הרומן, ז'אנר הרומן, שצמח לדעה אחת נחשבת באנגליה במאה ה-18 (למרות התחלות מפורסמות אחרות, כמו "דון קיחוטה" בראשית המאה ה-17), הוא בשבילי צורת האמנות החזקה ביותר; הממושכת-עמוקה ביותר, המשמחת ביותר כשהיא טובה. את חיי כרכתי בין כריכות הרומן, אפשר לומר בהגזמה ובפאתוס קלים.
לאחרונה נתקלתי ברומן (ידוע, אך שקראתי אותו בפעם ראשונה) והוא קפץ מייד גבוה ברשימת הרומנים המשמעותיים שקראתי בימי חיי (ואולי יהיה מדוייק יותר לומר: בעשור האחרון; כי, ראשית, העבר הוא כבר לא קרוב והרשמים כבר לא טריים, ושנית, ההשפעות שם, בעבר הרחוק, היו מסוג מעצב לפעמים). "הטחנה על נהר הפלוֹס" מ-1860 של ג'ורג' אליוט (שם העט של הסופרת האנגלית מרי-אן אוונס; ראה אור ב"כרמל" ב-1998 בתרגום אפירה רהט).
אני מנסה עוד להבין מה כל כך חזק ומשמעותי בעיניי ברומן הזה ואני מקווה להקדיש לכך בעתיד הקרוב מאמר. בינתיים רק אומר דבר אחד שלא ממצה את גדולתו: הלבטים של הגיבורה הצעירה שלו נתפסו בזמן הקריאה כלבטים *אמיתיים*, כלומר כמשהו שלקוח מהחיים ולא מדפי רומן, למרות שהם לא לבטים שגרתיים; כלומר, החיות של הדמויות גדולה ביותר.
"מידלמארץ'" של ג'ורג' אליוט, כתב פעם כמדומני מרטין איימיס, הוא כנראה הרומן האנגלי הגדול מכולם. הקריאה גם בו זכורה לי כחוויה חזקה ואני מקווה לחזור אליו (למעשה, לקחתי את "הטחנה על נהר הפלוס" לידיי כשלא מצאתי בהלפר ספרים את "מידלמארץ'" כשחיפשתיו לקריאה שנייה; כי איזה בן עוולה שאיני זוכר מיהו או מיהי לקח לי את העותק מהספרייה!). מעניין ביותר שבמסורת האנגלית של הרומן – שהיא, כאמור, לדעה נחשבת, המסורת המרכזית שבה התעצב הז'אנר בכלל – המקום של נשים מרכזי ביותר. ג'יין אוסטן, האחיות ברונטה, אליוט, ווירג'יניה וולף. כשמבקר מרכזי במאה ה-20 כמו ליוויס מנה את גדולי הרומן האנגלי הוא מנה ארבעה: ביניהם אליוט ואוסטן (ובצדן הנרי ג'יימס וג'וזף קונרד).
פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".
נוסטלגיה נכרכת ברגשותינו בתמימות. אם משום שאנחנו זוכרים בנוסטלגיה את ילדותנו, שהייתה תמימה בהגדרה. אם משום שה"התקדמות" הטכנולוגית והתרבותית מְשווה לעבר דימוי ילדי תם. אם משום שעצם המבט לאחור נוטה לדחוק מזיכרוננו את הרגעים הלא נעימים או הדו-ערכיים.
הגיבורה של הרומן המפתיע באיזו מתיקות שיש בו הזה תמימה בעצמה. גליה היא נערה בת שבע עשרה, השנה היא 1978, והיא פוגשת בחופי תל אביב את רפאל, סטודנט יפה תואר לארכאולוגיה שאיבד את רגלו בקרב הנורא על העיר סואץ במלחמת יום הכיפורים. הרומן מתרחש בין ספטמבר 78' לדצמבר 78' ומספר על אהבתם של השניים.
גליה חושדת שרפאל זומם לפגוע במשה דיין, כי למדה מהמורה לסוציולוגיה, ש"לא אהבה סוציולוגיה ובמקום זה לימדה אותנו בעיקר פסיכולוגיה", על התת-מודע, ואמו החורגת השנואה של רפאל נראית לה דומה לרחל דיין (והרי גם "למדנו בפסיכולוגיה שהכל נובע מאינטרסים אישיים"!). אם כי, אם גליה הבינה נכון את ההצגה "יוליוס קיסר", היא חושבת לעצמה, היא מקווה שרפאל יפעל ממניעים אידאולוגיים, כמו ברוטוס, ולא אגואיסטיים, כמו קסיוס, רוצחי יוליוס קיסר. כל זה ממחיש את תמימותה של גליה וחלק מתמימות זו קשור לכך שהיא דווקא חשדנית ודרוכה למה שהיא מכנה "סתירות" בדברי בני השיח שלה. ולכן כשרפאל דוחה את ההאשמה שהוא מבקש לנקום בדיין היא מזנקת, אהה: "אני זוכרת בפירוש שאמרת פעם שאתה נקמן"! אבל רפאל דוחה את הממצאים בטענה הסבירה והבוגרת ש"אולי כך הרגשתי אז. אבל זאת לא תכונה שמאפיינת אותי". או אז מחליטה גליה להרפות, בנימוק הבוסרי-תם אף הוא, שאם תתווכח איתו תדמה לאמא שלה.
