מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הכותרת, לשון הכריכה האחורית ("רומן נוקב שמצייר את מערכת החינוך הישראלית כזירה נפיצה"), עמודי הפתיחה (הכוללים נאום פרידה חריף של מורה ותיק המלין על רפיפות הלימוד והמשמעת בבתי הספר היום) והעובדה הביוגרפית המצוינת גם על הכריכה שהכותב הוא מנהל בית ספר ירושלמי ומורה, יצרו ציפייה לכך שלפנינו רומן שעוסק במערכת החינוך. זה נושא חם, וחם בצדק, ואך טבעי היה שספרים ישראלים רבים יעסקו בו, אם ניקח ברצינות את אחד מתפקידיו של הרומן להיות "Criticism of Life", כמו שלימד אותנו המבקר הוויקטוריאני המרכזי מתיו ארנולד, איש חינוך ובן של מנהל בעצמו.

אבל למי שימשיך את הקריאה ברומן מתוך ציפייה כזו צפויה אכזבה. בראש ובראשונה כי הרומן ירושלמי מדי (הוא מתרחש בצפון העיר, בפסגת זאב אם אני מבין נכון) ולפיכך עוסק בבעיות שמאפיינות את הבירה שלנו יותר מאשר את מערכת החינוך הישראלית בכללותה. אחד הגיבורים הראשיים של הרומן הוא הנער אופק, ש"שנא את הערבים. מסופרים כמו ערסים, נוהגים עם המוזיקה שלהם בווליום אצלו בשכונה וצופרים לנערות". אופק הוא נער עם בעיות משמעת חמורות, אבל אלה קשורות הדוקות בעמדותיו הגזעניות: "ביום הראשון שלו בכיתה ט' אופק השתין מרצונו החופשי ובמכוון על רצפת השירותים שבקומת הכניסה. דאוד איש התחזוקה של בית הספר ראה אותו, ודיווח למר שלום אמסלם המנהל […] 'אז למה פה אתה משתין על הרצפה?' שאל את אופק. 'כדי שהמנקים הערבים ינקו אחריי'". שתי דמויות ראשיות נוספות, שתי דמויות החינוך שמנסות להתעמת עם אופק, המנהל אמסלם שהוזכר בציטוט והמחנכת אביבה, שסבורה שהמנהל סלחן מדי, שתי הדמויות שמנסות להציב לאופק גבולות, ממזגות עד מהרה את סוגיית הגבולות החינוכיים בסוגיות פוליטיות שמטשטשות אותה (כמו, למשל, החלטתו של מנהל בית הספר, אמסלם, לארח בבית הספר הורים שכולים פלסטינים ויהודים).

העירוב של סוגיית החינוך בסוגיית החיים בעיר מעורבת, מוכת מתיחות לאומנית וטרור ובצדם גילויי גזענות (זמן ההתרחשות של הרומן הוא בסמוך לחטיפת ורצח שלושת הנערים ומבצע "צוק איתן" ב-2014), לא רק ממסך את האפשרות למבט הצלול בבעיות בית הספר כמוסד חינוכי, אלא שהוא סובל מהקצנה גרוטסקית, לא מכוונת. אביו של אופק ששונא ערבים עובד במשטרה כשוטר שידוע באלימות שלו ביחס לערבים. בגיל שלוש עשרה (!) הוא לוקח את אופק לבית זונות, על מנת לעשות ממנו גבר. ואז, אם לא מספיקה השבירה הגסה הזו ימינה של נתיב העלילה, הנה באה הסטה פראית שמאלה והאבא נוטש את הבית ומקים משפחה עם אישה ערבייה, ולאופק נולדת אחות ערבייה. היעדר השליטה היציבה של הסופר בהגה הסיפור מוסגר גם בתופעה משנית אך עקבית למדי כאן: תיאור תופעות בעלות פן רגשי כתופעות פיזיולוגיות המוצגות בלשון מדעית ("ניחוח קקאו שהרטיט לאביבה אנדורפינים רדומים במוח"). סופרים בעשורים האחרונים משתמשים באמצעי הזה על מנת להמחיש תפיסה מטריאליסטית מסוימת שהפכה רווחת. אבל בסיפור שלפנינו התמה הזו תלושה ומיובאת ללא תכלית ברורה.

אגב, לַמשבר בו מצויה מערכת החינוך הישראלית ניתן לתת או ישנם שני הסברי-על גדולים שניתן לראות בהם גרסה "ימנית" להסבר המשבר וגרסה "שמאלית" שלו. הראשונה רואה כסיבת המשבר תפיסה ליברלית שיצאה משליטה. מרוב מחשבה על זכויות הילד, כמיעוט וכחלש מול המבוגרים ומול תביעות הבגרות בכלל, לא ניתנים בידי המורים אמצעים לשמירה על משמעת מינימלית בכיתות וגם לא ניתן הכבוד הראוי לחומרי הלימוד שצריכים להיות מוטמעים סוף כל סוף בחיי התלמידים. השנייה רואה כסיבת המשבר את המציאות הכוחנית והפופוליסטית הישראלית, המעודדת בריונות ומאיסה בריסון, בסמכות ובהשכלה, או את הנרקיסיזם הנאיבי לאורו מעודדת התרבות הישראלית את תפיסת הילדים כ"נסיכים" ו"נסיכות". בשתי התפיסות יש אמת אבל צריך לערוך בירור פנימי ולמנן ולמקד את הביקורת אם רוצים לעשות מעשה עקרוני ולהאיר את המצב במערכת החינוך הישראלי. כאן אין מיקוד כזה, והספר תועה בין טענות כלליות על אבדן הסמכות, או טענות ארגוניות ("המערכת […] שדחסה ארבעים תלמידים לכיתה אחת"), בחזרה ללב האמיתי שלו, שהינו, כאמור, המציאות הירושלמית. דוגמה למיקוד מוצלח בבעיות החינוך הינו הרומן היפה, "המורֶה", של אלון ארד, שראה אור לפני כשנה.

אבל למרות שהרומן הזה אינו רומן עקרוני בעיניי, הרי שכסיפור אינדיבידואלי על דמויות אינדיבידואליות יש בו עניין. יש בו כוח רגשי מסוים. ניכר שהסופר מכיר את הדמויות, יודע על מה הוא מדבר, והרומן אף אוהב את הדמויות ומצליח לעורר גם בנו עניין בהן. גם את אופק! וגם את המורה אביבה המלאה אידיאלים ושאפתנות וסובלת מרווקותה, גם את המנהל אמסלם, שגדל בבית שמש, ולא יודע אם מעמדו נחשב הצלחה (הוא לא מרגיש כך). גם את הנערה שלי, שסובלת מהפרעות אכילה ומתנסה במין מעט מפוקפק עם בחור מבוגר ממנה וגם את הנער עלי, ערבי הלומד בבית הספר, וגם את סתיו, שהופכת לחברה שלו. יש לרומן הזה לב (אם להסתכן בשפה פופוליסטית).