לפני יומיים נפטר בגיל מופלג נורמן פודהורץ, מאבות הניאו-שמרנות ומאחרוני האחרונים של "האינטלקטואלים הניו יורקרים", קבוצה של אינטלקטואלים מרשימים, רובה יהודית, שהלוואי והיו מוכרים יותר בארץ (אין, ככל הנראה, למשל, ספר חשוב יותר להבנת חמישים השנים האחרונות מאשר "בואה של החברה הפוסט-תעשייתית" של איש הקבוצה, הסוציולוג היהודי-אמריקאי דניאל בל, מ-1973; ואנחנו, על מנת "להבין" את ההווה או העבר הקרוב קראנו את דרידה, פוקו, רולאן בארת, ליוטאר, בודריאר וז'יז'ק…).
ב-1967, כשהוא בן 36, פרסם פודהורץ ממואר בשם "Making It". כפי שאפשר לנחש משמו זה ממואר מעט חצוף, אקסצנטרי, אבל מאד כן ומאד מעניין. אמנם ליונל טרילינג, מורו של פודהורץ, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הדגול (גם הוא קשור לקבוצה של "האינטלקטואלים הניו יורקרים"), יעץ לו לא לפרסמו. אבל טוב שהוא פורסם ובצדק ראתה אור מהדורה חדשה של הממואר הזה בסדרה היוקרתית של הניו יורק ריוויו אוף בוקס לפני כעשור.
משפט הפתיחה המפורסם של הממואר הוא: “One of the longest journeys in the world, is the journey from Brooklyn to Manhattan.”
המשפט הזה הפך להיות שוב רלוונטי, עד כמה שאני מבין ממקומי בקצה מזרח.
הגשם, החורף, התחדשות הרחובות, ודוקו על ההתחלה של "לד זפלין" ששודר בנטפליקס (על כך עוד מייד) הזכירו לי את סוף שנות העשרה שלי ותחילת שנות העשרים, כשיצאתי מהישיבה והלכתי לצבא, וחזרתי לישיבה וחזרתי לצבא – כחלך מתהליך החזרה בשאלה.
הייתי צעיר והעולם היה חדש וברעבתנות (כמו שאומרים) קראתי אז ספרים, רכשתי קלטות (!) וצפיתי בסרטים בוידיאו ובקולנוע. והנה ביום חורף כזה קניתי בקניון בחדרה את קלטת האוסף הכפולה של "לד זפלין", שעליה (הלהקה) שמעתי (לבטח מקריאת רון מייברג) שהיא אבן דרך בתולדות הרוק. כל פתיחת ספר מומלץ ומיוחל או הזנת קלטת בטייפ לוו אז בתחושה חגיגית של כניסה לעולם אחר. איך אני משתוקק לחוות עוד, כל יום, חוויות כאלה, של "פעם ראשונה", של התחלה, של הבטה מתפעמת בחיים כמו של ילד, נער, כמו של גבר צעיר. זו – הצגת העולם כרענן, צעיר, מפעים – אחת התכונות שהופכות את האוטוביוגרפיה של קנאוסגורד לאחת התופעות התרבותיות החשובות של ימינו. במיוחד לנוכח התשישות והלאות של הציוויליזציה שלנו.
לא אהבתי במיוחד את "לד זפלין". אני חושב שהמוזיקה שלהם, כמו טעמים מסוימים, אינה מתאימה לילדים/מתחילים. היום אני אוהב אותה יותר. אבל כבר אז אהבתי מאד שיר קליט שלהם, לא הארד-קורי, all of my love.
אבל את ההתרגשות של לבוא לחדר נעוריי, לקרוע את ניילון העטיפה ולהתרכז בהאזנה אני זוכר בהתרפקות.
הדוקו בנטפליקס שעוסק בשנות הפריצה שלהם יפה בענייניותו.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
"המוסינזונים" הוא בעיקר סיפורם של סבא וסבתא של הסופרת, ורד מוסנזון, שכפי שהיא מספרת לנו שמעה את סיפורם בעיקר מאביה, משה. שבט המוסינזונים נראה על פניו ראוי לסאגה עסיסית: "נולדתי למשפחה מורכבת. שלא כמו לילדים האחרים בנען, הקיבוץ שבו גדלתי, לי היו חמישה אחים ואחיות – שלושה בנים ושתי בנות – שחלקם היו גדולים ממני ביותר מעשרים שנה. אלה היו נישואיו השלישיים של משה אבי ונישואיה השניים של מלכה אמי". אחותה הגדולה ממנה בעשרים ושמונה שנה היא הסופרת דבורה עומר. דודהּ, מנישואיו השניים של סבהּ, הוא הסופר יגאל מוסינזון, "שכמו בסיפור תנ"כי גנב את הבכורה, היה לסופר ומחזאי מצליח והותיר באחיו הגדול תחושת עלבון והחמצה". מוסנזון עצמה, כמובן, היא כותבת בעצמה, שזכתה להצלחה רבה עם ספר שפרסמה ב-1980 בעודה חיילת, "דברים שצריכים לעבור". אלא שהספר שלפנינו, כאמור, אינו סאגה משפחתית רב-דורית ולא אפוס כמו-תנ"כי אלא מתמקד בדור אחד בלבד, דור הסבים.
אבל גם שם יש מה לספר. זליג זומר, סבהּ לעתיד של הסופרת (בהמשך הוא ישנה את שמו לאשר מוסינזון), גדל במזרח אוקראינה ובתחילת המאה העשרים הסתבך ביחסים לא נאותים עם בת ראש הישיבה שלו. זליג גורש מהישיבה ונדד למערב אוקראינה והחל ללמד עברית למחייתו. שם נרקמו יחסיו עם דבורה, בת למשפחה אמידה שביקשה לרכוש לה ידיעה בלשון הקודש. לזוג נולדים שני ילדים כשהם מחליטים לעלות לארץ ישראל. שם, לבסוף, יתיישבו בעין גנים, מושב העובדים של אנשי העלייה השנייה ליד פתח תקווה, ודבורה תהפוך למנהיגת פועלים בהתהוות. אלא שקודם לכן, העלייה כרוכה בתלאות רבות, בפירוד זמני אך לא קצר בין בני הזוג, ואחר כך, כבר בארץ, במוות מוקדם ובנישואים שניים לא מוצלחים.