התום הזה של גליה (הנה עוד דוגמה: "איך זה יכולה להיות שהוא כבר בוגד בי? אמנם דודה רחל אמרה הרבה פעמים שכל הגברים בוגדים, אבל חשבתי שמתחילים לבגוד לאחר כמה שנות נישואין"), החובר לתום הנוסטלגי של ספר ישראלי שרואה אור כעת ומתרחש בשנות השבעים, נשען על תבונה של הספר עצמו, שתם פחות מדמותו הראשית, כמו שההיסטוריוּת של הרומן נשענת על יכולת של הסופרת להעלות באוב תחושה של תקופה קרובה-רחוקה.
החן של הספר קשור גם בפגימות הפיזיות של גיבוריו. וזאת באופן לא סחטני. גליה מסתובבת בחמש השנים האחרונות עם מעין סד-מחוך שנועד לאפשר לה ליישר את גבה. היא מרגישה כמי שחיה בשולי החברה בבית הספר שלה. ורפאל, כאמור, כרות רגל. כך שכשהם נפגשים עולה בגליה (המספרת של הרומן) חשש הן שיאהב אותה והן שלא יאהב אותה. "שיני הנחיתוּת המוכרות החלו מכרסמות. איזו מטומטמת, עד לפני כמה דקות חשבתי שבחור חתיך מתחיל איתי וגם אם לא חשבתי לצאת איתו ראיתי בכך מחמאה גדולה, אבל לשווא התלהבתי. מי יודע, אולי רק נכים תמיד יסתכלו עלי".
בתבונה ובעדינות נשזרת כאן העלילה האישית ברקע ההיסטורי. אנו למדים שסבתה של גליה התאהבה בצעירותה בדוד פרנקפורטר, דמות היסטורית, מי שהרג ב-1936 את מייסד התנועה הנאצית בשווייץ. הרקע ההתנקשותי הזה נכרך בחשד של גליה על כוונותיו של רפאל בן הזוג שלה בקשר לדיין. אבל האירוניה הדקה של הספר מעלה שהבעיות שיש בקשר של גליה ורפאל הן פרוזאיות ואישיות יותר מאשר סיפורי המסגרת הגדולים של ההיסטוריה שעל בימתה מתחולל סיפור האהבה ביניהם. וליתר דיוק, שחשדותיה של גליה על כוונותיו ההיסטוריות של רפאל נשענות על חוויות פרטיות יותר של בני הזוג. ובעצם, מתגלה לרפאל וגליה שמסתקרנים ביחס לדמותו של פרנקפורטר, שגם הוא, דוד פרנקפורטר, צלע על רגלו, ואולי משום כך "התחיל לפנטז שהוא דויד המלך שיציל את העם מידי גוליית והפלישתים" הנאציים? האירוניה של הצבת הפוליטיקה מול החיים האישיים מופיעה גם באירוע קשה של תקיפה מינית שעוברת גליה בשוליה של עצרת פוליטית בעיר ימית, נגד הנסיגה מסיני והסכמי קמפ דיוויד המתגבשים.
תל אביב של סוף שנות השבעים עולה כאן באופן נאה מפרטי הרומן. דיסקוטק בקומת קרקע של בית דירות בארלוזורוב שמפריע לשכנים. הזדנגפות בדיזינגוף. רפאל שנדמה לגליה כשחקן כריס כריסטופרסון והיא לו כג'ינה לולובריג'ידה. לזניה היא מנה שכמעט איש בארץ לא שמע עליה. "מכבי" היא קופת חולים סודית של המתנגדים למפא"י. הבדלי העדות נוכחים אך לא מודגשים ולבטח לא נגועים, ממוגלים ומנוצלים (גליה, מצד אמה לפחות, היא ממוצא ספרדי). טריות המהפך באוויר (הן גליה ומשפחתה והן רפאל הם דווקא אוהדים של בגין, ואם כבר מבקרים אותו מימין, על הכוונות לפינוי סיני).
זה סיפור לא תמים על תום (הטיפול המעודן אך הלא מתחמק במיניות ראוי לתשומת לב מיוחדת). אך זהו גם סיפור לא ארסי וצורב, אלא עדין ואוהב. יש בו טעם נוסטלגי מתוק, אך לא מתקתק. סיפור קטן ויפה, סיפור חניכה על אהבה ראשונה. סיפור כן והגון, בעברית יפה, על המקום הזה, המקום שלנו. מקום כאוב, וגם משום כך: מקום אהוב; משום נכותו, על אף נכותו.
תחילת הספר עוסקת באסון הצונמי בדרום מזרח אסיה בסוף 2004. בהמשך הספר, שמתרחש ב-2005, מספר קארר על מותה מסרטן של אחותה של אשתו. מה הופך בליל דוקומנטרי כזה ליצירה חזקה? קארר השכיל להציב את עצמו ואת כתיבתו בלב צומת סואן שבו חוצות זו את זו ונפגשות כמה אוטוסטרדות שמעסיקות את תרבות זמננו. ביניהן המגמה של התרבות ליצירה תיעודית וכן הדיון ב"נרקיסיזם" בתרבות זמננו.
"קריאת הינשוף" של פטרישיה הייסמית' ("אחוזת בית").
