אחרי קריאת כמה עשרות עמודים בספרו החדש של אסף ענברי, חשבתי שהספר לא ממריא. ענברי הוא אחד הסופרים הישראליים הבולטים כיום, סופר שיצר ז'אנר חדש בספרות, לפחות בספרות העברית: כתיבה על נושאים היסטוריים ודמויות היסטוריות באופן רומניסטי. הרומניסטיות מתבטאת, בין היתר, בכך שהמְספר ברומנים של ענברי חודר לעיתים לתודעה של הדמויות (מה שלהיסטוריון אסור לעשות, אם אין עדות חד משמעית לכך), ובכך שהדמויות נחשפות בפנינו לא רק בהקשריהן ההיסטוריים, כי אם גם בהקשריהן הביתיים והרומנטיים. באופן פחות עקרוני מתבטאת הרומניסטיות של הכתיבה של ענברי בכך שאין ביצירתו אפּארט של הערות שוליים וביבליוגרפיה וכולי, המזוהה עם כתיבה היסטורית אקדמית.
כפי שכתבתי בביקורתי האוהדת על "הספר האדום", הרומן הקודם של ענברי, הספרות של ענברי חותרת למצוא מוצא עקרוני למבוי הסתום שנקלעה אליו כביכול אמנות הרומן בעשורים האחרונים. הוא קשור כך מחד גיסא למפנה הדוקומנטריסטי בספרות העכשווית, שמנסה להחזיר את הרלוונטיות לספרות באמצעות פנייה אל המציאות; אך הוא מוסיף מכפיל-רלוונטיות לספרות בכך שהוא עוסק בנושאים היסטוריים ולאומיים. מאידך גיסא, ענברי נענה בכתיבתו למה שבדיעבד ניתן לראות בו את אחד ממקורותיו של הרומן המודרני: הכתיבה ההיסטוריוגרפית כפי שפותחה בתקופה הקלאסית בידי היסטוריונים שחתרו לאובייקטיביות ולמלאות כגון תוקידידס היווני וטאקיטוס הרומי. הכתיבה של ההיסטוריונים הקלאסיים הייתה כתיבה "ריאליסטית", במושגים מודרניים. ואחד החידושים של ז'אנר הרומן, כפי שפותח באנגלית במאה ה-18 (או אף קודם, אם נתייחס לתקדים של "דון קיחוטה"), הוא הריאליזם הזה (בניגוד לסיפורים המיתולוגיים של העבר). אלא שבבחירה בדמויות היסטוריות זונח לכאורה ענברי את האדן השני עליו ניצב הז'אנר של הרומן וחידושו: עיסוק בדמויות "רגילות", בינוניות ובנות המעמד הבינוני. זה היה חידוש עצום של הרומן, שעלה בקנה אחד עם המהפכה הדמוקרטית של המאה ה-18; אך בחידוש זה, לכאורה, הספרות של ענברי לא נוטלת חלק. אם "מלחמה ושלום" של טולסטוי (בשני שליש המאה ה-19) ביטא את המתח בין ההמצאה הזו של ז'אנר הרומן, העיסוק בדמויות רגילות (אצל טולסטוי: נטשה, פייר, הנסיך אנדריי וכו'), המוצבת אל מול הכתיבה ההיסטוריוגרפית המתמקדת ב"גיבורים" (נפוליאון, קוטוזוב, הצאר אלכסנדר וכו'), הרי ענברי בהחלט עוסק בגיבורים, גם אם לעיתים מדובר באנשים רגילים שהוכיחו גבורה באירועים "גיבוריים", אם ניתן להתבטא כך.
