מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לא מכבר טורגטתי ברשת החברתית על ידי פוסט שציטט את מילן קונדרה על קפקא, מראיון שנערך עם הראשון ב-1983. אנשים לא יודעים איך לקרוא את קפקא, הלין קונדרה. במקום לתת לעצמם להיסחף על ידי דמיונו החד פעמי של הסופר, הם מחפשים אצלו אלגוריות. והתוצאה היא קלישאות: החיים הם אבסורדיים (או שהם לא אבסורדיים); אלוהים הוא מחוץ להישג יד (או בהישג יד) וכו'. אבל אי אפשר להבין כלום באמנות, הזדעק קונדרה, במיוחד באמנות מודרנית, אם לא מבינים שהדמיון הוא בעל ערך בפני עצמו. נוסף לקונדרה, נתקלתי בשנים האחרונות במבקרים שונים שהדגישו את הצד הקומי של קפקא. את העובדה (הנכונה) שקפקא התפוצץ מצחוק כשקרא לפני חבריו פרקים מ"המשפט". ולעומת כל זה, הנה ברוך קורצווייל, בטקסט שנכתב באמצע המאה ה-20 ומופיע בספרו "מסכת הרומן": "מעטות הן היצירות המודרניות בהן ניתן ביטוי כה מזעזע ועמוק לסבל האיום של כל היקום כמו בכתבי פרנץ קפקא. בוודאות סהרורית גילתה עינו החודרת את הלוט של האופטימיות המשקרת ואת המסכה הנסוכה על פני בני אדם בגשתם לפתור את בעיית החיים. חסר-אונים עומד האדם בעולמו של קאפקא מול כוחות הרשע". להניח לעצמך להיסחף, לִצחוק, של קונדרה ואחרים – מול "סבל איום", "חוסר-אונים", "אופטימיות משקרת" של קורצווייל. אבל אני רוצה לטעון שהיחס השונה הזה לקפקא אינו רק עניין של טעם אישי או עדות לריבוי הפנים שניתן למצוא ביצירתו. היחס השונה הזה לקפקא הוא עדות להבדל עמוק עמוק בין המחצית הראשונה של המאה ה-20 למחצית השנייה של אותה מאה. ואולי מדויק יותר לומר להבדל בין שני השלישים הראשונים של המאה ה-20 לשליש האחרון. והבדל עמוק זה – שיש לו עוד שמות: מודרניות מול פוסטמודרנית; אידאולוגיה מול קץ האידאולוגיה; מלחמה ומצוקה מול חברת שפע שְלווה – נוגע בסוגיית הרצינות. בקצרה, שני השלישים הראשונים של המאה ה-20 היו רציניים, קודרים. השליש האחרון ערער על מושג הרצינות עצמו ובאגפים מסוימים גרס שזה לא רציני להיות רציני. קורצווייל, יליד 1907, מתייחס לקפקא במלוא כובד הראש. קונדרה מדגיש בשנות השמונים את החלקים הבידוריים אצל קפקא, המאפשרים את ההיסחפות בכוח דמיונו. למאבק בין שני הלכי הרוח הללו, החמור והמשועשע -שיש בתחלופה ביניהם משהו נצחי והם לא מוגבלים לעידנים היסטוריים, אם כי מקיימים עם המציאות ההיסטורית קשרים עמוקים, כמובן – ניתן לאחרונה ביטוי בזירה המקומית, כשפרופ' מנחם פרי הציע פרשנות מבריקה למבנה של "זכרון דברים" (באחרית דבר למהדורה חדשה שלו), אבל כרך בו טענה המדגישה יתר על המידה את ההומור של שבתאי. בוודאי ששבתאי הוא גם סופר בעל איכויות קומיות, אבל לולא היה "זכרון דברים" כתב האשמה קיומי קודר לא היה ספר בעל משקל רב כל כך. ואין דבר יותר עצוב כשמנסים לעמעם קדרות אמיתית ומוצדקת בבדיחוּת דעת שטחית.

מכל שלושת הרומנים של קפקא, הרומן שכינינו בעבר "אמריקה" ואילנה המרמן בתרגומה המשובח החדש טוענת שיש לקרוא לו "הנעדר", הוא הנוח ביותר לקריאה בסגנון קונדרה. זה רומן מהנה מאד לקריאה, עתיר המצאות עלילתיות ודמויותיות (כלומר ביצירת דמויות ססגוניות). הרומן מספר בגוף שלישי על קרל רוסמן, נער בן שבע עשרה שפיתה משרתת בעיר הולדתו (בהמשך הרומן מסתבר שזו פראג) ולפיכך הוגלה לאמריקה. באמריקה זו הוא נקלע לשלל תלאות, מצחיקות-מעיקות ומעיקות-מעיקות אך מסקרנות. הוא פוגש בדודו העשיר אך מוגלה לבסוף מביתו. פוגש שני נוודים שחורשים את רעתו. נקלע תחת חסותה המיטיבה של טבחית ראשית במלון אך אז מגורש שוב מהמלון בו מצא מחסה. מסתפח לזמרת נדיבת מימדים שרודה בסובבים אותה בחלק שחנוך לוין יכול היה להעריך וכולי. קפקא משתעשע בתיאור אמריקה שמעולם לא ראה, תוך עבִירה בחדוות גסות על הריאליה האמריקאית (למשל הוא מתאר גשר גדול הנמתח בין בוסטון לניו יורק). בניגוד לבית המשפט ב"המשפט" ולטירה ברומן האפונימי, כאן "אמריקה" היא די בעליל לא סמל למשהו אחר, כי אם כר רחב מספיק לשטוח, אכן, את המצאות הדמיון שעליהן דיבר קונדרה (ובכל זאת, בפתחה של המאה האמריקאית, כשהיא, המאה, עוד לא ידעה שהיא כזו, בחר קפקא לכתוב רומן על אמריקה. האם זו לא עובדה שמצטרפת לנבואיות שמייחס קורצווייל ליצירתו, כיצירה שמנבאת את התפוררות הערכים האירופאיים שבאה בעקבות שתי מלמות העולם?). וניכרת גם חדוות היצירה וההמצאה של הסופר כאן.

ובכל זאת לא נעדר כאן יסוד "ריאליסטי" אחד שקיים בכל יצירת קפקא: התחושה של התעתוע, של קרקע חלקלקה, של מדרון שפתאום יכול להפוך למעלה ואף מעלה תלול, של חוסר ביטחון שרירותי ולא מוסבר שפתאום פורץ לקיום. הדוד פתאום מתנכר; הטבחית הראשית לפתע מפנה עורף; גם ההורים, אנחנו יודעים ממשפט הפתיחה, הגלו את בנם למרחקים. כך קיים כאן ייצוג ליסוד חמקמק שקיים במציאות החוץ-ספרותית, מין טבעת מביוס שבה פנים הופך לחוץ, טוב לרע, וההיפך וחוזר חלילה וחס וחלילה.