הרומן הפיקנטי הנודע הזה של פטרישיה הייסמית (מ-1962) כתוב בז'אנר רומן הפשע. כלומר, מעורבים בו מעשים פליליים, אלימים, נכלוליים, תעלומות, שוטרים וחקירות. אבל הוא מתעלה על הסנסציוניות של הז'אנר, הופך לרומן חזק ומשמעותי, בגלל התחכום והעומק והמקוריות הפסיכולוגיים שלו. מה שמייחד את "קריאת הינשוף", ואולי את הייסמית בכלל, הוא ההתכה שהיא יוצרת בין פשיעה לנוירוזה.
"האם אינך רוצה בי" של אסף גברון ("ספרי עליית הגג" ו"ידיעות ספרים").
הרומן מתחקה (בגוף שלישי) אחר ארבעה חברים ממושב סמוך לירושלים, מילדותם בתחילת שנות השמונים עד התקרבם לגיל חמישים. הרומן מציג תשתית אידיאולוגית של דור. גברון מתאר את דור ההפרטה, הדור הליברלי במובן הכלכלי והחברתי; יוזמה פרטית ושחרור מאידאולוגיות קיבוציות. ההצגה הזו מתאפשרת בגלל שמדובר בטקסט מרשים וכתוב במקצוענות; טקסט שמציג, במודע ובלא מודע, עולם ותפיסת עולם מלאים.
"חבר קרוב" של שי אספריל ("עם עובד")
מהשנה האחרונה לא זכורה לי כמעט חוויית קריאה מתמסרת כל כך ברומן ישראלי עכשווי. חוויית קריאה כזו מורכבת ראשית ואחרית כל מהנאה. משלב מוקדם אתה מכיר בכך שקיבלת מושב נוח במכונית מרוץ הנהוגה בידי נהג מיומן שמבעד לחלונותיה תראה פלאות. דמויותיו הראשיות, שירלי הנואפת ואסף המתבודד, מוצגים בדרך חריפה ומענגת. זו נשענת גם על היחס הלא קיטשי של הסופר לדמויותיו.
"המוקיון" של היינריך בל ("אחוזת בית").
הרומן התזזיתי המצוין הזה מ-1963 הוא מונולוג של האנס ֹשניר, מוקיון בן עשרים ושבע החי במערב גרמניה. אבל מוקיון, בהקשר התרבותי המדובר, הוא אמן קומי, המשתמש בכלים שונים (פנטומימה, למשל) במערכונים שחלקם בעלי מגמה סאטירית רצינית. השטף הסיפורי והתיאורי של בל (שזכה בנובל ב-1972) סוחף, טבעי, עשיר, נרגש ואמין ושופע בוז כלפי הקונפורמיזם הגרמני, העבר הנאצי והקתוליות.
"סיום מדומה" של נועה סוזנה מורג ("כתר")
הגיבורה בת ה31 של הרומן הזה חוזרת לארץ אחרי פרידה ונודדת בתל אביב בין סאבלטים. היעדר הבית עקרוני. הגיבורה חיה בעולם נוודי שבו אמצעי התקשורת המרובים רק מחריפים את תחושת הניתוק. הגיבורה היא "נשמה שלולאותיה חסרות", כמו שנאמר פעם על גיבור תלוש של גנסין, מישהי שחסרה יכולות עיגון. מורג יצרה כאן התכה עדכנית בין דמות התלוש העברי לגיבוריו המנוכרים של וולבק.
כישראלי חילוני, יחסי לדת אמביוולנטי. אני בהחלט לא מסכים עם פרויד שבמאמרו "עתידה של אשליה" הביע צער על ההיאחזות האנושית בדת וראה בה שלב ילדותי של המין האנושי, שאינו יודע לחיות ללא "אבא". השקפת העולם של פרויד נראית לי אכזרית יותר מאשר לא נכונה. אכן, המין האנושי חושש מהחיים. ובצדק רב. יש ממה. והדת היא אחת התרופות החזקות שהוא מצא לו, אם לא החזקה שבהן. ולמי שאין לו תרופה חלופית – ולפרויד אין תרופה כללית כזו, לכל היותר יש לו תשובה פרטית של איש מדע דגול שמוצא את ייעודו בעבודתו האינטלקטואלית – מוצעת מעט צניעות כשהוא בא לקצץ בנטיעות.
מאידך גיסא, לעיתים התרופה הדתית הופכת להיות קשה מהמחלה. למשל, אם התרופה מערפלת את חוש הראייה ואת יכולת ההישרדות, הרי שהיא מסוכנת ביותר, יותר מהמחלה. אם אתה חי לפי "מידת הביטחון", וסומך שיהיה "עוד יותר טוב", ולא נערך כהלכה אל מול הסכנות שאורבות לפתחך, הרי שאין הצר שווה בנזק המלך. אם, למשל, בגלל "מידת הביטחון" שלך אתה מזלזל בכוחות בין-לאומיים אדירים ובטוח שה' הטוב יעזור ויציל, הרי אתה יכול למצוא את עצמך במצב של אנשי בית ראשון שסברו שהיכל ה' יציל אותם, וכפי שאמר להם ירמיהו: "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה". אתה יכול למצוא את עצמך כחסיד של אחת החסידויות במזרח אירופה ב-1939, שלא מזהה את הסכנה שאורבת לקהילתך, בגלל אמונת צדיקים ומידת ביטחון מופרזות. כידוע, לא היה "עוד יותר טוב" אז.