זה לכאורה "רומן היסטורי", אך החוש ההיסטורי כאן לא ברור. למשל, עד כמה סבירות האופציות האלו ל"ירח דבש", גם במשפחה יהודית עשירה בתחילת המאה באוקראינה: "אני תוהה, איך בחרו דבורה וזליג לחגוג את ירח הדבש? הם יכלו להרחיק ברכבת עד מוסקבה, לבקר במוזיאונים, למחוא כפיים באופרה, לסעוד במסעדות ולטייל בחוצות העיר, כיאה לזוגות ממשפחות אמידות. ואולי בחרו לשוט בספינה על הדנובה, להרחיק עד פראג, להפליג אל חופיהן שטופי השמש של איטליה וספרד, הרחק מהערבות הקפואות שגדלו בהן. הם יכלו לבלות את ירח הדבש בפריז, ישובים בבתי הקפה הקטנים במונמארטר, מביטים בעוברים ושבים כאנשי העולם הגדול". לשלל האפשרויות הנראות לי לפחות בחלקן אנכרוניסטיות, מוסיפה הסופרת הערה שמודה בגלוי שלא רק חוסר מידע ספציפי על יעד ירח הדבש חסר לה, אלא יש לה אי ודאות עקרונית יותר באשר לאופי החיים אז: "עם זאת, ייתכן שלא היה להם זמן לזוטות כמו ירח דבש". חוסר הדיוק ההיסטורי מתגלה כשבית הקברות התל אביבי "על שם יוסף טרומפלדור" מכונה כך בעוד טרומפלדור חי ובועט (אם כי לא מוחא כפיים) ותל אביב עצמה מתוארת כעיר גדולה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. המלחמה עצמה, מאורע מרכזי לכל הדעות, זוכה פה לשורות ספורות. מדי פעם מתגנבים ביטויים אנכרוניסטיים לטקסט, כמו "המדינה" במשפט הבא: "התכנסה בבית העם אסיפה מרובת משתתפים, ובהם מנהיגי הפועלים מרחבי המדינה". באסיפה דומה "הוחלט" הדבר הבא: "'אתה לא תאמין', אמרה [דבורה] לו לילה אחד כששבה מאוחר, בעיניים בורקות. 'מה שהוחלט הערב, מה שעתיד להתרחש…אנחנו נתאחד ונקים מדינה סוציאליסטית, שדתה היא עבודה, ואליה יעלו יהודים מרחבי העולם. בעזרת הבריטים נילחם בממשל העות'מאני, נגרש את הטורקים ונכריז עצמאות, נחולל מהפכה'". אך אשר קצר ראות לנוכח קיצור תולדות העתיד שפרשה בפניו אשתו. "'איך נעשה את זה כשאפילו אין לנו צבא?' היה אשר מקשה". ודבורה נזכרת להוסיף את מה ששמטה מהתקציר: "'גם צבא יהיה לנו'". אחת הסיבות שבגללן אנו מתעניינים בהיסטוריה מלכתחילה, כמו שטען ניטשה במסתו המופלאה "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", היא (אני קצת, כמדומני, עורך ואריאציה על דבריו) להגדיל לעינינו את הטווח של האנושי, בפרישת אופני חיים שונים לחלוטין משלנו. אנחנו עוברים לשכון בתקופות שונות וכך מגדילים את טווח חוויות החיים שלנו, בקיצור חיים יותר. אבל התחושה אצל מוסנזון היא שה"היסטוריה" מתמצה בכמה אירועים ותנאי חיים חיצוניים שונים (רובם מוכרים: אנופלס, עגינה בנמל יפו, סכסוכים עם בני העלייה הראשונה, עבודת האדמה וכו'), לא באיזו מהות שונה של התקופה, מהות שתמיד מצויה בפרטים כבכללים ומחייבת את הסופר לצלול להווייה שונה משלו. למעשה, הרומן הזה ממחיש את נצחיות הטלנובליות של החיים, לא את רבגוניות ההיסטוריה: מאהבים של אישה נשואה, אם חורגת רעה, נערה פותה מפותה וכו'.
ואף על פי כן זה רומן שאני יכול להבין את מי שייהנה מקריאתו, מי שלא נושא עיניו לחריש היסטורי עמוק. הרומן כתוב ברהיטות ראויה לציון. הוא בעל קצב וחוש הבחנה בין עיקר לטפל. הוא מספר את הסיפור הגנרי יחסית שהוא מספר בחיוניות. יש לסופרת תשוקה ויכולת לספר סיפור.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
אביתר הוא גרוש ואבא לילד שיוצא לדייטים. באחד מהם מספרת לו אישה, לארה שמה, את סיפורו של הגרוש הבריטי שלה, מכור למין מזדמן. הגרוש לא בחל לממש את תשוקותיו במסעדה אהובה על בני הזוג, כשזיהה סועדת אחרת השותפה להן, מספרת לארה לאביתר האמפטי והסקרן. הוא מצידו מספר לה על כך שהוא מיודד עם האקסיות שלו. לארה לא סבורה שהדבר אפשרי, "ידידות בין גבר לאשה בלי מין?" – היא מפקפקת במידת הלהט בחייו של אביתר. אבל יש באביתר להט והוא מנוקז לצפייה בסדרות ובמיוחד בסדרת מתח בריטית בשם "שמש קשה" (סדרה שקיימת גם מחוץ לכותלי הרומן). המעורבות של אביתר בחיי הבלשים בסדרה שהוא רואה דומה לסקרנות והדריכות שניעורו בו כששמע את סיפורו המסעיר של הגרוש של לארה.
