רמי לבני, חברי, מצליח בספרו החדש, "אני דברים כאלה מחבב" ("פרדס", 244 עמ'), לנטוע בתודעת הקורא מושג מרכזי שדרכו מתבאר הרוק הישראלי בשנות השיא שלו. כותרת המשנה של המסה התרבותית הדקה באבחנותיה אך השאפתנית הזו היא "על שאלת הישראליות של המוסיקה הישראלית". ואכן, עם תום הקריאה, חזקה על הקורא הקשוב של הספר הזה שלא ישוב לראות נדבך מרכזי של המוסיקה הישראלית בעיניו הקודמות, אלא מבעד לתזה של לבני, גם אם, ייתכן, מתוך התעמתות איתה. התזה העמוקה והמלהיבה הזו ניטעת ותישאר נטועה מכאן ואילך לעד, לטעמי, בשיח על המוסיקה ישראלית, בדומה למאמר של שרה ברייטברג-סמל על "דלות החומר" באמנות הישראלית (שלבני משווה בקצרה את התזה שלו לזו שלה), ואף בדומה למאמר של זך על אלתרמן בשדה השירה הישראלי (כאן לבני זהיר יותר, כמדומני, בהשוואה, גם המרומזת) – קרי, כנקודות ציון תרבותיות בלתי עקיפות.
התזה של לבני, בקיצור נמרץ, היא שהרוק הישראלי, הז'אנר המוסיקלי הדומיננטי במוזיקה הישראלית משלהי שנות הששים ועד סוף התשעים, מתאפיין בתכונה אחת מרכזית אותה הוא מכנה מינוריות. אין הכוונה למינוריות במובן המוזיקלי – אם כי לבני מצטט מחקר אמפירי שטוען שאף בריבוי השימוש בסולם מינורי מתבלטת המוסיקה הישראלית – אלא למינוריות כקונספט שמאגד תחתיו ערכים כגון: "איפוק, פשטות, כנות, ישירות, צניעות ומתינות בהבעה רגשית" (עמ' 22). המינוריות "מבכרת את ה'קטן' על פני ה'גדול', את האמיתי על פני המזויף, את המידה הנכונה על פני ההפרזה. ה'אויבים' המושבעים שלה הם ההצטעצעות, הפאתוס, הפוזה, הרגשנות והסילוף" (שם).
אין הכוונה לכך שהרוק הישראלי הוא פוסט אידאולוגי או אף אינדיבידואליסטי גרידא. מדובר בהשקפת עולם שמאפשרת ואף, לעיתים, רואה בחיוב, אידאולוגיות כגון ציונות, סוציאליזם וכו', אבל היא עושה זאת מתוך נקודת המבט של היחיד, מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית (ולבני מנתח בהקשר זה באופן יפה מאד את הציונות ב"יושב בסן פרנסיסקו על המים" ואת השאיפה לתיקון עולם ב"אני ואתה", הנוכחים כמובן, אך מובעים באותו האופן המינורי שהוא מדבר עליו).
בטענה הממוקדת והקטנה בעצמה כביכול הזו (אך המעוררת, כיוון שהיא טומנת בחובה אוקסימורון מובנה: ייחודו של הרוק הישראלי – הרוק! זה מאלביס, הרולינג סטונז, דייויד בואי, לד זפלין, כן?! זה שעושה שלישייה עם הסקס, והסמים, כזכור! – הוא היותו מינורי!), מקופלת תפיסה אסתטית שלמה שבעצם, כפי שאפשר לשער, הופכת גם לתפיסה אתית. והעיקר: לבני פשוט משכנע בדוגמאות וניתוחים מפורטים שלכל הפחות דגם מרכזי ברוק הישראלי נענה בדיוק להגדרה שלו.
כי בד בבד עם הטענה המעניינת מאד, וכהשלמה הכרחית שלה, לבני כולל בספרו ניתוחים מזהירים של פזמונים ישראליים וכן דרכי הגשה והלחנה שלהם (לבני הוא מוסיקאי בעצמו, אבל הכף נוטה כאן בספר, כפי שהוא מציין, לניתוח הטקסטואלי). למשל, הוא מנתח את "אני אוהב להיות בבית" של אריק איינשטיין מ-1986 ומשווה אותו לפזמון נוסף של איינשטיין, מוקדם יותר ב12 שנה, "אני אוהב אותך היום", ומנתח דרכם את תפיסת האושר הביתי המינורי שמשתקפת בהם. והנה דוגמה לדקות בניתוח: "כל אחת מהדרכים שלא נבחרו: רכיבה על סוסים, גמיאת מרחקים וכן הלאה, מוזכרת רק בשמה הכוללני, בלי להיכנס לפרטים. האפשרות שנבחרה, לעומת זאת, היות בבית, מקבלת תיאור מעמיק יותר, הכולל שישה ייצוגים: הבית, התה, הלימון, הספרים הישנים, אותה האהובה, אותם ההרגלים" (עמ' 140). ואילו בפזמון המוקדם יותר "מתווסף לתמונה ממד הזמן, ומאפשר להציג אושר בהתהוות – אושר ב'צילום וידאו' שנארג אט-אט באורח מתמשך" (עמ' 141).