זאת ועוד: בעקבות סקר שהתפרסם לפני כעשור-וקצת על מידת האמונה באלוהים בקרב היהודים בארץ, וכן על מידת אלה הסוברים שהיהודים הם "העם הנבחר", טענתי, שבעוד הנתון הראשון אינו מטריד אותי כלל (כאמור, כל אחד ומה שעוזר לו לעבור את הלילה החשוך, כפי שכתב ג'ון לנון), הנתון השני מעט כן מטריד. ומדוע? כי מי שסבור שהוא "נבחר", יכול לעיתים להתנהג כמי ש"אין לו אלוהים".
אם הנרקיסיזם האמביציוזי האישי היא מחלה הקשורה מאוד לחילוניות – ואני אכן סבור כך, וטולסטוי ב'וידוי' שלו רומז לתובנה האדירה הזו, כשהוא מתאר מה החליף בנעוריו את אמונת ילדותו באלוהים: היה זה, אומר טולסטוי, אמונה ב"שכלול עצמי" שהחליפה את אמונת ילדותי. והוא ממשיך: "הכול התחיל, כמובן, בשכלול עצמי מוסרי ורוחני, אך עד מהרה החליף אותו שכלול באשר הוא, כלומר, רצון להיות טוב יותר לא בעיני עצמי ובעיני אלוהים, אלא רצון להיות טוב יותר בעיני אנשים אחרים. מהר מאד השאיפה הזאת להיות טוב יותר בעיני בני אדם התחלפה ברצון להיות חזק מבני אדם אחרים, כלומר, יותר מהולל, יותר חשוב ויותר עשיר מאחרים" ('כתבי הגות', הוצאת כרמל, מרוסית: דינה מרקון) – הִנֵּה נרקיסיזם ילדותי (בסגנון "עוד יותר טוב") וקיבוצי (כזה הנובע מאמונה לא מעודנת במושג "העם הנבחר") הוא דבר שדווקא השקפת העולם הדתית מעודדת.
אך כפי ששני הפזמונים שנידונו במאמר זה מלמדים: הדת מעניקה למאמיניה לא רק את אלוהים כי אם גם את מושג הנשמה. וכדאי שאנחנו, החילונים, נתבונן בכך ולא נפקיד את הזירה לבעלי הפלוגתא התאולוגיים שלנו. התפיסה הנאיבית שחילוני הוא הומניסט בהגדרה היא אכן תמימה מאוד. כפי שניטשה היטיב להבין, עם אובדן האמונה באלוהים עלולים לֹאבד שלל מושגים בסיסיים הקשורים אל מושגו זה. מושג כזה הינו מושג "הנשמה".
מי שמטיף לכפירה בלי להבין זאת הוא אדם שטחי. ומי שאינו מתעמת עם הנושא הזה עתיד להפסיד במלחמת הרעיונות.
—
כתבתי בגיליון "השילוח" הקודם מאמר שנפתח כעת לקריאה במלואו: על הדת בעקבות שני פזמונים ישראלים של חנן בן ארי ושולי רנד.
בחמישי זה, ה25.12, ארצה על הרומן הישראלי שראה אור השנה, "קו בדרום", של הסופר ערן בר-גיל (הוצאת "עם עובד"). זהו אחד הרומנים הישראליים הטובים שראו אור השנה, רומן שמטפל ברגישות רבה ובתחכום ספרותי בנערה צעירה שתוהה על זהותה המגדרית.
ההרצאה תתקיים ב19.30 בספריית "בת ציון" ביד אליהו שבתל אביב (רחוב בת ציון 10). הכניסה חופשית באדיבות עיריית תל אביב. אשמח לראותכן ולראותכם!
2. ביוגרפיה חדשה (Gerald Howard, "The Insider: Malcolm Cowley and the Triumph of American Literature") וככל הנראה מוצלחת על המבקר והעורך האמריקאי, מלקולם קאולי (1898-1989, מספרים מעניינים, אגב), מעניקה לכותב המאמר ב"הארפר'ז" (קישור) ואנס פזארו (אני מקווה שאני מתעתק נכון) הזדמנות להרהור בהיעלמות הספרות האמריקאית בזמננו (לטעמו).
קאולי מהווה מקפצה טובה לדיון הזה כי בעצם פעילותו הוא עיצב חלק מכובד מהתודעה העצמית של הספרות האמריקאית ככזו. הוא היה חבר ומקדם-ספרותי של כ-ו-ל-ם (המינגווי, פיצג'רלד, הקריירה של פוקנר חבה לו, כך למדתי, חוב מכריע, וכך גם של ג'ק קרואק ועוד ועוד). היה לו חזון על הספרות האמריקאית, על הפיכתה לכזו, כלומר למערכת; על תודעה היסטורית שלה ותודעת גדולתה בדורו וכן לפניו.
כל זה, לדעת הכותב, הסופר ואנס פזארו, כבר לא קיים (ציטוט רלוונטי בהמשך).
כמה הערות:
א. המאמר (והביוגרפיה) מזכירים שספרות גדולה חייבת את הגיבורים שמאחורי הקלעים (העורכים ובמידה מסוימת – כי הם פחות "מאחורי הקלעים" – המבקרים). ספרות גדולה נוצרת כשיש מערכת. קשה מאד לחשוב על ספרות גדולה כשאותן תשתיות אנושיות נעדרות ממנה.
