מבקר חופשי

מאורע משמח בקריית ספר העברית: תרגום חדש ל"עלילות גילגמש". האפוס השומרי הקדום, שהגיע אלינו בגרסה אכדית, האפוס הקדום בעולם בן קרוב ל-4,000 שנה!

פרופ' נתן וסרמן ויורם כהן הם האחראים על התרגום מאכדית ועל פרשנות והערות נצרכות ומועילות (הוצאת "כרמל", 238 עמ').

תרגומם הוא במשלב לא גבוה והם מצדיקים את הבחירה הזו בטענה שכך היא גם האכדית של המקור. לכן אל לקורא לצפות לטשרניחובסקאית של הומירוס (שירת גלגמש גם לא ממושקלת כמו זו היוונית, שנוצרה, עם זאת, כאלף שנה אחרי האכדית!) ואף לא להדר של שירת המקרא.

אבל הטקסט הזה מרתק ואף מצמרר גם כך, בהביאו עדות לתודעה העצמית ראשונית כל כך של המין האנושי ל"מצב האנושי"; בהיותו יציר ראשוני אך מורכב כל כך של תרבות הכתב.

הטקסט הזה ידוע מאד בגלל שני רכיבים, אבל אני מצאתי את עצמי ממוקד דווקא בנושא שלישי.

הטקסט הזה ידוע בהקשר של המקרא כאחת העדויות המכריעות לכך שהמקרא הוא יצירה המושפעת מיצירות שקדמו לה. זאת משום שבלוח י"א של גלגמש מובא סיפור המבול באופן דומה מאד לסיפורו של נוח. כלומר, גילגמש ידוע גם בגלל ההשלכות התיאולוגיות שלו.

אבל לטעמי אין מה להשוות בין סיפור המבול העברי לסיפור גלגמש (אף שברור שהמחבר המקראי הושפע מהאפוס הזה שקדם לו אולי באלף שנה), זאת משום שהסיפור המקראי ספוג כולו במוסריות. המבול בא בגין חטאי האדם, ונוח ניצל בגלל היותו "צדיק תמים". ואילו הסיפור האכדי מתייחס למוסר רק בשוליים, רק בסוף סיפור המבול נוזפים האלים באל שהביא את המבול ללא הצדקה, לטענתם, על בני האדם.

והרי החידוש של המקרא אינו נרטיבי. החידוש הגדול של המקרא הוא הצבת האל נגד ממלכת הטבע וההכרח (כך גרס פרופ' יחזקאל קויפמן) וכן המוסריות העמוקה של המקרא שכופר בכוחו של החזק וגורס עונש המגיע לרשע (מוסריות שקשורה לאותה אי ההתפעלות מהטבע של המקרא).

הנקודה הידועה אף יותר, כמדומה, בקשר לגילגמש, היא העיסוק שלו במוות ובגורל בני האדם כבני תמותה. אֶנכידוּ, חברו של גילגמש, גווע ומת וגילגמש האבל הממאן להינחם יוצא לחפש לו חיי נצח עד שבתום מסעו הוא נכנע לגורל האדם ומתנחם בחיי משפחה והולדת ילדים, מעין נצח קטן השמור לבני תמותה.

זו אכן נקודה מאלפת שבה עוסק האפוס במחציתו השנייה. אבל בקריאה שלי נמשכתי דווקא יותר אחר מחציתו הראשונה של האפוס, העוסקת, ניתן לומר, בכינונה של הציוויליזציה החקלאית, במעבר של בני האדם ליישובי קבע (תהליך שהתחיל לפני כעשרת אלפים שנה, ובאלף השני לפני הספירה עוד היה חדש).

אנכידו, מי שהופך לחברו של גילגמש, הוא איש הטבע. הוא זה שהאלים ייחדו להיות מי שמרסן את גלגלמש, מלך אוּרוּךּ (העיר בדרום מזרח עירק של היום), הוא מי שנבחר להיות לו "עזר כנגדו", מתרגמים וסרמן וכהן (עמ' 34 – אך בהערותיהם שבסוף האפוס אינם מתלהבים מהפרשנות ההומוסקסואלית ליחסי אנכידו וגילגמש).

אך את אנכידו איש הפרא יש קודם לביית. ומי שנשלחה לביית אותו בעצם פיתויו על ידה היא ֹשַמְחת הזונה.

התיאור של המעבר מהאדם הקדום, הפרא, לאדם העירוני, החקלאי, הוא תיאור יפהיפה, מצמרר, תיאור של איבוד כוח (!) ותוספת תבונה; וכל זה בּגין/בזכות המשכב עם האישה, המזוהה, במשתמע, עם הציוויליזציה (!):

"הסירה שמחת בגדיה התחתונים,

חשפה ערוותה והוא נפל בקסמיה

[…]

עשתה בו מלאכת אשה בגבר.

הוא תִנה אתה אהבים.

במשך ששה ימים ושבעה לילות,

זקור, שכב אנכידו עם שמחת.

[…]

התמעט כוחו של אנכידו,

ריצתו לא כבראשונה,

והוא – בעל עצה, רב תבונה" (עמ' 38-39).

ואכן, הקדשתו של אנכידו לציוויליזציה נעשית כששמחת מאכילה אותו לחם ומשקה אותו בּירה, קרי מתנות החקלאות, ואומרת לו: "אכול את הלחם, אנכידו – / זהו טעם החיים!/ שתה את הבירה – / זו מתנת האדמה!" (עמ' 46).

ובעצם, כשחושבים הזה, הציוויליזציה המבייתת את הפרא קשורה גם לחלקו של גילגמש בסיפור. גילגמש בתחילת הסיפור הוא פרא אדם, מי שמקיים, למשל, את "זכות הלילה הראשון", לחרדת תושבי אורוך הקוראים לריסונו.

במקרה שלו, הריסון ממצב הפרא מתבצע לא על ידי משכב עם אישה כי אם על ידי השגת החבר, אנכידו! כלומר, עצם היכולת לחברות היא היא המרסנת את גילגמש; היכולת לקיים חיבה "מעוכבת מטרה", כמו שכינה זאת פרויד, כלומר לא מינית, היא זו שמאפשרת את הציוויליזציה.

ולכן החברות בין גילגמש לאנכידו עומדת במרכז האפוס הזה, שהינו גם אפוס על ציוויליזציה וארוס ולא רק על חרדת המוות.