מבקר חופשי

בעודנו ממתינים לראות אם תפרוץ מלחמה עם איראן (דורנו, מסתבר, משחזר לא רק את ההפתעה של יום כיפור, את המלחמה הממושכת של מלחמת השחרור, כי אם גם את תקופה ההמתנה שלפני ששת הימים), אני רוצה לדבר על תחושה אחת שלא נעים להודות בה אבל נדמה שהיא קיימת ברב או במעט, אצל מיעוטנו, רובנו או אף כולנו. אני מדבר על תשוקה מוצנעת, מודחקת ומוכחשת שתפרוץ כבר מלחמה; שנצא מהשגרה אל מרחבי הסכנה והריגוש והבהירות המסמאת של המלחמה.

בדרך כלל כשמעלים את המחשבה הזו שלבני האדם יש משיכה אל המלחמה (הרי המלחמה היא תופעה אנושית, ככלות הכל, ונפוצה למדי), נוהגים לתלות אותה באיזה צימאון דמים אנושי, או תוקפנות אינהרנטית למין האדם; או "יצר המוות" הפרוידיאני.

בתכתובת המפורסמת בין פרויד לאיינשטיין בסוגיה הזו בדיוק, על הסיבות למלחמות בעולם, ענה פרויד את התשובה הבאה:

"תוהה אתה, אדוני, שדבר קל כל כך הוא להלהיט את בני-האדם לקראת מלחמה, ואתה משער, כי פועל באדם יסוד כלשהו, יצר של שנאה והרס הנוטה להיענות לשיסוי אשר כזה. שוב יכולני לקבל ללא-סייג את דעתך.

אנו מאמינים בקיומו של יצר כזה, ובעצם השנים האחרונות התאמצנו ללמוד את גילוייו. ברשותך מבקש אני לראות לי כאן שעת-כושר להרצות לפניך פרק בתורת-היצרים, כפי שלמדנוה בפסיכואנליזה לאחר גישושים ופקפוקים מרובים. אנו מניחים, כי יש רק שני סוגי יצר באדם: יצרים מכוונים לקיום ולאיחוד, ואנו קוראים להם ארוטיים, כדיוק מובנו של ארוס מן הסימפוסיון של אפלטון, או שאנו קוראים שמם יצרי-מין מתוך כוונה מודעת להחיל בהם את המושג הפופולרי של המיניות; והסוג האחר – אלה היצרים ששאיפתם היא הרס ומוות, ושאנו מכלילים אותם ביצר-התוקפנות, או יצר-ההריסה" ("כתבי זיגמונד פרויד", "דביר", כרך ה', מגרמנית: אריה בר, עמ' 13).

בגרסה נאיבית יותר של הטיעון הזה, האשמים ביצר הזה הם לא כל בני האדם, אלא האחרים. כך, למשל, בהקשר הישראלי, נוח לחלק מהציבור לחשוב שחלק אחר בציבור הוא זה שלוקה בתשוקה הזו, בגלל צמאון דמים שמיוחס לו ("אוכלי מוות"). גרסה נאיבית דומה היא זו שבשיר של בוב דילן, "אדוני המלחמה", שמייחס לאנשים שם למעלה את יצר ההרס הזה:

"אתם – אדוני המלחמה שרוצים להרוס את העולם.

אתם – שהמצאתם את הרובים ואת הלהביור.

אתם – שבראתם את מטוסי הנפל"ם והקרב.

אתם – שתמיד נשארים מאחור.

אתם – שלא עשיתם דבר בשבילי מלבד לזרוע הרס מסביבכם.

אתם – שמשחקים בעולם שלי כאילו שזה צעצוע שלכם.

אתם – ששמים לי רובה ביד ואומרים 'נו.. ישחקו הנערים'.

אתם – שתמיד מביטים מהצד – רחוק מאיפה שעפים הכדורים.

אבל, אני מביט לכם בתוך העיניים.

ורואה את המוח שלכם – המפחיד וכו'" (תרגום: יהונתן גפן).

בכך השיר הזה לא הרבה פחות נאיבי מ"אימג'ן" של ג'ון לנון וצדק לפיכך לנון עצמו כשהמליץ בשיר "God" (שיר בעייתי וסימפטומטי אך גדול), בין היתר, גם לא להאמין יותר מדי "לצימרמן"…

*

אבל גם הטענה של פרויד בתשובה לשאלה "למה מלחמה?" נראית לי לא מספקת ואפילו שטחית; שטחית, באופן אירוני מעט, בחפשה בעומק מה שמצוי יותר קרוב לפני השטח.

התיאור הטוב ביותר של הצהלה הכמוסה או הגלויה לקראת מלחמה המוכר לי מצוי אצל שטפן צווייג ב"העולם של אתמול" (1942), כשהוא מתאר בהרחבה את השמחה האקסטטית שפרצה ואחזה באנשים עת הוכרז על פתיחתה של מלחמת העולם הראשונה.

התיאור הזה של צווייג ראוי לעיון מדוקדק, והוא אחת הסיבות העיקריות לכך שהממואר הזה שלו הוא לדעתי לא רק ממיטב יצירתו אלא אחד המסמכים החשובים של המאה ה-20! ובניגוד לאיזו דיעה רווחת, התיאור הזה אינו רק ביקורתי ביחס לטפשותם או רשעותם של בני האדם! רחוק מאד מכך.