ב. מעניין מאד לקרוא דין וחשבון גורף כזה על היעלמות הספרות האמריקאית, לטעמו של הכותב. עם זאת, צריך לזכור שכותבים נוטים למופנמות מלנכולית, זה סיכון מקצועי, כמו מודעות עצמית גופנית מופרזת אצל שחקנים, כך שתמיד צריך לחסר את המלנכוליה הזו מראיית השחורות שלהם על מנת להתקרב אל המצב האובייקטיבי.
ג. כמדומני שהיסוד המכריע בהיעלמות התרבות הספרותית האמריקאית, לטעמו של הכותב, אינו נטפליקס, אי-הקריאה וכו, אלא תפיסה פיליסטינית של הספרות כמשהו שצריך להרוויח ממנו ולא כמשהו שמקריבים את החיים (ולבטח את החיים הטובים) על מנת לייצר אותו. אני לא אומר שזה נכון, רק מציין בעניין שזה מה שנראה נכון לכותב.
הנה כמה מפסקאות הסיום של המאמר בהרפר'ס.
As we look back on this extraordinary era, it’s time to admit not that this once triumphant American literature is dead—that’s a song people have been banging out since Bing Crosby was still alive and Truman Capote was making his last hopeless, inebriated appearances on Johnny Carson—but that American literature simply isn’t. It didn’t die, it just disappeared: gone, evaporated into the thin air of bureaucratic-consumer corporate life. The death or aging out (or buying out) of the final generation of serious and erudite editors has deeply changed the literary wing of trade publishing. The biggest losses I’ve observed have come with the deaths of Sonny Mehta of Knopf and Dan Frank of Pantheon. (Howard dedicates The Insider to Frank.) To this working critic, the people who have replaced them seem avidly committed to the values of book chat, likability, and The New York Times Book Review’s promiscuous email newsletter touting 8 new books we love this week and the juiciest poems you’ll ever read! There are smaller presses that publish very good work (e.g., New Directions), but much of it is in translation. The few excellent editors I still know say that they continue to look for great and important writing; they report that their bosses will actually permit them—so long as they don’t spend too much—to publish it. But there isn’t much of it out there, and when it does appear, almost no one reads it or talks about it or is affected by it.
This situation has obtained for two decades, possibly three. People today, especially younger people, have to go out of their way to know literature qua literature—to understand it as a living thing separate from trade publishing as presented to them by mainstream reviews and Goodreads. They live in a world in which people are happily (always happily) “creative”; they understand an activity called “creative writing”; they might even know that there are many professional writers spread across the land like peppercorns spilled across a hardwood floor, teaching at universities and community colleges while paying off debts to Home Depot and Subaru, watching Netflix, and checking their retirement accounts. They understand, at every level from pillow design to haute cuisine to wet-sand sculpture, the whole idea of “art”; but what is meant by “literature,” in the sense that Howard deploys it throughout his study of Cowley, has largely passed from view. The idea that a small number of people belonging to each generation have thrown themselves at literature, have tried to become part of it and pound it and reshape it and alter its history—that they have risked their chances of satisfactory, comfortable lives for it—all of that is becoming increasingly difficult to explain.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
אווירת מהתלה שורה על הרומן הזה. מעשייה שמסופרת חצי ברצינות, חצי בהתכוונות; שמתרחשת במין עולם שחציו מורכב מזִכרי ספרים שקראנו (ביניהם: גוגול, סרוונטס, בולניו וספרות דרום אמריקאית); שכתובה בשפה שחציה גבוה באופן אירוני (חצי מנומק) וחציה תכליתי, שפה ככלי תחבורה פונקציונלי לנשיאת העלילה; מעשייה שנולדה חצי בשביל הצחוק וחצי בשביל מי יודע למה בעצם? באין דבר טוב יותר לעשותו, אולי.
במחנה צבאי בארץ לא ברורה אך שבראשה עומד קיסר עריץ חי, אולי במאה ה-19? מי יודע? ספּר שמכונה "הגנרל". ספּר זה, גיבור הסיפור המסופר בגוף שלישי, הוא בטלן חביב השופע עצות צבאיות כרימון, עצות התקפיות מאד אך בה במידה חסרות היתכנות צבאית, ובגללן מסתבך עם רשויות המחנה. המיליטריזם המגוחך של הספּר נובע מאווירת התלהמות פופוליסטית וממציאות מושחתת: "העצות האסטרטגיות שהעניק הספּר ביד רחבה לפרשים היו חזרה משובשת על מאמרי כתבי הצבא בעיתונים, שעודדו את היציאה לקרב. רק בשוך המלחמה נודע שבעלי היומון שקרא לצאת למלחמה הלוו כסף ליצרן תותחים שעמד בפני פשיטת רגל, ומרגע שעיתון אחד הטיף להביס את האויב, גם מתחריו יישרו קו, לבל ייחשבו כתבוסתנים".
