים ביותר. הנה דוגמה אקראית מעשרות למיומנותו הספרותית: מורקמי הרגיש, ובצדק, שיש לחזור על הביוגרפיה של טנגו לקראת סוף הרומן הארוך הזה, על מנת לרענן את זיכרונו של הקורא ו"לארוז" את הביוגרפיה הזו לקראת סגירתה. לצורך כך יצר אמתלה אמינה ביותר: אביו של טנגו שוכב על ערש דוויי, הפך לצמח, וטנגו מסכם את חייו באוזני אביו הדומם לקראת פרידתם.
אבל, בסופו של דבר, כאמור, זהו מספר בלי "ראש", מספר שכותב פנטזיה רומנטית ילדותית ומתקתקה. ולו הייתי יודע מה יש ברומן לפני שהייתי מתחיל בקריאתו, פרדוקס כמובן, ולולא, כמובן, הייתי מבקר מקצועי, לא הייתי מתחיל בה.

המגבלות של מורקמי המתבטאות כאן אינן מעטות. מוגבלת היא דמותה של אאוממה, למשל, דמות של כמעט-גיבורת-על נוקמת, שכמו לקוחה, לפחות בחלקה, מהזיה קודחת של תיכוניסט חְנון. חלק מהסצנות ברומן הן קולנועיות במובן הרע של המילה. כלומר נשענות על ארכיטיפים וקלישאות וויזואליים גסים. כך הוא, למשל, שומר הראש, השתקן והאימתני אך טוב הלב, של האלמנה המסתורית המעסיקה גם את אאוממה. בכלל, כל סצנות המפגשים בין האלמנה העשירה והאניגמטית לאאוממה הן כמעט קלישאות הוליבודיות. בנוסף, מטרידה כאן הרומנטיקה הקיטשית על פגישתם המיוחלת של שני הנאהבים שנועדו זו לזה מילדות (טנגו ואאוממה, וודאי ניחשתם). היצירה גם סובלת מסנטימנטליות כבדה שתמיד נגרמת כשעוסקים באופן לא מורכב או מחדש בנשים מוכות ו/או בפגיעה מינית בקטינים. בנוסף, זול, זול וילדותי, ילדותי הוא הצגת הרוע המוחלט של מנהיג הכת הדתית, או הרוע של הכוח שעומד מאחריו.

ועדיין, לולי החלק האחרון (משני-השלישים של הרומן המלא, כאמור), הייתי מסכם את הביקורת בכך שלפנינו ספרות פנאי מהנה ביותר. לא יותר אך גם לא פחות.
אך החלק האחרון הגיע גם הגיע. והחלק האחרון הזה, ואני מדבר על כמה מאות עמודים, הוא כזה קשקוש ילדותי, על מלחמה בין כוח מרושע, אנשים קטנים ומרושעים המכונים “ליטל פיפל", בכוחות הטוב, שאתה תוהה אם הסופר לועג לקוראיו. כאן נחשפת ערוות הפנטזיה של מורקמי; החלק הפנטסטי, שמתעצם בחלק האחרון הזה, פשוט מביך.
כך, שבסופו של חשבון, זו יצירה בעייתית מאד. הנפח הפיזי הגדול שלה לא יוצר איזו תובנה חברתית או העמקה הגותית או פסיכולוגית. הוא פשוט עדות ליכולת הווירטואוזית של מורקמי ליצור עלילה לופתת שיכולה כביכול להמשיך עד אין סוף. לרוץ ולרוץ. המעין-מחווה ל-1984 של אורוול שיש כאן הופכת לגול עצמי. 1984 היה ספר שאמר משהו על העולם. 1Q84 אינו יודע לומר הרבה על העולם. בנקודה כלשהי ברומן אומר טנגו: “וחוץ מזה, אם בעולם הזה (או בעולם ההוא) יש ירח אחד, או שניים, או שלושה, בסופו של דבר היה רק אדם אחד שהוא טנגו. ומה ההבדל? באיזה עולם שלא יהיה, טנגו הוא רק טנגו. הוא אותו אדם אחד, עם הבעיות המיוחדות שלו, ועם האישיות המיוחדת שלו. זהו, הנקודה האמיתית היא לא הירח, אלא הוא עצמו". אלה משפטים כדרבנות אבל גם הם משמשים כגול עצמי. כי מורקמי אכן טורח רבות על הצגת העולם בעל שני הירחים, העולם האחר, עולם הפנטסיה, והטורח הזה נובע בדיוק מכך שעל טנגו "עם האישיות המיוחדת שלו", מורקמי לא יכול לבנות רומן מלא ומספק.