הספר המאוורר הזה, מאוורר באופן טכני בגלל פרקיו ופרקוניו הקצרים, אך גם בגין הולכת סיפור נבונה, מיומנת ולא מתאמצת, עוסק בנושא מרכזי לחיינו בחברת השפע (עדיין, לפחות) ברבע הראשון של המאה ה-21. חלק נכבד מחיינו אלה, ומאפיין די מרכזי שלהם, הוא שהם מוקדשים לצפייה בחיים של אחרים, בדויים לרוב. מעולם בהיסטוריה לא היו רבים כל כך פנויים לשקוע בצפייה, לחיות בספקטקל, ב"חברת ראווה", כמו שקרא לה בסוף שנות הששים הוגה צרפתי. העובדה שסדרות הפכו להיות מוקד צפייה מרכזי אצל רבים, והחליפו כעיסוק תרבותי לא רק ספרים אלא בעיקר את הקולנוע ואת הצפייה הלא-סדרתית בטלוויזיה, ראויה לתשומת לב מיוחדת. כיוון שסדרה היא יצירה מחייבת יותר, בגלל מספר השעות הרב יחסית שהיא תובעת מהצופים בה ובגלל שהיא חודרת לאינטימיות הביתית באופן ממושך-עצים יותר.
והנה מתלכדות שתי התשוקות של אביתר: הגרוש של לארה מת במפתיע והיא מבקשת ממנו להתלוות אליה ללונדון, למרות שהקשר ביניהם לא מוגדר עדיין. "הבוקר קברו אותו, ואני חייבת לנסוע בשביל הילדים. אבל אני לא מסוגלת לעבור את זה לבד. מה דעתך לבוא איתי?". והרי אם יתלווה ללארה יוכל אביתר לראות את אתר הבגידה במסעדה וגם יוכל לערוך כמה מחקרים פרטיים הנוגעים לסדרה האהובה עליו. דברים שהסדרה הותירה עמומים – הביקור באתרי הצילום שלה, אם יצליח לאתרם, יוכל לשפוך עליהם אור אולי. כי אביתר הוא, כמו שהוא מגדיר את עצמו יפה, "בלש סדרות".
יש לספר הזה חן, יש לו קצב, וכאמור הנושא ראוי וחשוב: הציוויליזציה שלנו שגורמת לנו לא בדיוק לחיות את חיינו, אלא לצפות בחיי אחרים, בסערותיהם של זרים. הגישה של אדר לנושא רכה. אין כאן את המצוקה החריפה שחש מלבס של קנז שיודע שנטייתו להפוך את החיים למחזה אסתטי באה על חשבון יכולתו לקשור קשרים אנושיים חמים. אין כאן את הזעקה של ההוגה הצרפתי בן המאה ה-17, בלז פסקל, שהסביר שבני האדם חייבים בידור (תיאטרון, ציד, משחקי ספורט למיניהם), כי אחרת ייזכרו כמה אומללים הם, בגלל המוות, הזקנה, המחלות. אין כאן את המרד בחיוורון המציאות והעדפת הבדיה של האביר בן דמות היגון והבורגנית בת דמות היגון שהלכה כעבור מאתיים חמישים שנה בעקבותיו, מדאם בובארי. גם לא קלטת טלוויזיה שמי שצופה בה שוכח לאכול ומת מול המרקע, כמו אצל דיוויד פוסטר וואלאס. במילים אחרות, גם המצוקה המסוימת של אביתר היא בת חברת השפע, כלומר רפה. הוא תוהה על דבקותו בסדרות: האם הן באות על חשבון היכולת לחיות את החיים הרגילים? על חשבון היכולת לקשור קשרים עם אנשים בשר ודם? ויש ברכות הזו חן ומקוריות. "האנשים שסביבי הלכו לאט מדי, הדיאלוגים ביניהם היו סתמיים מדי, המעשים שלהם היו מפוזרים במרחב […] חיפשתי מסביבי את כל מה שהיה טבעי בעולם הסדרות ולא מצאתי: לא מיקוד עלילתי, לא הצטברות של אירועים דרמטיים, גם לא חן של דיאלוגים שנונים".
אך יש כאן גם החמצה. נתחיל מסוגיית האמינות. אדר לא טורח מספיק להעניק אמינות לסיפור שלו, למָנוֹע המרכזי של העלילה: האם סביר שלארה תציע לאביתר לבוא איתה ללונדון ושאביתר ייעתר אחרי תקופת היכרות קצרה כל כך ולתכלית מעורפלת (הם לא יוצאים כזוג)? האם סביר שאדם בוגר ומשכיל כמו אביתר לא יודע שלא ייתכן שבאתרי הצילום של הסדרה הוא ימצא פתרונים לסוגיות עלילתיות בדויות עמומות? כותבים רבים כיום לא שוקדים מספיק על שיווי אמינות ליצירתם ובכך הם מחמיצים דבר מה עקרוני בכוח המשיכה של הסיפורת (וגם אמצעי מדיה נרטיביים אחרים): היכולת לשכנע את הקוראים שבחיים "הרגילים" ייתכנו קסם ומסתורין.
אבל במקרה הספציפי הזה אי ביסוס האמינות אירוני ומחריף את ההחמצה. כי ברגע שאדר לא שוקד על אמינות הוא מחמיץ את האפשרות לעמת בין החיים הרגילים והסבירים לבין העולם של הבדיה, של הסדרות. הוא בעצם כתב אגדה על אגדה, התרחשות יוצאת דופן כסיפור מסגרת להתרחשות יוצאת דופן. וישנה כאן גם החמצת-משנה של דיון בהבדלי המדיום: בין הטלוויזיה לספרות, בה מסופר סיפור המסגרת.
אני לקראת סיום של ספר נהדר ואני ממהר לפיכך להמליץ עליו. מדובר ברומן בשם "איש אחד" של הסופר היפני בן זמננו, קייאיצ'ירו היראנו (נ. 1975. הספר מ -2018). תרגמה מיפנית היטב עינת קופר (בהוצאת "כתר", 280 עמ').
מדובר במעין מותחן, מותח מאד, מהנה מאד לקריאה, אבל בעל השלכות פילוסופיות ופסיכולוגיות. עורך דין יפני נשכר על ידי אלמנה לגלות את זהותו האמיתית של בעלה האהוב, שנפטר במפתיע, בגלל שהתגלה שסיפור חייו כפי שסיפר לה אותו אינו אמת. המסע בעקבות הנפטר מוביל לעולם שלם של אנשים שמבקשים לעצמם באמצע נתיב חייהם זהות חדשה. הכל אמין ועשוי לעילא.