עד מהרה הגנרל ובתו מגורשים מהמחנה ויוצאים לשיטוט והרומן הופך ל"פיקרסקי" (המירכאות על שום המודעות העצמית וההליכה של הרומן במודע בדרכים כבושות). הם פוגשים כמה טיפוסים בדרכם. למשל, חבורת אנשים מן היישוב שקרויים על שם אנשים מפורסמים (קורטז, רובספייר, קפלר), אולי כקריצה של הסופר לאופיו הפסטישי, מחקה-הסגנונות, של הרומן עצמו. לבסוף הם מגיעים לכפר נידח ומגוחך והגנרל הופך לראש הכפר. הוא אמוּן על שורת תפקידים, כגון ארגון משלחת חיפוש לבתה הקטנה של הזגגית. הבטלנות, הטיפשות והנון סנס של הדמויות מתגלמים בדיאלוג הבא בעקבות אובדן הבת: "'משלחת חיפוש משמעה שיש לכנס משלחת ולהתחיל לחפש', אמר הגנרל. 'מן הסתם, יהיה עלייך, למען הסדר הטוב, למלא כמה טפסים'. 'למלא כבשים?' תהתה האם. 'לא כבשים, כי אם טפסים', הדגיש הגנרל. 'לא כבשים?' אמרה הזגגית בעצב. 'אין זמן לטפסים, אבא' התערבה בתו כשהגישה את הקפה". הכפר נחשל אך שיתופי, בעל מנהגים אכזריים ואויבים מדומיינים המטופחים על ידי הגנרל כדי להשקיט את תחושת המחסור של תושבי הכפר: "מהי החשיבות לכך שיש פחות אוכל כשלפנינו מזדקר […] הצפע הנורא […] הפתרון הבלעדי הוא כאמור…חיל משמר".
אווירת המהתלה שתכליתה לא לגמרי ברורה נוגעת גם למה שניתן לכנות "סיפור המסגרת" של הרומן. "המביא לדפוס", רועי צ'יקי ארד, מספר לנו ב"הקדמה" כיצד הכיר פעם בסיני את המתרגם האקסצנטרי של הרומן, ששמו מאיר כַהַן. ואילו אותו מאיר כהן מספר לנו ב"נספח א'" של הספר על מחברו המסתורי של הספר, סופר דרום אמריקאי שכינויו הוא "בוסקו". אבל כמו שהעלילה הפנימית היא "לא באמת", אלא מהתלתית, כך גם מבינים הקוראים שהינו סיפור המסגרת ושקרוב לוודאי הכותב האמיתי של הטקסט הוא ארד עצמו (יש גם סיבות חוץ-ספרותיות להצנעת כותבו האמיתי של הטקסט; ארד הרחיק את עצמו כמה שנים מהזירה הספרותית כתשלום-כפרה על פרסומי התנהלות פסולה שלו בעבר). כלומר לא רק העלילה הפנימית, הפסטישית, המזכירה נופים ומצבים לטינו-אמריקאיים (מצד אחד מוזכרים בספר מאורעות ומושגים מדרום אמריקה, אך מצד שני מוזכרת מידת המרחק הרוסית "ורסטה" וכן שפת הגעז מאתיופיה), אלא גם סיפור המסגרת הוא "דרום אמריקאי", במשחקיות הבורחסית שיש בו. המשחקיות המהתלתית הזו מתבטאת, למשל, בהערת שוליים של המתרגם (כביכול): "לטענת המבקר (היהודי מצד אביו) נימיו קמריק, המשפט הסתום מתייחס ל'מסע אל תוך הלילה' של לואי-פרדינן סלין, עמ' 339 בגרסה העברית ('מסלין לבוסקו, מוייחו לדניאל סטיל – שיטוט', ליטרטורה קורדובה, אפריל 1987)".
יש איזו שנינות בטקסט, ישנו איזה כושר המצאה עלילתי, ישנה איזו אקלקטיות ותמהוניות לשונית מקורית, ישנה מופרכות חביבה באקסצנטריות שלה, אבל ככלל, לולי רכיב אחד שמייד אעמוד עליו, היה הטקסט הזה מסתכם בעיניי כמהתלה חצי מוצלחת, חצי מעניינת, חצי מצחיקה. חצי כוח, כמו שאומרים. ובמיוחד, אולי, כמהתלה חצי ברורה. מה רצה הסופר לומר? האם הוא עצמו יודע? האם זה משנה? (התשובה הנכונה, אגב: אם הוא עצמו יודע או לא זה לא משנה. אבל אם ליצירה אין אמירה והיא ירייה לכיוונים שונים בתקווה לפגוע זה משנה גם משנה).
אבל משהו במכלול שיש כאן הופך את היצירה לבעלת משקל מסוים. היעדר הרצינות והיעדר החומרה, אותה מהתלתיוּת, הופכת כאן איכשהו לאמירה. נדמה לי ש"המתרגם", יהיה אשר יהיה, מנסה ברומן לייבא "דרום אמריקאיות" לזירה הישראלית. מדובר ב"דרום אמריקאית" אסוציאטיבית, סטריאוטיפית, כפי שהיא נצפית ממקומנו, הכוללת רכיבים שניתן להגדיר בכותרות כגון: "בטלנות", "אנטי רצינות", "נחשלות עליזה", "קומוניזם" ו"מלחמה ברודנים". זאת בצד המשחקיות הספרותית "הדרום אמריקאית" המוזכרת, העולה כאמור בקנה אחד עם איזה חוסר רצינות עקרוני שיש כאן בסיפור גופא. האוקסימורון הזה ("חוסר רצינות עקרוני") נוגע גם, ואולי בעיקר, לאופיו האנטי-מיליטריסטי של הטקסט הסאטירי. מלחמה היא שיא הרצינות, "עניין של חיים ומוות", ומי ששם אותה ללעג שווייקי מטעמים הומניים הוא אויב של הרצינות הזו ועושה זאת בשם עיקרון.