כך או כך, ההכרעה הדוקומנטריסטית-ההיסטורית העניקה לספרות של ענברי חיוניות ותחושת קיום וערך בלתי רגילות. בניגוד למחשבה שעלתה בי בעקבות ספרו הראשון, "הביתה" – שממנו התרשמתי אך לא יצאתי מגדרי, ומשום שחשתי שפניו, לפי טיבו כמובן, הם אל העבר, ולפיכך הוא לא מתמודד עם תפקידו של הרומן לתאר את החיים "כפי שאנו חיים אותם היום" (כשם אחד הרומנים של טרולופ) – הרי בדיעבד אני חוזר בי מחלק הארי של אבחנה זו, כיוון שהרומנים של ענברי הם בהחלט אקטואליים, אם כי לא בנושא שלהם: הם אקטואליים בניסיון (המוצלח) שלהם להתמודד עם משבר הרומן, שהינו בהחלט אחד המאפיינים של החיים "כפי שאנחנו חיים אותם היום"! ולשם כך הוא צריך לכתוב ספרות דוקומנטרית שבה יש סיפור ברור ומובהק בעל התחלה, אמצע וסוף. בקיצור, הוא צריך להיות הינשוף של מינרווה, שכידוע פורש את כנפיו רק עם רדת החשכה.
*
אלא שברומן החדש שלו, "נתן ועמוס", העוסק בחייהם וביחסיהם של נתן אלתרמן ועמוס עוז, היה נדמה לי שהפסיעה בדרך הענברי-ית ניגפת מעט. וזאת משום שחלק מהנושאים המוזכרים בה נדמו לי ככאלה שנידונו כבר לרוב, כלומר לא רעננים, וככאלה שקיבלו כבר עיצוב ספרותי דוקומנטריסטי ממדרגה ראשונה על ידי אחד מבעלי הדבר, כלומר עמוס עוז עצמו ב"סיפור על אהבה וחושך" שלו. מה רבותא ומותר, לפיכך, בסיפור האכן סדור ומדוקדק ואלגנטי שמספר ענברי?
אבל תחושת המוּכרות והלאוּת המסוימוֹת התפוגגו חיש מהר, אחרי כמה עשרות עמודים, והספר התעלה בעיניי ליצירה מהטובות של ענברי. ומדוע? יש סיבה אחת מרכזית. אבל לפני שאגיע אליה, אמנה כמה סיבות נוספות. קודם כל, ישנה כאן חשיפה חשובה ביותר, היסטורית, של פעילותו הפוליטית של עמוס עוז המוקדם (אגב – אגב חשוב – היחס של ענברי לשני גיבוריו אמפטי ואוהד). כלומר, הדברים היו ידועים, כמובן, למעטים, אבל לכלל לא היו ידועים ומעולם לא הוסדרו באופן נהיר ושובה לב כל כך, אני משער. עמוס עוז, עוד לפני "ארצות התן" (1965), עוד לפני הסיפורים ל"קשת", היה דמות פוליטית שזכתה לתשומת לב רבה, בין היתר על ידי בן גוריון (ב"סיפור על אהבה וחושך" מתוארת הפגישה עם בן גוריון, שמובאת גם כאן; אבל שם לא מובן הקשרה הכולל, שנבע מפעילות פוליטית נמרצת של עוז הצעיר מאד). עמוס עוז בן העשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, נטל חלק אמיץ ומרכזי בהתנגדות לבן גוריון שנבעה מהסתעפות "הפרשה". הוא חבר ללבוֹניסטים ולאנשי "מן היסוד", אינטלקטואלים בחלקם, תנועה שהתנגדה לבן גוריון באותה תקופה מתוך תפיסה שפולחן הממלכתיות שלו כמו גם הערצתו האישית הם לא דמוקרטיים (מעבר לעמדה בסוגייה הסבוכה של "עסק הביש" ו"הפרשה" עצמם – סוגיית "מי נתן את ההוראה?", שהטרידה, כזכור, גם ב-1976 את שייקה לוי ב"גבעת חלפון", סרט שביים בן של אחד המעורבים, שאולי הוא הוא נתן את ההוראה?; ענברי לא פותר את הסוגייה הזו, למעט עמידתו על אמיתות הטענה על זיוף המסמך שבו נכתב שלבון אחראי להפעלת