בדרך כלל מותחנים כאלה מכונים "פילוסופיים" או "מטפיזיים" בגלל שהם משלבים במתח הז'אנר סוגיות פילוסופיות רשמיות. למשל, בהקשר הזה: מי הוא "האני"? האם אפשר למחוק את הזהות ולהתחיל מחדש? האם התורשה חורצת את גורלנו או אנחנו יכולים להימלט ממנה? האם האהבה תלויה בכך שנכיר לגמרי את בן הזוג שלנו? ועוד.
אבל לטעמי מה שמבחין מותחן "גבוה", כמו "איש אחד", ממותחן רגיל, עוד קודם לסוגיות הפילוסופיות. זו השתהות וסקרנות של הסופר לגבי הדמויות שלו (כולל דמות "הבלש"!), בלי קשר ל, ובצד, הסקרנות לגבי פיתרון התעלומה.
והרי מבט בוחן על בני אדם, חייהם וגורלותיהם, הוא כבר "פילוסופי" ו"מטפיזי".
נ.ב.
על הדרך לומד הקורא כמה דברים על החברה היפנית העכשווית. למשל על מתח אתני בין יפנים-שורשיים למהגרים יוצאי קוריאה, עמם נמנה גם העורך דין הגיבור.
פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
הכוח האינטלקטואלי והאסתטי של הטקסט (כי לְמה שמכונה בכלליות לא מדייקת "ספרי עיון" יש גם אסתטיקה; וכשהיא תומכת בטיעונים מיוחד לה גם שם: "רטוריקה") נעוץ בהשוואה שהוא עורך בין רצח רבין והשבעה באוקטובר. תוכן ההשוואה: בשני המקרים אירוע אדיר ממדים סימן לכאורה את קיצם הפוליטי של אלה שכרוכים בו. אלא שממגוון סיבות, בחלוף זמן-מה יצאו במפתיע האחראים או המקושרים לאסון מחוזקים.
הנושא המרכזי של הספר, שכתב פרופ' אסף שרון שהוא אידאולוג פוליטי מרשים של השמאל הישראלי (ו"אידאולוג" אינה מילה גסה), מתמקד בסיבה מרכזית, לדעתו, למהפך המפתיע שבו הימין, אז ב-95/96 והיום, חזר מהתבוסה הוודאית אל הניצחון (בבחירות 96') ואל ההתאוששות המסוימת בסקרים (כיום). הסיבה העיקרית לכך, לפי שרון, היא שיח האחדות, זה שיוצא נגד "שנאת חינם", זה שמפחד ממלחמת אחים. בשיח קירוב הלבבות הזה עשו אז, בעקבות רצח רבין, ועושים היום, בעקבות ה-7 באוקטובר, חלקים בימין שימוש אינסטרומנטלי. הם מחלישים כך את עוצמת המחאה נגד המדיניות האסונית שלהם ובחלוף זמן לא ארוך יוצאים שוב להתקפה.
הטיעון בעל כוח וגם יופי, כאמור, באתרוֹ "התחרזות" היסטורית כזו. השאלה אם הוא גם נכון. וכאן צריך, לטעמי, להפריד בין שתי שאלות. השאלה הראשונה היא האם נכון הוא שמבחינה אסטרטגית שיח האחדות מכשיל את מתנגדי הממשלה. השאלה השנייה היא האם שיח האחדות פסול מיסודו, בטשטשו מחלוקת בסיסית שקיימת בחברה הישראלית. אני נוטה לחשוב שיש אמת בטענה הראשונה. אני סבור גם שהטענה השנייה שגויה והיחס אליה הינו בעצם אחד ההבדלים בין עמדות השמאל למרכז, שאינו שמאל "חלש" אלא יש לו אידאולוגיה מבוססת.
באשר לסוגייה האסטרטגית ולא העקרונית: מתנגדי הממשלה הנוכחית אכן מתמודדים מול אנשים עזי מצח שמידת ההגינות הפוליטית הבסיסית שלהם מוטלת בספק; כל ויתור נתפס על ידם כעמדת מוצא למיקוח הבא. ייתכן בהחלט שעם יריבים כאלה אין מקום להסברת פנים. הימין הפופוליסטי, ההנהגה החרדית וציר סמוטריץ'-בן גביר, שלושת הגרעינים שמרכיבים את הממשלה הנוכחית, מצטיינים בקיצוניות. ובעוד רוממות שיח האחדות בפי חלקם, מעשיהם (וגם פיהם) מוכיחים שאי אפשר לעשות איתם "עסקים" בהרכב הנוכחי. צריך לנצח אותם בבחירות ומהר. אחרת ישראל בסכנה ופנינו לחברה ענייה (חרדים), מנודה ממשפחת האומות (ציר סמוטריץ'-בן גביר), שנורמות של חוק ומשפט ואי-שחיתות נשחקות בה עד דק (הפופוליזם הביביסטי).
אבל מבחינה עקרונית, קריאתו של שרון להתנער משיח האחדות ראויה לבחינה ולאי הסכמה.
ראשית, משהו על הפסיכולוגיה של הנחרצות. שרון המשכיל יודע שליברלים נחשדו תמיד בהיעדר תַקיפוּת (הוא מצטט את רוברט פרוסט שאמר בסרקזם ש: a liberal is someone who can't take their own side in an argument). לטענותיו הרציונליות משתרבבת לעיתים נימת לוואי של ליברל שרוצה להראות שהוא יכול להיות לא פחות נחרץ מיריביו. קול לוואי רגשי בוודאי נלווה לציטוט הבא: "בני גנץ, ראש וראשון לסריסי האחדות". בכלל ביחס למרכז סובל הטקסט הזה ממה שפרויד כינה "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים". אמנם שרון מאופק יחסית למנהג המגונה של השמאל לחרף ולגדף את המרכז יותר מאשר את הימין, אבל לא נקי ממנו. ואפרופו החולשה המובנית של עמדת הליברל הספקן. לטעמי, הטעות הקרדינלית שעשה יריב לוין במהפכה המשפטית שלו הייתה שהוא נגע ביד גסה בעצב החשוף של הליברלים: איום על החופש האישי שלהם במדינה שבה מאויימת מערכת המשפט המגנה על הפרט. יש חולשה אמיתית בעמדה הליברלית, אבל בניגוד למשמיצים יש לליברל, עקרונית, דבר מה אחד שיותר חשוב לו מהחיים שלו עצמו: וזו חירותו. זה מה שקרה בין ינואר 2023 לאוקטובר 20203. אבל מאוקטובר 23' הצטרפו גם הפלסטינים למשוואה.
