פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
"סולם גנבים", ספרו הקודם של ליאור אנגלמן, ראה אור לפני שנתיים, מכר עשרות אלפי עותקים והוא אחד מרבי המכר הגדולים של השנים האחרונות בספרות הישראלית. עובדה נוספת ראויה לציון היא שהמחבר הינו רב דתי לאומי. על מנת להבין דבר מה רחב יותר על החברה הישראלית בעקבות הספר, לשני הנתונים האלה יש להוסיף את אופיו הספציפי. "סולם גנבים" הוא מלודרמה המתמקדת בחוויות קיצון: ילד למשפחת פשע מדרום תל אביב מנסה להיחלץ ממנה. אם משיחות המכחול הגדולות והעזות (והלא מקוריות, בחלקן) אינן נחלתם של סופרים מעודנים, הרי שחֵלף זאת לאנגלמן יש תשוקה ויכולת לבנות עלילה (כולל כמה המצאות עלילתיות מרשימות) וניכר שהוא יודע על מה הוא מדבר (בעקבות תחקיר או היכרות אחרת). כקורא הערכתי את היכולות האחרונות אבל המלודרמה הבסיסית בלמה אותי מלהתפעל. אבל מה שנראה לי מרתק מבחינת הסוציולוגיה של הספרות היה אופיו הפופוליסטי המובהק של הטקסט. זהו טקסט שנכתב מתוך אהדה לסיפורה של משפחה מזרחית מדרום תל אביב, שכאמור חלק מבניה התגלגל לעולם הפשע ("פופוליסטית" היא גם הבחירה בכתיבה מלודרמטית; בכך – בצד מידה פחותה של שורשיות העברית שלו – אנגלמן שונה מהרב חיים סבתו, שניכר שהוא קרוב לכתיבתו). אם נוסיף לאופיו הספציפי של הטקסט בחזרה את הצלחתו הרבה וזהות הכותב ניתן לראות בספר דוגמה נוספת למיקומה של הציונות הדתית כאליטה חדשה, הפעם ספרותית. הספר מעט הזכיר לי ספרים של דור תש"ח בשנות החמישים, כאשר סופרים הקרובים ל"תנועת העבודה" ראו לעצמם חובה ללכת לכתוב על הנעשה במעברות ובשכונות העולים החדשים. ויש לציין שהספר עושה את תפקידו הסוציולוגי בתחכום תוך חמיקה מוצלחת מהאשמה בפטרונות, ושהדחף ה"פופוליסטי" מופנה בו, למרבה העניין, גם נגד הציונות הדתית עצמה!
"צומת מסובים" הוא קובץ סיפורים מהשנים האחרונות החג בעקבות לוח השנה העברי. חלק גדול מהסיפורים קשור למאורעות השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו. רמת הסיפורים אינה אחידה, אם כי אינסטינקט המְספר ניכר בכולם, קרי התשוקה לספר סיפור וללכוד את הקורא בתוכו. אופייה הפופוליסטי המוזכר של הפרוזה של אנגלמן ניכר למשל בכמה גרסאות שיש כאן לסיפור החסידי על הילד עם החליל שתפילתו בקעה רקיעים (החסידות הייתה תנועה פופוליסטית מובהקת!). בסיפור אחד "הילד" הוא פקח חנייה טברייני שאינו אוהב לתת דו"חות ותפילתו בהתאם בוקעת רקיעים. בגרסה נוספת, פופוליסטית אף היא אך מכיוון אחר, מי שבוקע רקיעים בתפילתו הוא אבא של תצפיתנית שנחטפה לעזה. ובגרסה שלישית, "הילד" הוא עזרא, פועל פשוט, ממיין ביצים ("עזרא באמת איננו מן האנשים שיותירו רושם בעולם הזה אחרי שילכו לעולמם"), שזיכה את הרבים בטבק ההרחה שהביא לבית הכנסת ביום הכיפורים.
משותף לסיפורים הוא היותם שוחרי טוב. כלומר, אלה סיפורים שמחפשים תיקון, איחוד לבבות, המתקת דינין, happy end. ולמרות שאינם מתקתקים ולא עוצמים עיניהם מראות רע (וגם, חשוב לומר, אינם מיסיונרים כלל!), הם אינם אוהבים לשהות בממד הטראגי של החיים. חשבתי על הסיפורים הקצרים האלה בהשוואה להומניזם של סיפוריו הקצרים של צ'כוב. גם צ'כוב "שוחר טוב", אבל הערך העליון של הסיפורים אצלו הוא הדומות למציאות, האמינות (verisimilitude באנגלית). צ'כוב לא מסייע למציאות בדחיפות קטנות להיכנס לתבנית מסוימת. ישנו כאן, למשל, סיפור על קצין מודיעין בכיר אכול אשמה על כישלון המודיעין בשבעה באוקטובר. הסיפור הזה הזכיר לי מצידו סיפור של יצחק בן נר משנות השבעים על קצין בכיר שכשל במלחמת יום הכיפורים. אבל אצל אנגלמן האשמה הנוראה מקבלת המתקה מסוימת בסוף הסיפור שלא זכורה לי כדוגמתה בסיפור של בן נר. בסיפור אחר, על זוג מהצפון שפונה למלון, השהות במלון מצילה את זוגיותם: "אז אני מתה מפחד מהיום שהמלחמה תיגמר ונחזור הביתה, ואסור להגיד את זה, כי אף חטוף ואף הרוג לא מצדיקים את זה, ברור שלא, והלוואי שהנאצים האלה לא היו עושים לנו את זה, אבל הם כבר עשו, ואני רק יודעת שבלי המלחמה הזאת סמי ואני כבר היינו גומרים".
ככלל, כשחושבים על מאפיינים מרכזיים בסיפורת של אנגלמן: הדידקטיות המסוימת, שחירת הטוב, החיבה לסופים טובים והיעדר הסקס – רואים שהיא קרובה לספרות ילדים ונוער. ובמובן מסוים השקפת העולם הדתית עצמה מעודדת ילדותיות כזו ("אבא" הרי הוא זה שבשמים). גם החמידוּת, כפי שניתן לקרוא למאפיינים של חלק מהסיפורים, מקרבת אותם לספרות ילדים ונוער. למשל, הסיפור על המשפחה הדתית שנתקעה בכביש בליל הסדר ועורכת סדר משלה לכל דכפין על האוטוסטרדה.
מאידך גיסא, ראויה לשבח תשומת הלב של הסופר לכואבים שונים בחברה (הסובלים מרווקוּת מאוחרת; הורים לילדים על הרצף; אלמנות מלחמה המנסות לשקם את חייהן ועוד), כמו שגם משכנעת כנות שחירת הטוב שלו, הן ביחס לדמויות הן ביחס לעם. דמות חסידית נוספת עומדת לנגד עיניו של אנגלמן, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שכונה "סנגורם של ישראל"; אהבת ישראל של הטקסט אותנטית ומבורכת.
מבקר חופשי 