הסוכנים היהודים במצרים, והוא, ענברי, משתמש בה, ב"פרשה", לצרכיו הממוקדים – בה דווקא בן גוריון תבע ועדת חקירה ממלכתית ואילו אנשי האקדמיה של "מן היסוד", אליהם חבר עוז, התנגדו דווקא להקמתה). זו פרשה היסטורית חשובה כשלעצמה וחשובה כפליים בהבנת עמוס עוז ומקומו של הסופר כ"אינטלקטואל ציבורי" וכ"צופה לבית ישראל". ובכן, עוז התחיל בכלל כאינטלקטואל וצופה לפני שהיה סופר! בהמשך, דרך העבודה והפרסום של "שיח לוחמים", שתרם אף הוא רבות לפרסום שמעו של עוז, מתחשלת יותר ההדבקה הזו, ההתכה הזו שהותכה באישיותו, ההתכה של הסופר והאינטלקטואל הציבורי, הנביא (נתן ועמוס היו גם נביאים, כמובן). אבל התכה זו, או ניצניה המשמעותיים, התחילו כאמור אף לפני כן, עוד בראשית שנות הששים, כלומר לפני שסוגיית שלמות הארץ, היחס למלחמה, היחס לשליטה בבני עם אחר וכולי, תפסה את מרכז הבמה ומרכז הפעילות הציבורית של עוז. רענון חשוב נוסף שיש בתכני הספר הוא העובדה, המודגשת בו, שסוגיית שלמות הארץ לעומת חלוקתה היא סוגייה שפילגה, לפני כניסת הימין לתמונה, עוד את "תנועת העבודה". ענברי הוא סופר היסטוריון של תנועת העבודה, והוא חושף-מזכיר בכתיבתו בספר הזה עד כמה המחלוקת בסוגייה הזו לא הייתה בעבר הרחוק, הראשוני, מחלוקת בין הימין לשמאל, אלא בתוך תנועת העבודה עצמה.
אבל מה שהופך את הספר הזה למבריק אינו הנושאים שלו בדיוק. כלומר, הם מאד מאד מעניינים, הנושאים. וענברי השכיל לעמת שתי דמויות מתנגדות זו לזו בסוגייה מרכזית כל כך של הפוליטיקה הישראלית עד עצם היום הזה: אלתרמן, ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ועוז, ממתנגדי החזון הזה בדיוק. אבל הברק של הטקסט הזה הוא – אם לשאול מושג מעולם הקצבוּת – "החיתוך" החכם שלו. וזה ברק אסתטי בטיבו, יותר מאשר נושאי-תוכני, ובכך מעניק ענברי פתרון נוסף לשאלה מה מותר כותב הרומנים על ההיסטוריון.
לפני שאגש אליו אעיר רק בקצרה: סוגיית הספרותיות של כתיבת ההיסטוריה הייתה חלק בלתי נפרד מהדיונים של העידן הפוסטמודרני. והטענה שההיסטוריונים הם בעצם סופרים, טענה שהביע ההיסטוריון היידן וייט, היא אחת הטענות השערורייתיות של העידן ההוא. רק לאחרונה סיפר קרלו גינצבורג, ההיסטוריון היהודי-איטלקי הגדול (בנה של נטליה), בראיון לאלון אלטרס במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" (בו גם אני כותב), על הרתיעה שלו מוייט, המחלוקת שהייתה לו בשנות השמונים עם תפיסותיו ועל כך שוייט טען כנגדו שיש לו תפיסת אמת "עברית", כלומר, אני משער, התפיסה שיש אמת…משום האספקט הזה, הבה ננקה את השולחן ונבהיר שענברי מתיך ספרות בהיסטוריה אבל לא על מנת לערפל את האמת באופן פוסטמודרני וכו'. הטענה המשתמעת מהכתיבה שלו היא שכל העובדות בה הן אמת, פרי תחקיר עצמאי או כתבים היסטוריים או היסטוריוגרפיים מקובלים, ואם מישהו יפריך אותן ענברי לא יזדקק להגנתו לטענת "ספרות דיברתי!", אלא יכוף ראשו כאגמון בפני האמת.