ועניין זה מוביל למחלוקת העקרונית בין העמדה השמאלית של שרון לעמדת מרכז. ראשית, במציאות המקוטבת הישראלית כל הכרעה שנעשית על בסיס רוב קטן היא אסונית, בנכרהּ מחצית מהחברה. כך היא הממשלה הזו, אבל כך היא גם ממשלה שתקום (אם תקום) ללא שיתוף הימין-מרכז בעתיד. שנית, לעמדת מרכז, השיח נגד מלחמת אחים אינו רק אסטרטגיה, אלא ערך, כיוון שמקום הלאומיות בתפיסת העולם של המרכז גדול יותר מאשר בתפיסה של השמאל הציוני ששרון מייצג. זה לא "פשיזם" לרצות בהסכמה לאומית רחבה. ודבר זה מוביל למה שהוא אולי שורש המחלוקת שיש לי עם שרון. האויב המרכזי של שרון, לדבריו, הם הימין המתנחלי; "לא החרדים", "לא הביביסטים" הוא כותב (עמ' 87). הזיהוי הזה, השגוי, של האויב המרכזי אינו נובע רק מכך שאידאולוג אוהב לראות מולו אידאולוגים, או מכך ששרון רואה את עצמו כממשיך של השמאל הציוני (עוז, ס. יזהר, שהוא מצטט), שנאבקו במתנחלים. הוא נובע מכך ששרון לא מייחס חשיבות מספקת לתרומה המכרעת לפירוק החברה הישראלית שיש לפופוליזם הביביסטי ולאנרכיזם החרדי; לא מייחס חשיבות מספקת לסכסוך הלאומי על הארץ, בו הציונות הדתית, גם המתנחלית, היא מי שנמצא לצידך בשוחות ובשורות בית הקברות, ואינו רק היריב האידאולוגי שניצב מולך.
אני אוהב את הסדרה "מקום שמח". ההייפ מוגזם, היא לא יצירת מופת, "רק" יצירה טובה מאד. וחלק מההייפ נובע מכך שנדיר כל כך שיש יצירה טובה מאד, לא קיטשית, "למבוגרים", עם כתיבה אינטליגנטית, ואו אז מדמים לראות בה יצירת מופת.
גם הטרוניה על כך שהסדרה מתמקדת בשלילי (ראיתי את שבעת הפרקים הראשונים, השמיני והאחרון ישודר היום; אני כותב את זה כי מעניין מה יחתום הפרק המסיים בכיוון הזה, של "השליליות" מול "החיוביות") – טענה שעקרונית (בלי קשר לסדרה) היא טענה שצריך לקחת אותה בכובד ראש, גם אם לא לקבל אותה על כרעיה וקרבה, כי היא מעוררת שאלה על מגמה מרכזית באמנות המודרנית, על תכליתה ועל התמדתה; הטענה אינה רק "פיליסטיניות", בקיצור – היא קצת מוגזמת. הסדרה מציגה כמה כאבים במשפחה אחת. היא לא אומרת אמירה כללית וגורפת על החיים, על הישראליות או בדומה לכך (כמו, למשל, יומרה שכן הייתה ב"הבורגנים").
אני רוצה להדגים דרך סצנה מרכזית בסדרה, שהעניקה לה את שמה, למה הכתיבה כאן מצויינת בעיניי. בסצנה הזו ורד (נועה קולר) מספרת לבעלה (אביהו פנחסוב) איך פעם אחת בהיותה רווקה היא נדרשה לדמיין מה "המקום השמח" שהיא מייחלת לעצמה (אני לא זוכר בדיוק מי ביקש ממנה, פסיכולוג? לא חשוב; הפרטים משוחזרים מזכרוני). והיא דמיינה שהיא בבית שלה עם מישהו שאוהב אותה ומכין משהו על האש וכו'. והרי זה בדיוק מה שיש לי כעת! אומרת ורד הנרגשת לבעלה.
בעלה לא מתרשם. סיפרת לי את זה כבר כמה פעמים, את לא זוכרת?
ומייד האווירה נעכרת וורד מטיחה בו: לא יכולת לומר לי קודם, אתה נותן לי לדבר ולדבר בזמן שאתה מכיר את הסיפור?
למה זו כתיבה מצוינת? כי יש כאן כמה רמות מעל הכתיבה הרגילה. הרי "המסקנה" המורליסטית השגורה שאנחנו מייחלים למה שבעצם כבר קיים אצלנו בבית, היא הסוף של סיפורים שגורים יותר. למשל, הסיפור החסידי הידוע על האוצר שהיה טמון בביתו של אייזיק ייקליש מקרקוב וכו'. כיום הסיום הזה הוא מעט קלישאתי (גם אם הוא עדיין נכון הרבה פעמים!). והנה כאן המסקנה המורליסטית הקלישאתית על כך שאנחנו מחפשים מה שיש לנו הופכת לא רק לקלישאה, אלא לעדות לשחיקה ביחסים בין הגבר לאישה, בגלל העובדה שהיא חזרה על הסיפור הזה כמה פעמים ושכחה מזה! אך בזה קולר (התסריטאית) לא מסתפקת. בסדר, ורד שכחה, קורה, לא נעים. אבל לא יכולת בחברות, מטיחה הגיבורה בבעלה, לחלץ אותי מהסיפור המביך הזה? וזו עדות נוספת לשיברון היחסים.