לפני יומיים נפטר בגיל מופלג נורמן פודהורץ, מאבות הניאו-שמרנות ומאחרוני האחרונים של "האינטלקטואלים הניו יורקרים", קבוצה של אינטלקטואלים מרשימים, רובה יהודית, שהלוואי והיו מוכרים יותר בארץ (אין, ככל הנראה, למשל, ספר חשוב יותר להבנת חמישים השנים האחרונות מאשר "בואה של החברה הפוסט-תעשייתית" של איש הקבוצה, הסוציולוג היהודי-אמריקאי דניאל בל, מ-1973; ואנחנו, על מנת "להבין" את ההווה או העבר הקרוב קראנו את דרידה, פוקו, רולאן בארת, ליוטאר, בודריאר וז'יז'ק…).
ב-1967, כשהוא בן 36, פרסם פודהורץ ממואר בשם "Making It". כפי שאפשר לנחש משמו זה ממואר מעט חצוף, אקסצנטרי, אבל מאד כן ומאד מעניין. אמנם ליונל טרילינג, מורו של פודהורץ, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הדגול (גם הוא קשור לקבוצה של "האינטלקטואלים הניו יורקרים"), יעץ לו לא לפרסמו. אבל טוב שהוא פורסם ובצדק ראתה אור מהדורה חדשה של הממואר הזה בסדרה היוקרתית של הניו יורק ריוויו אוף בוקס לפני כעשור.
משפט הפתיחה המפורסם של הממואר הוא: “One of the longest journeys in the world, is the journey from Brooklyn to Manhattan.”
המשפט הזה הפך להיות שוב רלוונטי, עד כמה שאני מבין ממקומי בקצה מזרח.
הגשם, החורף, התחדשות הרחובות, ודוקו על ההתחלה של "לד זפלין" ששודר בנטפליקס (על כך עוד מייד) הזכירו לי את סוף שנות העשרה שלי ותחילת שנות העשרים, כשיצאתי מהישיבה והלכתי לצבא, וחזרתי לישיבה וחזרתי לצבא – כחלך מתהליך החזרה בשאלה.
הייתי צעיר והעולם היה חדש וברעבתנות (כמו שאומרים) קראתי אז ספרים, רכשתי קלטות (!) וצפיתי בסרטים בוידיאו ובקולנוע. והנה ביום חורף כזה קניתי בקניון בחדרה את קלטת האוסף הכפולה של "לד זפלין", שעליה (הלהקה) שמעתי (לבטח מקריאת רון מייברג) שהיא אבן דרך בתולדות הרוק. כל פתיחת ספר מומלץ ומיוחל או הזנת קלטת בטייפ לוו אז בתחושה חגיגית של כניסה לעולם אחר. איך אני משתוקק לחוות עוד, כל יום, חוויות כאלה, של "פעם ראשונה", של התחלה, של הבטה מתפעמת בחיים כמו של ילד, נער, כמו של גבר צעיר. זו – הצגת העולם כרענן, צעיר, מפעים – אחת התכונות שהופכות את האוטוביוגרפיה של קנאוסגורד לאחת התופעות התרבותיות החשובות של ימינו. במיוחד לנוכח התשישות והלאות של הציוויליזציה שלנו.
לא אהבתי במיוחד את "לד זפלין". אני חושב שהמוזיקה שלהם, כמו טעמים מסוימים, אינה מתאימה לילדים/מתחילים. היום אני אוהב אותה יותר. אבל כבר אז אהבתי מאד שיר קליט שלהם, לא הארד-קורי, all of my love.
אבל את ההתרגשות של לבוא לחדר נעוריי, לקרוע את ניילון העטיפה ולהתרכז בהאזנה אני זוכר בהתרפקות.
הדוקו בנטפליקס שעוסק בשנות הפריצה שלהם יפה בענייניותו.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
"המוסינזונים" הוא בעיקר סיפורם של סבא וסבתא של הסופרת, ורד מוסנזון, שכפי שהיא מספרת לנו שמעה את סיפורם בעיקר מאביה, משה. שבט המוסינזונים נראה על פניו ראוי לסאגה עסיסית: "נולדתי למשפחה מורכבת. שלא כמו לילדים האחרים בנען, הקיבוץ שבו גדלתי, לי היו חמישה אחים ואחיות – שלושה בנים ושתי בנות – שחלקם היו גדולים ממני ביותר מעשרים שנה. אלה היו נישואיו השלישיים של משה אבי ונישואיה השניים של מלכה אמי". אחותה הגדולה ממנה בעשרים ושמונה שנה היא הסופרת דבורה עומר. דודהּ, מנישואיו השניים של סבהּ, הוא הסופר יגאל מוסינזון, "שכמו בסיפור תנ"כי גנב את הבכורה, היה לסופר ומחזאי מצליח והותיר באחיו הגדול תחושת עלבון והחמצה". מוסנזון עצמה, כמובן, היא כותבת בעצמה, שזכתה להצלחה רבה עם ספר שפרסמה ב-1980 בעודה חיילת, "דברים שצריכים לעבור". אלא שהספר שלפנינו, כאמור, אינו סאגה משפחתית רב-דורית ולא אפוס כמו-תנ"כי אלא מתמקד בדור אחד בלבד, דור הסבים.