וכעת ללב מה שמעניק את הברק לספר של ענברי: ענברי השתית את ספרו על תבנית אסתטית של סימטריה, סימטריה-הפוכה, בין שני האישים שעומדים במרכזו. מה שמעניק לכידות ואלגנטיות לספר הוא ההקבלה שהוא עושה בין שני האישים, עמוס עוז ונתן אלתרמן, ועל כך שבתחום הזמן המרכזי בו ממוקד הספר (וזה, המיקוד הכרונולוגי, חלק מרכזי ב"חיתוך" שהוזכר; הוא משתדל לא לחרוג מהשנים ההן לשם שמירת גבולות "החיתוך"), שנות הששים, הם מגלמים בחייהם ובפעילותם תנועה הפוכה באופן סימטרי. וזאת בכמה מישורים שונים:
1. תנועה מהימין לשמאל אצל עוז, בן למשפחה חירותניקית שהיגר לקיבוץ חולדה והפך לאיש שמאל שמתקיף את בן גוריון מצד זה ולאחר מלחמת ששת הימים הופך לדבּרהּ של ההתנגדות לישיבה בשטחים. לעומת תנועה מהשמאל לימין אצל אלתרמן, שממשוררה של תנועת העבודה ומפא"י עבר, כאמור, בעקבות מלחמת ששת הימים, להיות נאמן ארץ ישראל השלמה.
2. תנועה מאלמוניות לפרסום ותהילה אצל עוז, לעומת שקיעה במקומו המרכזי בכלל וכמשורר בפרט אצל אלתרמן (לפיכך, למשל, מתעכב ענברי על ההתקפה המפורסמת של זך על אלתרמן בפרוס שנות הששים).
3. תנועה מעימות עם בן גוריון לקירבה אליו, הקירבה שחש עוז כשלאחר מלחמת ששת הימים התבטא בן גוריון שיש להחזיר את השטחים תמורת שלום אמת. לעומת תנועה מקרבה מקסימלית לבן גוריון (אלתרמן במלחמת השחרור וב"פרשה" ובספיחיה) לעומת ריחוק ממנו בעקבות אותן התבטאויות של בן גוריון אחרי ששת הימים.
4. תנועה של מי (עוז) שהתחיל כפוליטיקאי והפך להיות סופר מרכזי (עם פרסום "מיכאל שלי" ב-1968), לעומת תנועה של מי (אלתרמן) שדווקא התחיל כמשורר לא לגמרי מעורב ופוליטי וכן חידתי, לעבר היותו בעיקר פובליציסט.
5. מי שאמו התאבדה (עוז) ושיחסיו עמה עיצבו את חייו, למי שבתו נזקקה לעזרתו להישמר על נפשה. הסיבה שענברי מתמקד בספר ביחסיו של אלתרמן עם תרצה אתר בתו נובעת בדיוק מהצורך האסתטי הזה ליצירת הסימטריה ההפוכה עליה אני מדבר. אמנם מותה של תרצה אתר חורג מגבולות הספר, אבל ברור שענברי בונה על זה שאנו נפענח את הסימטריה בין אמו של עוז לבתו של אלתרמן.
המבנה האלגנטי הזה של הסימטריה ההפוכה הוא מה שהופך את הספר הזה לרומן ולרומן אלגנטי; ובלוויית נושאו ההיסטורי החשוב, נושאו ההיסטורי העכשווי, אם להשתמש באוקסימורון, הופך את "נתן ועמוס" לספר מרשים.
מבקר חופשי 