בתיאורו צווייג מתייחס להסבר הפרוידיאני: "אולי פעל גם בשכרון זה כוח עמוק יותר, מסתורי. הנחשול הציף את האנושות בפתאומיות ובעוצמה, הקציף את פני המים, והעלה ממעמקים את הדחפים הקדומים, האפלים, הבלתי-מודעים של חיית האדם – מה שכינה פרויד המעמיק לראות בשם 'אי-הנחת בתרבות' – העלה את הרצון לפרוץ מהעולם הבורגני של חוקים וסעיפים ולהניח לאינסטינקט-הדמים הקדום להשתולל" ("העולם של אתמול", עמ' 169, מגרמנית: צבי ארד).

אבל קודם לכן מעלה צווייג נימוקים להתלהבות לנוכח המלחמה, שמחמיאים יותר למין האנושי.

ראשית, צווייג מודה שההתלהבות סחפה גם אותו! או לכל הפחות הרשימה אותו.

"עלי להודות על האמת, כי בהתפרצות ראשונה זו של ההמונים היה משהו נהדר, סוחף ואפילו מפתה, ולא קל היה להימלט מזה. ועל אף שנאתי את המלחמה וסלידתי ממנה איני רוצה לשכוח את היום הראשון הזה, כפי שחוויתי אותו" (שם).

אז מה כל כך הלהיב את האנשים בסיכוי לפריצת טבח קולוסלי כזה?

ניתן לחלץ מהטקסט של צווייג כמה סיבות נפרדות. אמנה אותן ממה שנראה לי הסיבה הקלה אל הכבדה.

האחת, המלחמה פותחת אפשרויות למוביליזציה חברתית: "פקיד הדואר הקטן, שהיה ממיין מכתבים מבוקר ועד ערב, ושב וממיין, מיום שני עד יום שבת – ממיין בלי הרף, הלבלר, הסנדלר, לפני כולם נפתחה פתאום אפשרות אחרת בחיים, רומנטית: אפשר להיות גיבור, וכל אדם שלבש מדים כבר זכה להערצתן של הנשים, והנשארים במקום כבר העניקו לו ביראת-כבוד כינוי רומאנטי זה ["גיבור"]" (שם).

השנייה, היציאה מהשגרה המשעממת שמאפשרת המלחמה. "עיר בת שני מיליונים אוכלוסים [וינה], ארץ ובה כמעט חמישים מיליון נפש [הקיסרות האוסטרו-הונגרית], הרגישו בשעה ההיא שהם חיים את ההיסטוריה העולמית […] המגוייסים הרגישו בכוח הסמוי שהעלה אותם מהיומיום" (שם).

השלישית, והחשובה ביותר, המלחמה יוצרת אחדות ולכידות חסרות תקדים ומקהה את המתיחות המעמדית של חיי היומיום, ולפעמים אף מבטלת את המתיחות הזו כליל (כלומר, שימו לב, שבמונחים פרוידיאניים זה נימוק מתחום הארוס דווקא!): "מאות אלפי אנשים הרגישו – ומוטב היה שירגישו זאת בימי שלום – כי הם שייכים זה לזה […] כל אחד נקרא להטיל למאסה הלוהטת את האני הקטן שלו, כדי להיטהר בה מכל אנוכיות. כל הבדלי האצולה, הלשונות, המעמדות, הדתות, הוצפו ברגע אחד זה על ידי זרם האחווה הגואה. זרים דיברו זה עם זה ברחובות, אנשים שנמנעו מפגישה זה שנים, לחצו ידיים, בכל ראית פנים נרגשות, כל יחיד חווה התעלות של האני שלו, שוב לא היה האיש המבודד כמו קודם לכן, אלא צורף להמון, היה לעם, ואישיותו, שלא הבחינו בה עד עתה, זכתה למשמעות" (שם).

ניתן לנסח-מחדש ("לנסח מחדש", כי צוויג לא עורך את האנליזה בטיעוניו שהצעתי לעיל, אלא עורם ומערבב אותם) את התובנות הגדולות של צווייג באופן נוסף כך:

הקיום הרגיל, השגרתי, זה של ימי שלום, הוא למעשה קיום מלחמתי. אנחנו מתחרים זה בזה, נחלקים למעמדות כלכליים ואחרים, מצויים במאבקי היררכיה, הכרה והשגת-אהבה. והמלחמה היא שלום, מנוס מכל זה. לפחות לזמן מה. אנחנו מרגישים מלוכדים ויוצאים לחופשה מהתחרות ומהקרב של היומיום. בנוסף, מלחמה לנו ביומיום להכרית את השעמום. והמלחמה מצילה אותנו גם מקרב זה.

*

"מוטב היה שירגישו זאת בימי שלום", נאנח צווייג. אכן, מוטב, אך קשה. התיאור המורכב של צווייג להתלהבות מפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הופך את המלחמה שעל כולנו אכן להשתדל לאסור נגד מלחמות לא הכרחיות (ואיני מתייחס ספציפית למצב מול איראן, שרחוק מהגדרה זו) למורכבת יותר, לפשוטה פחות.