*
שפינוזה מבקש ללמוד מהמסורת המדינית העברית על התועלת שבהפרדת רשויות ("מכאן ברור, כי סיבה חשובה של מעשים רעים סולקה מנשיאי העברים על ידי כך שכל הזכות לפרש את החוקים ניתנה להם ללוויים (ראה דברים כא, ה), שלא הייתה בידם שום הנהגה של הממשלה") ושבשמירה על כך שהצבא יהיה צבא העם ("לשם כך, כלומר לשם כליאת השרירות שאינה מרוסנת של הנשיאים, נוסף דבר אחר שחשיבותו גדולה ביותר, כוונתי לכך שהצבא היה מורכב מכל האזרחים (מבני עשרים ועד שישים בלי יוצא מן הכלל), ושהנשיאים לא יכלו לשכור בכסף שום צבא זר".
לוין, שומע?
ביסמוט, מאזין?
איני זוכר מי (כלומר איזה גרמני) אמר שמאחורי הרוח המתמטית הצוננת של "האתיקה" של שפינוזה יוקדת אש להבה מיסטית, אך בה במידה מאחורי "המאמר התיאולוגי מדיני" (1670) ממנו מצוטט כאן (מלטינית: ח. וירשובסקי, הוצאת "ידיעות ספרים"), סוערת דרמה גדולה למעמיק לבחון ולהאזין. המנודה הגדול כועס, כועס, על המנדים, והטקסט הזה כידוע, המפנה לשגיאות רבות בתנ"ך, הוא מאבות ביקורת המקרא. אך מאידך גיסא, ומלבד הבקיאות המרשימה כל כך בכתבי העברים, יש כאן גם הבלחות של לימוד סנגוריה על העם המוכה והאומלל והגולה. זו דרמה של מי, של נפיל, שמצוי לבד בעצם, לא פה ולא שם, ואוהב ושונא גם את שם וגם את פה. וגם את התווך.
קראתי לאחרונה (או קראתי וקראתי מחדש) שני ספרים שראו אור לפני מאה שנה בדיוק, ב-1925, ונכתבו על ידי שתי סופרות אנגליות.
ב"עם עובד" ממשיכים במפעל המבורך של תרגום (בידיה האמונות של מיכל אלפון) כל יצירות אגתה כריסטי לעברית עדכנית. הם תרגמו שם כעת את "הסוד באחוזת צ'ימניס". המפעל בעיקרון מבורך, אבל הספר הזה מגוחך. כמו שלפעמים הינם ספריה של האשפית. כמה פעמים כבר הזכרתי את מסתו הידועה והידועה-לשמצה של אדמונד וילסון בשנות הארבעים נגד ז'אנר הבלש. וילסון, מבקר גדול, דגול, כתב בכותרת מסתו "למי אכפת מי רצח את רוג'ר אקרויד", כשהוא מכוון לספרה הידוע של כריסטי (מ-1926) "מי רצח את רוג'ר אקרויד". לגבי הספר ההוא הוא שגה. אבל לא כך לגבי הספר הנוכחי. באותה מסה עוינת (וידועה, כאמור, לשמצה בחוגים מסוימים) ב"ניו יורקר" כתב וילסון, שלמרות הפופולריות הרבה של הז'אנר הבלשי בארה"ב, ולמרות מעריצים ידועי שם כוודרו וילסון וויליאם באטלר ייטס, הוא לא מוצא בו טעם רב. ואז הוסיף וילסון הערה מעניינת: האטיקט של ביקורת הספרות, שאוסר על "ספוילרים" בביקורות על ספרי בלש, מביא לכך שהז'אנר יוצא נשכר באופן לא הוגן, כי חשיפת הפתרונות הקלושים הייתה חושפת פעמים רבות את ערוות הסיפורים עצמם. ואכן, ההתרה במקרה הזה של "צ'ימניס" כל כך פרועה ומופרכת ומגוחכת שהיא הופכת את המותחן לחוכא ואיטללולא. ובכל זאת קראתי בהנאה מסוימת! גם בגלל כמה בדיחות טובות שיש כאן, אחת מהן נחקקה במיוחד בזכרוני, על מנהל מלון צרפתי שעטה על פניו הבעה של דיסקרטיות עילאית "שרק צרפתי מסוגל לה", כותבת כריסטי.
הרומן השני מאותה שנה, מדינה ומגדר, הוא "גברת דאלוויי" (בהוצאת "פן" ותרגום של שרון פרמינגר). שאני קורא פעם שנייה בהנאה גדולה. מכל יצירות הסיפורת של וירג'יניה וולף (את ביקורת הספרות המעניינת והמסות שלה אני שם בצד) זו האהובה עלי ביותר (יש כאלה שבפירוש איני אוהב, יש כאלה שאיני מבין ויש כאלה שלא קראתי). זו יצירה חזקה ומרגשת וחיה בצורה בלתי רגילה. וברור שהיא התשובה שלה לג'ויס, שספרו הגדול ראה אור שלוש שנים קודם לכן, ובו ראתה תלמיד בית ספר חצוף, בציטוט המשמיץ הידוע. כך או כך, אני אוהב – ומבין – את זרם התודעה של "גברת דאלוויי" יותר מאשר את "יוליסס", שהינו גם זרם הידע המערבי, לא רק התודעה, ועל כך מעריצים אותו רבים ואני מרוחק ממנו.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
הפתיחה המצוינת של הממואר הזה מכניסה אותנו באחת אל נושאו המרכזי, אל האובדן שאין להשיבו: "ומה יהיה על הבדיחות? בדיחות משפחתיות אינן יכולות לחרוג מבית גידולן. הן לא בדיוק הומור, יותר אחְוות מי שהיו שם. מושב לצים פרטי לגמרי, מביך בחוסר התחכום שלו, קלוש יותר מהחלקה על קליפת בננה". ה"מושב לצים" התנ"כי הכללי מיוחד כאן לדבר הפרטי שלא ניתן לשיתוף; דווקא אל הבדיחות, שהן כשלעצמן בעצמן מגוחכות, מתגעגע האָבֵל.