יש המדברים על מורקמי בהקשר של פרס נובל. לו אני איש אקדמיה שבדי הייתי חס על כבוד הפרס ולא מעניק אותו לאצן היפני המוכשר.

פורסם במוסף לספרות של "7 לילות" "ידיעות אחרונות"

יש קיטש להמונים ויש קיטש לאינטלקטואלים. הרומן הזה שייך לסוג האחרון. כמה סממני משנה לקיטש ספרותי לאינטלקטואלים: אזכורים תכופים לתרבות הגבוהה והקלאסית. התפעמות מיופי נשי בצורה ביישנית-אידאליסטית. דמויות של אנשים מגושמים כלפי חוץ אך טהורי ועדיני נפש בפנימם. הדגשה מופרזת של ארציות הקיום, למשל התעסקות בדמויות של פושעים ערסוואתים, על מנת להסוות מופשטות קיצונית ואי הכרת המציאות. תחביר מסובך במכוון. כל אלה ישנם כאן. תמהני על שני אנשי שם כמו הסופר החשוב המנוח ו.ג. זבאלד ומבקר הספרות הבולט ג'יימס ווד על המלצתם החמה לרומן הזה המופיעה בכריכה האחורית.
הרומן מספר בגוף שלישי על קורותיו של ד"ר ג'רג' קורין, עובד ארכיון זוטר בעיר שדה הונגרית, שעובר יום אחד התגלות שלילית. נגלה לו כי השקר ניצח בעולמנו, כל מה שאצילי, עדין וטהור, כל הטוב והנשגב, הובס. לקיום, לפיכך, אין טעם עוד. והנה, בדרך נס נתגלה בארכיון כתב יד שעניינו בדיוק זה: המאבק הנצחי לאורך ההיסטוריה בין כוחות הטוב והיצירה האנושיים לכוחות ההרס ותבוסתם של הראשונים. קורין, על אף שביכולתו לקרוא כתב יד מורכב כל כך ולספרו לנו במהלך הרומן, מתגלה עם זאת כתמים גמור בתוכניותיו. בכוונתו להגיע לניו יורק, שהיא מרכז העולם להבנתו, ושם, דווקא שם, להעלות את כתב היד לאינטרנט על מנת שהעדות שניתנת בו למאבק הטוב ברע, תישמר לנצח, ואז להתאבד. העלילה הבסיסית של הרומן מורכבת ממסעו של קורין מהפרובינציה ההונגרית לניו יורק.
הרומן אינו גרוע ממש. אחרת לא היה צולח בייעודו להיות קיטש לאינטלקטואלים. אבל הוא מקרה מובהק של רומן מתחזה, מתחזה ליצירת מופת.
מתחזה, ראשית, בגין המופשטות הגדולה של הסוגיות שהוא מעלה. הכל כאן מלא פתוס, משיחות מכחול הגותיות גדולות – מה גדולות, עצומות! – פאתוס שמוצנע בגסות ובקלישאתיות בכך שהרומן מדגיש את עליבות נושא הבשורה, ד"ר קורין עצמו. הרומן הזה מציע כך מיתולוגיה במקום היסטוריה ומיתולוגיה מניכאית פשטנית ומופשטת, של "טוב" מול "רע". ההיסטוריה נחלקת לתקופות ולאנשים שוחרי שלום ולשטנים ולכוחות אופל מחרחרי מלחמה או תאבי בצע. כתב היד שגילה קורין ואותו הוא מגולל באוזננו במרוצת הרומן, מדלג מהתרבות המינואית בכרתים באלף השני לפני הספירה למאה ה-19 ומשם בחזרה לימי הביניים ולתקופה הרומית ואז ל-1492 שנת גילוי אמריקה. לאורך כל ההיסטוריה כביכול, נחשפת כך מלחמת הטוב ברע. זה לא רציני. זה לא רציני בגלל שזה מופשט כל כך אבל זה לא רציני גם בגלל שזה בנלי, שווה הערך לאמירת הדוגמנית על כך שהיא רוצה "שיהיה שלום עולמי".