אבל גם שם יש מה לספר. זליג זומר, סבהּ לעתיד של הסופרת (בהמשך הוא ישנה את שמו לאשר מוסינזון), גדל במזרח אוקראינה ובתחילת המאה העשרים הסתבך ביחסים לא נאותים עם בת ראש הישיבה שלו. זליג גורש מהישיבה ונדד למערב אוקראינה והחל ללמד עברית למחייתו. שם נרקמו יחסיו עם דבורה, בת למשפחה אמידה שביקשה לרכוש לה ידיעה בלשון הקודש. לזוג נולדים שני ילדים כשהם מחליטים לעלות לארץ ישראל. שם, לבסוף, יתיישבו בעין גנים, מושב העובדים של אנשי העלייה השנייה ליד פתח תקווה, ודבורה תהפוך למנהיגת פועלים בהתהוות. אלא שקודם לכן, העלייה כרוכה בתלאות רבות, בפירוד זמני אך לא קצר בין בני הזוג, ואחר כך, כבר בארץ, במוות מוקדם ובנישואים שניים לא מוצלחים.
זה לכאורה "רומן היסטורי", אך החוש ההיסטורי כאן לא ברור. למשל, עד כמה סבירות האופציות האלו ל"ירח דבש", גם במשפחה יהודית עשירה בתחילת המאה באוקראינה: "אני תוהה, איך בחרו דבורה וזליג לחגוג את ירח הדבש? הם יכלו להרחיק ברכבת עד מוסקבה, לבקר במוזיאונים, למחוא כפיים באופרה, לסעוד במסעדות ולטייל בחוצות העיר, כיאה לזוגות ממשפחות אמידות. ואולי בחרו לשוט בספינה על הדנובה, להרחיק עד פראג, להפליג אל חופיהן שטופי השמש של איטליה וספרד, הרחק מהערבות הקפואות שגדלו בהן. הם יכלו לבלות את ירח הדבש בפריז, ישובים בבתי הקפה הקטנים במונמארטר, מביטים בעוברים ושבים כאנשי העולם הגדול". לשלל האפשרויות הנראות לי לפחות בחלקן אנכרוניסטיות, מוסיפה הסופרת הערה שמודה בגלוי שלא רק חוסר מידע ספציפי על יעד ירח הדבש חסר לה, אלא יש לה אי ודאות עקרונית יותר באשר לאופי החיים אז: "עם זאת, ייתכן שלא היה להם זמן לזוטות כמו ירח דבש". חוסר הדיוק ההיסטורי מתגלה כשבית הקברות התל אביבי "על שם יוסף טרומפלדור" מכונה כך בעוד טרומפלדור חי ובועט (אם כי לא מוחא כפיים) ותל אביב עצמה מתוארת כעיר גדולה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. המלחמה עצמה, מאורע מרכזי לכל הדעות, זוכה פה לשורות ספורות. מדי פעם מתגנבים ביטויים אנכרוניסטיים לטקסט, כמו "המדינה" במשפט הבא: "התכנסה בבית העם אסיפה מרובת משתתפים, ובהם מנהיגי הפועלים מרחבי המדינה". באסיפה דומה "הוחלט" הדבר הבא: "'אתה לא תאמין', אמרה [דבורה] לו לילה אחד כששבה מאוחר, בעיניים בורקות. 'מה שהוחלט הערב, מה שעתיד להתרחש…אנחנו נתאחד ונקים מדינה סוציאליסטית, שדתה היא עבודה, ואליה יעלו יהודים מרחבי העולם. בעזרת הבריטים נילחם בממשל העות'מאני, נגרש את הטורקים ונכריז עצמאות, נחולל מהפכה'". אך אשר קצר ראות לנוכח קיצור תולדות העתיד שפרשה בפניו אשתו. "'איך נעשה את זה כשאפילו אין לנו צבא?' היה אשר מקשה". ודבורה נזכרת להוסיף את מה ששמטה מהתקציר: "'גם צבא יהיה לנו'". אחת הסיבות שבגללן אנו מתעניינים בהיסטוריה מלכתחילה, כמו שטען ניטשה במסתו המופלאה "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", היא (אני קצת, כמדומני, עורך ואריאציה על דבריו) להגדיל לעינינו את הטווח של האנושי, בפרישת אופני חיים שונים לחלוטין משלנו. אנחנו עוברים לשכון בתקופות שונות וכך מגדילים את טווח חוויות החיים שלנו, בקיצור חיים יותר. אבל התחושה אצל מוסנזון היא שה"היסטוריה" מתמצה בכמה אירועים ותנאי חיים חיצוניים שונים (רובם מוכרים: אנופלס, עגינה בנמל יפו, סכסוכים עם בני העלייה הראשונה, עבודת האדמה וכו'), לא באיזו מהות שונה של התקופה, מהות שתמיד מצויה בפרטים כבכללים ומחייבת את הסופר לצלול להווייה שונה משלו. למעשה, הרומן הזה ממחיש את נצחיות הטלנובליות של החיים, לא את רבגוניות ההיסטוריה: מאהבים של אישה נשואה, אם חורגת רעה, נערה פותה מפותה וכו'.
ואף על פי כן זה רומן שאני יכול להבין את מי שייהנה מקריאתו, מי שלא נושא עיניו לחריש היסטורי עמוק. הרומן כתוב ברהיטות ראויה לציון. הוא בעל קצב וחוש הבחנה בין עיקר לטפל. הוא מספר את הסיפור הגנרי יחסית שהוא מספר בחיוניות. יש לסופרת תשוקה ויכולת לספר סיפור.
מבקר חופשי 