אביבית משמרי היא "הרבע הנותר". היא מספרת במִקטעים קצרים על הוריה, רחל ויהושע, ואחיה הגדול, מוטי, שהלכו לעולמם בשנים האחרונות. המקטעים ביחס לאם ולאב עוסקים בעיקר בתקופת חייהם האחרונה, עת סעדה וליוותה אותם בִּתם ככל יכולתה. התיאורים כנים, כתובים בתבונה, בתבונת-כתיבה, בתבונת-רגש, ולכן מתקבלים ברגש בידי הקורא, שמתמלא מהם. הקטעים שעוסקים באח, מוטי, מתארים גם כמה רגעים מהתמודדותו ארוכת השנים עם הסכיזופרניה, שלקה בה בשנות העשרים שלו. המחלה הזו אילצה אותו "לסגת בהדרגה מכל עמדת אוטונומיה שהייתה לו".
"טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו", אמר קוהלת, בגרסה העברית של "פילוסופיה פירושו לדעת למות" של מונטיין. ומשמרי מציעה כאן גרסה צנועה של התהייה וההתמודדות איך לחיות בצל המוות: "היה, חלף וחדל. אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. בואו נראה מה עושים כדי להרגיש בחיים: אוכל, סקס, טבע, ספורט, נסיעה לנוף אחר, הסתכנות מכוונת, אלימות, בכי, צחוק. אני בזמן האחרון הצלחתי להרגיש חיה באמצעות התקפי חרדה. הסיבות קטנות ומטופשות. אבל הפעימות המואצות, הנשימה העולה ויורדת, לחץ הדם, לא מניחים לשכוח את הקיום". לחיות כל אחד יכול; הֱיות אירוני אל מול המוות הינה, בין היתר, מותר האדם ועליה גאוותו המוצדקת.
למה לכתוב? הכתיבה היא כאן חלק מהחיפוש אחר טקס הזיכרון הנכון. היא מקבילה להתלבטות אם לציין את ההולכים ביום מותם או ביום הולדתם. "מדובר בהתלבטות שדתיים פטורים ממנה – יש הלכה, יש מנהג קהילה, עושים כדקדוקם ונחים. ואילו טקס זיכרון חילוני הוא מרחב החלטות פתוח". הנה כי כן, יש, לטעמי, לקרוא את הספר הזה לאור משבר החילוניות הישראלי (שהכותבת עסקה בו בספרה מ-2014, "הזקן השתגע"): חיפוש הזהות של השבט החילוני, חיפושיו אחר הטקסט והטקס. האם הספר הינו ניסיון לתפילה חילונית בציבור? הספרות כקדיש? כשקוראים אותו במשקפיים האלה מתגלה שלל התייחסויות לדת בספר; הדת שכל כך זקוקים לה בשעה זו, אבל היא אינה מצויה לחילוני: "כירורג הוא מי שזוכר, גם בטלטולים סהרוריים באמצע הלילה, את כיליון הבשר ואת חוסר הטעם שבתפילה […] ברשותו רק תער קטן […] אף טיפה מן התער לא תיזל על ספר התהילים הקטן של החולה, המונח בתורו על ישראל היום" (שימו לב לבניין הזעיר אך יציב שיוצרים העיתון הימני וספר התחינות). האח, שהצטיין בחיקויים של זאב רווח ושל אבנר חזקיהו, התקרב לדת בבגרותו. במשפחה מעדות המזרח, כמו משפחתה, מציינת משמרי, לא מכנים זאת "חוזר בתשובה" כי אם "מתחזק". הוא גם התקרב לברסלב ונסע לאומן אך משמרי מציינת שבגלל הקישור בין המחלה להתחזקות הדתית היא לא מתפעלת מהשמחה המאנית הברסלבית או אף מסיפוריו של רבי נחמן. עם זאת, היא מציינת בהדגשה שאחרי פטירתו של האח היו אנשי ברסלב היחידים שזכרו אותו מיד ולטובה וסיפרו עליו כשהתקשרה לספר ולשמוע עליו. כלומר, ברסלב נתנו לא רק מטפיזיקה, כי אם קהילה. גם זו חסרה לחילוני, בצד הטקס והטקסט.
כמו טקסטים רבים שרואים אור לאחרונה הטקסט הזה קצר. 116 עמ'. תוכנו, כאמור, בעל משקל: רגשי, אסתטי, רעיוני. אבל למרות החיבה המובנית של מבקרים לספר קצר (שקוצב את משימת הקריאה השבועית שלהם), חשתי שהיה כדאי כאן לעבּות את הספר. ושניתן היה לעשות זאת בגלל נושא אחר שהמחברת טרחה לגעת בו לפחות פעמיים בספר, כי הרגישה כנראה שיש לו חשיבות בהקשר של האבלות, אבל לא פיתחה אותו. סמוך לפתח הספר כותבת משמרי שהיא משלימה את ספרה "מחוץ למולדתי, שאינה עוד ארצי". כך אנחנו למדים שהיא איננה חיה כעת בישראל ומתלווה לכך סיבה עקרונית. והנה, בסמוך לסוף הספר, מספרת משמרי שהיא בכנסיית הזיכרון על שם הקיסר וילהלם, כלומר בברלין, בה היא מאזינה לקנטטה של באך. כל כך יפים בעיניה המוזיקה ו"הדימויים הלקוחים מתהילים, מהאוונגליונים, לשחות בהתעלות מוזיקלית-דתית". ואז היא נזכרת בניגוני בית הכנסת בילדותה, בהתפלצות שודאי הייתה מתפלצת אמהּ לו הייתה רואה את בתה "בתוך מעצמה נוצרית".
הקשר לארץ הוא קודם כל הקשר למשפחה. כשזו כלתה ונותרת הרבע הנותר (לא "הרבעון הרביעי", כשמה של תנועה ציבורית שדוגלת דווקא בשיקום הישראליות), קל יותר הניתוק. כשאתה חילוני גדול יותר האתגר של ביסוס קהילה, טקסט וטקסט. קיים קשר אמיץ בין ההיוותרות לפליטה מהכיליון המשפחתי, החיפוש הרוחני לתחליף לדת ולגלות שגזרה על עצמה המחברת.