זה גם רומן אנכרוניסטי (למרות שראה אור במקור ב-1999). ניו יורק כבבל החטאה הוא, למשל, אנכרוניזם. לטעמי, ההתעסקות בהיסטוריה היא עצמה אנכרוניסטית. דורנו מתח את היריעה ודיונו באדם, או מה שראוי שיהיה דיונו, הוא אבולוציוניסטי במהותו, לא היסטורי. כלומר דיון הנמתח עשרות ומאות אלפי שנים לאחור, ולא רק כמה אלפים עד לערש התרבות האירופאית, בכרתים של האלף השני לפני הספירה (גם האירופוצנטריות המבצבצת פה, האופיינית כמדומה דווקא לאינטלקטואלים מזרח אירופאיים, היא אנכרוניסטית). יש כאן ניסיון לכתוב על תמות דוסטוייבסקאיות, לדון ב"שאלות הארורות" הגדולות, אך בלי עדכון לדורנו. התוצאה לפיכך היא אנכרוניזם. סופר כמו וולבק, שמושפע אף הוא מדוסטוייבסקי, הוא סופר חשוב לאין שיעור מהסופר שלפנינו. זאת משום שוולבק מתאים את דוסטוייבסקי לתקופה שלנו. הוא, למשל, אמר בראיון שהשאלה האם האהבה יכולה להתקיים בעולם שלנו היא "השאלה הארורה" של דורנו, מקבילה לסוגיית קיום האלוהים אצל דוסטוייבסקי. וולבק גם מבין שסבל מרכזי של דורנו אינו סבל של "מלחמה", כמו שמציע הרומן האנכרוניסטי הזה, אלא של "שלום".
יש כאן איזה "מסר" שמופיע בוואריאציה אחרת ב"דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן ולאחרונה ברומן האחרון של ג'ון באנוויל, על כך שהמדע העוסק בגדלים גדולים לאין שיעור או קטנים לאין שיעור, הטכנולוגיה שהופכת להיות בדיונית יותר ויותר, העולם בככללותו ההופך להיות מורכב והולך – גדולים עלינו: “הדרך ללא אלוהים מובילה למקום הזה, אל האדם המופלא, הקסום, המסנוור, אשר רק דבר אחד אינו מסוגל לעשות, וגם לא יהיה מסוגל לעשות אף פעם, וזה לשלוט במה שיצר במו ידיו […] מה שגדול מדי, גדול מדי בשבילנו" (ההדגשה במקור). אבל "המסר" הזה, כל כמה שהוא נכון, אינו מוכח כאן ברומן, הוא נאמר.
כאמור, יש כאן תחביר מודרניסטי סבוך. משפטים הנמשכים חצי עמוד, למשל. ישנה כאן, כמוזכר, יצירה בתוך יצירה. ישנה כאן התעסקות אובססיבית בסיטואציית הסיפר, כלומר מתי סופרו הדברים שקרו. ההתעסקות הזו מסגירה כמדומה השפעה של תומאס ברנהרד (אצל ברנהרד לא נדירים המשפטים הקומיים-במכוון מהסוג הזה: “הלכתי לישון, אמר תומאס, אמר לאסלו", כלומר לאסלו מספר מה תומס אמר). כל המאפיינים הללו נחווים כמניירות. ובכל מקרה, למרות התחכום שהם משווים לטקסט, הרי שזה טקסט נאיבי במובן הרע של המילה, בתהייה התמה-ילדית מדוע בני אדם לא יכולים לשכון לבטח ובשלווה בעולמם. אבל לומר "נאיבי" זה בעצם לעשות הנחה לטקסט. "יומרני" ו"נפוח" יותר מדויק. זה ספר יומרני ונפוח בנמיכות-הרוח הענווה לכאורה שלו, ברצינותו ובמוסריותו כביכול.

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

טד יוז, אם זיכרוני אינו מטעני, כתב פעם שאשתו, סילביה פלאת', קינאה בכותבי הרומנים המקצוענים בספרות האנגלית בזמנה, באותם בעלי מלאכה מיומנים שאף הצליחו להשתכר מכתיבתם. היא מצדה ניסתה את כוחה בכתיבת רומנים כאלה אך נכשלה. היא לא הבינה, אומר יוז, שהכישרון העצום שלה, הכישרון הגאוני-קיצוני שלה, אינו נמצא שם, בכתיבה מיושבת ומתוכננת בקפידה.
נזכרתי באנקדוטה הזו בקריאת הרומן החדש של ערד, המסתמנת ככותבת הרומנים המקצועית ביותר בקרב בני דורי, ילידי שנות השבעים; כותבת פקחית, מיומנת ובורגנית עד העצם. הכי לא סילביה פלאת'. אם כי, להיות כותב רומנים מיומן וסולידי הוא כישרון נדיר לא הרבה פחות מהכישרון העמוק-מוטרף.
"חשד לשיטיון" מספר על בני הזוג רותי וגיורא, כיום בסוף שנות הששים לחייהם, החיים באוניברסיטה קליפורנית. בני הזוג היגרו לארה"ב בשנות הששים, גיורא הוא מהנדס אווירונאוטיקה ורותי זנחה את הדוקטורט שלה בספרות אנגלית והפכה לעקרת בית. לבני הזוג האמידים אין ילדים. מבחירה. לחייהם נכנסים נטעלי ובן, אקדמאים ישראליים צעירים ותפרנים. הרומן מסופר בגוף שלישי מנקודת המבט של רותי. ערד עושה שימוש מיומן בנקודת המבט המוגבלת שלה, מוגבלת כפי שהנה כל נקודת מבט שאינה של "מספר כל יודע", על מנת ליצור עלילה בלשית.
כי הרומן הוא סוג של מותחן בלשי. היצ'קוק מוזכר כמה פעמים ברומן, רותי אוהבת את סרטיו, ובכך נרמז באופן מעודן אופייני טיבו המותחני של הרומן עצמו. היסוד הבלשי מתחיל בחשד של רותי שגיורא מגלה סימנים מוקדמים של אלצהיימר. אך עיקר המתח נובע מהתהייה של הגיבורה הראשית (והקורא עמה) על טיב היחסים שבין גיורא לנטעלי: האלה יחסי ידידות בלבד? יחסי אבהות? והאם אבהות מטפורית או ממשית? ואולי קשר אהבים? ואם כן, האם הוא ממומש או מפונטז? והאם נטעלי מצדה תמימה או ערמומית, כלומר משתמשת בגיורא או אוהבת אותו, בהנחה שאכן יש ביניהם משהו? ערד יוצרת אווירת מתח-פרנויה מרפרפת ומעודנת אך יעילה. היא גם משחקת באופן מתוחכם ומעורר במוחו של הקורא. אופציות נרמזות כאן ואז מוזמות, לעתים באלגנטיות חרישית. למשל: באיזשהו שלב ערד מצליחה להחדיר לטקסט, באופן אוורירי, חשד שדווקא רותי לוקה בשיטיון, שמעוות את תפיסת המציאות שלה. החשד המעניין הזה מותר לבסוף בחשאי, בשיח אילם המתנהל בין הסופרת לקוראים.