בהוצאת "יצירה עברית" ראתה אור לאחרונה האוטוביוגרפיה של הסופר יצחק בן נר במהדורה מודפסת.
כפי שכתבתי לפני כמה שבועות בהזדמנות אחרת: יצחק בן-נר הוא אחד מהסופרים הישראלים החשובים שנולדו בשנות השלושים (הוא יליד 1937), עשור שבו, לטעמי, נולד הדור המרשים ביותר בספרות העברית המודרנית, למעט דור התחייה. בן-נר התמחה מצד אחד בכתיבה ריאליסטית אקטואלית הקרובה לכתיבה עיתונאית, ומצד אחר הריאליזם שלו חותר לעומקים ולכן, אם זכרוני אינו בוגד בי, היסטוריון הספרות העברית המודרנית, פרופ' גרשון שקד, מנה אותו בצד בני דורו, יהושע קנז ויעקב שבתאי, ככותב ניאו-ריאליסטי. ה"ניאו" על שם התחכום והעומק. קריאה בכמה מספריו, ביניהם "שקיעה כפרית" (1976), "אחרי הגשם" (1979), "ארץ רחוקה" (1981) או "עיר מקלט" (2001), זכורה לי כחוויה חזקה מאד ("שקיעה כפרית" כבר קיבל כמדומה מעמד של קלסיקה ישראלית). לפיכך שמחתי כשנפלה לידי ההזדמנות, לפני עשור ומחצה, לקדם החלטה להעניק לבן-נר פרס מפעל חיים מוצדק מטעם אקו"ם.
קראתי כעת עת האוטוביוגרפיה בפעם השנייה. היא מצוינת. קריאה סוחפת, בולענית, כמו הקישון ואדמת עמק יזרעאל למרכבות סיסרא, אם תורשה לי מטפורה הנוגעת לכך שחלק גדול מהספר מתרחש בעמק יזרעאל שבו, בכפר יהושע, גדל בן-נר.
אני אומר שקראתי אותה בפעם השנייה כי לפני כעשור האוטוביוגרפיה ראתה אור במהדורה אינטרנטית בלבד וכעת היא הודקה וחוזקה. אבל כבר אז אהבתי אותה ואם יותר לי שוב לצטט את עצמי אביא מהדברים שכתבתי עליה ב-2013:
""האיצחקיה" הינה אוטוביוגרפיה רחבת יריעה שמתמקדת בעיקרה בחצי הראשון של חייו של המחבר: ילדותו בכפר יהושע שבעמק יזרעאל; סיפור אהבתו הראשונה והוא בן שבע עשרה למורה שגרה זמן מה בכפר; תיאור השירות הצבאי; זיכרונות מרים ממלחמת ששת הימים; הבוהמה התל אביבית של שנות הששים והשבעים; התקפי חרדה שנמשכו על פני תקופה ארוכה סביב מלחמת יום הכיפורים. בן-נר מצהיר שהאוטוביוגרפיה אינה כולה אמת וחלקה בדיה, למעשה הוא מכנה אותה "רומן אנטיביוגרפי". בהתאם להצהרה זו ישנן כאן כמה דמויות שהן פנטזיות מובהקות. כזוהי הדמות המכנה "הלָזה", תמהוני מכפר יהושע שחי, כך הוא טוען ואף מוכיח כמדומה, מאות בשנים. כזהו, למשל, וכנראה, ג'ורג' האריסון מה"ביטלס", שפוגש את "איציק" – האוטוביוגרפיה מסופרת בגוף שלישי – בהתחקותו אחר "הלזה" האמור, בתקווה שהלה ירפאו ממחלת סרטן חשוכת-מרפא.
[…]
האוטוביוגרפיה, או האנטיביוגרפיה, הזו מהנה ומעניינת מאד. ראשית, מצד תוכנה. החלק הגדול שעוסק בכפר יהושע מאלף. תיאור הכפר המפא"יניקי – וזו אוטוביוגרפיה שבאופן מובהק היא של בן ישראל הראשונה – שבו ניסו ואף הצליחו יהודים גלותיים להפוך לעובדי אדמה ואף הצליחו לשמור על איזו ספקנות ומיושבות דעת בריאות – זהו תיאור מעניין ומאוזן של הציונות הלא מנשלת (אדמות הכפר נקנו בכסף מלא מבעליו והאריסים לשעבר הורשו לשבת בו), תזכורת לאירועים ההיסטוריים הכבירים, הדרמטיים והנוראיים שחרצו את הגורל היהודי במפנה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. הפרק הכפרי מעניין גם בהיותו רקע לתשוקה מרכזית של "איציק" שחרצה את גורלו המקצועי: הרצון להיחלץ מהפרובינציאליות – למרות שהוא מלא אהבה לכפרו ולמשפחתו – תאוות המרחקים שפיעמה בו ומתוארת כאן באופן יפיפה. הצפייה האדוקה בסרטי הקולנוע שהוקרנו בכפר מדי שבוע היא סמל נהדר לתשוקת הדאייה מהמרחב המוגבל לעבר העולם הגדול. תיאורה של מלחמת ששת הימים, מלחמה שלא רבים תיאורי הזוועה שלה כזו של אחותה הבכירה ממנה, מלחמת יום הכיפורים, הוא תיאור עז רושם. גם אהבת הנעורים של איציק בן השבע עשרה לאוצי בת העשרים ושלוש המתוסבכת טוב-טוב, מעניינת וכן מאלפים/מלמדים תיאורי תקופת החרדה. מצאתי את עצמי קורא בעניין רב במיוחד את החלקים העוסקים בבוהמה התל אביבית; תוהה האם יש דמיון, ואם לא אז מדוע לא, בין אותה בוהמה להתרחשויות תל אביביות מקבילות בהווה.
אבל מלבד התוכן ישנם כאן כמה וכמה רגעים של חיוניות בלתי רגילה, שמזכירים את בן-נר הסופר בגבורתו. אלה רגעים ספרותיים נדירים שממחישים לך כי אותו דבר מה ערטילאי המכונה "כישרון" הוא דבר מה קיים בעולם".
מבקר חופשי 