המיומנות והמקצוענות של ערד ניכרות כאן באופנים רבים. למשל, בשימוש מעודן בסב-טקסט הסב סביב היעדר הילדים של בני הזוג. כשגיורא נפגש עם ילדה יהודייה-אמריקאית המראיינת אותו על קורותיו במלחמת העולם השנייה, "מופעל" גם הסב-טקסט הזה והופך את המפגש לטעון במשמעות נוספת. עוד סוג של מיומנות: סיפורים מסופרים בתחילת הרומן והסופרת חוזרת אליהם בסופו. זה לא רק האקדח שבמערכה הראשונה היורה בשלישית (גם זה יש כאן). נוצרת כאן תופעה אחרת, אקדח-סיכות נקרא לה. אקדח-הסיכות שירה במערכה הראשונה חוזר מאות עמודים אחר כך וכך מהדק ומשדך היטב את הסיפור.
מבחינה רעיונית, מלבד עיסוק מעניין בסוגיית אי הבאת ילדים לעולם וזקנה מול נעורים, ערד מנצלת כאן נקודת תצפית נדירה לדיון בסוגיה מעניינת ואף חשובה. ערד נמצאת בנקודת תצפית ממנה היא יכולה להתבונן על מצבן העכשווי של שתי האופציות הגדולות של היהודים במאה העשרים: ישראל וארה"ב. בעבר היה גדול הפער בין ההצעה הבורגנית האמריקאית לזו הציונית-סוציאליסטית. בעשורים האחרונים, כידוע, הפער הצטמצמם, כשישראל החלה לחקות את אמריקה. אולי הדברים משתנים בחודשים אלה ממש. בכל אופן נקודת התצפית האקטואלית הזו מחלצת את ערד מהאטמוספרה הפסטישית-מיושנת שאפיינה חלקים נרחבים ביצירתה בעבר. במקום שימור מוזר של אווירת ישראל הזעיר-בורגנית של שנות החמישים והששים (הנוכח, עם זאת, גם הוא כאן ואף ניתנת לו הצדקה ראליסטית; גיורא ורותי עזבו את הארץ בשנות הששים ולכן ישראל מבחינתם היא ישראל של העבר), נקודת התצפית המוזכרת ממקמת אותה בלב צומת לאומי-חברתי עכשווי וחשוב. ואכן הרומן מכיל כמה תובנות מעניינות על ההבדל בין החיים בישראל לחיים היהודיים באמריקה ובתוכם חיי קהילת הישראלים באמריקה.
אמנם הדמות של גיורא קצת חלשה. אמנם פיזור מילות הסלנג בשפת הישראלים הצעירים (כמו "סוטול" ו"סבבה" ו”אשכרה” ו”מדהים”) קצת מגוחך ומעיד על רצון חשוף להפגין מעודכנות, רצון שתוצאתו הפרזה. אבל ככלל הרומן הזה הוא רומן הגון, ספרות מינורית-קמרית לא מסעירה ולא מהלכת בגדולות, אבל מעוררת התפעלות מכישרונה להלך דווקא בקטנות, ביכולת לכתוב רומן קום-איל-פו.
אך יש נקודה אחת שמעיבה על הרומן הנאה הזה. היא קשורה באופן אירוני בנקודת התצפית הייחודית של ערד כישראלית באמריקה. כמה פעמים לאורך הרומן מופיע משפט מוזר, עילג מעט. ברוב המקרים די ברור מקורו האנגלי-אמריקאי. כך, למשל, משתמשת ערד כמה פעמים במשפט "מה שלא קוראים לזה" במשמעות של "איך שלא קוראים לזה" (כנראה, בגלל “whatever”). במקום אחר כותבת ערד את המילה "פעם" במשמעות של "פעם אחת" (אך רק באנגלית "once” משמש בשתי המשמעויות). או משפט כזה: “אני יכול לעשות משהו לעזור לך?", שמקורו כנראה אמריקאית. אם ערד רוצה להמשיך להשתייך לספרות העברית, והיא אחת הכותבות הצעירות הבולטות בה כרגע, היא צריכה לשמור על העברית שלה.