כך מסביר לבני שלל תופעות שמאפיינות את הרוק הישראלי, למשל התמקדותו במה שאין, בעובדה ש"בלילות הקיץ החמים שום דבר אינו קורה" (מילים: דני מינסטר, לחן: מתי כספי), וש"זה כל מה שיש" (מהשיר שכתב את מילותיו עלי מוהר והלחין יוני רכטר). או את התפקיד המרכזי של ההומור ברוק הישראלי. או, אם להדגים שוב באמצעות שיר אחד, איך "יו יה", למשל, הרוקיסטי בצד המוסיקלי שלו ובהגשתו של גידי גוב, הוא בד בבד פרודיה על רוקנרול, בגלל הנונסנס והמבודחות שבו. או את צורת ההגשה הכללית של אריק איינשטיין המנותחת כאן בפירוט משכנע.
*
במונחים של ישעיהו ברלין – שחילק את היוצרים וההוגים בעולם לשתי קטגוריות: השועלים, כמו גתה, למשל, המתעניינים בנושאים רבים, והקיפודים, כמו דוסטוייבסקי, למשל, שרעיון אחד גדול מתסיס את מחשבתם – זה ספר של קיפוד מובהק. ללבני יש תזה אחת גדולה, שהוא משכנע בתקפותה באמצעות שלל דוגמאות המנותחות לעילא. לתזה הזו יש השלכות אסתטיות, אך גם, כמו שאמרתי, אתיות, וכמובן גם פוליטיות. על קו התפר של האתיקה-אסתטיקה-פוליטיקה ניצב גם נספח פיליטוני שצירף לבני לספר ובו הוא מתאר את בן דמותו מתווכח עם אדם צעיר, אולי נער, אולי בן, על תפלות המוסיקה הישראלית העכשווית לטעמו.
אבל מניין נובעת המינוריות הזו של הרוק הישראלי? מה בישראליות גרם לכך שהרוק הישראלי אליבא דלבני הוא המרד השפוף המקורי, הפעם עם הקובץ? לבני מרפרף על פני כמה הסברים אבל, כמדומני, לא מתעכב על הסוגייה הזו. האם צו ההתרחקות מהפאתוס הציוני של העידנים הקודמים גרם לכך? האם משהו בסוציאליזם ובקיבוצניקיות (מתי כספי ושלום חנוך, למשל, באו משם, כידוע) הוא האנטיתזה לרוק, קל וחומר לגלאם רוק? ואולי היענות לזרמים אסתטיים קודמים של התרבות העברית? (למשל, הרתיעה שביטא ברנר ב"זאנר הארץ ישראלי ואביזרייהו" מפרכוס ויפוי של המציאות בספרות; הרתיעה הפלמ"חניקית ממילים גבוהות שתועדה, בין היתר, על ידי יזהר ואלתרמן ועוד).
*
דומה שאם נלחץ את לבני אל הקיר ונאלץ אותו לבחור את שתי הדמויות המרכזיות ברוק ישראלי הוא יבחר באיינשטיין (את זה הוא אומר, כמדומה, במפורש) ובסנדרסון. אם כי הוא עוסק בעשרות רבות של דוגמאות ודן באמנים רבים. ואכן, התזה שלו מתאימה במיוחד לשניים אלה, אם כי הוא, כאמור, משכנע בתקפותה הכללית בהרבה.
לטעמי האישי שני האמנים הגדולים ביותר ברוק הישראלי הם שלום חנוך ושלמה ארצי ומכאן נובעת תפיסה אחרת של הדומיננטה הרוקיסטית בגוון הישראלי שלה. שני הכותבים האלה, הכותבים ומלחינים את שיריהם, ואלה עוסקים בבני דמותם באופן מפורט, שלעיתים הנו כמעט וידויי, מדגישים דווקא תו "מז'ורי" ברוק הישראלי, התפוצצות מז'ורית שהרוק ביטא, כמהפכת היחיד השם את עצמו במרכז, ואז עולה לבמה, "כותב את השירים ושר, מוכן להישרף". למרות שלשניהם בהחלט יש חוש הומור (לחנוך בחלק מהשירים עצמם ואת ארצי יצא לי לשמוע בהקלטה מהופעה מתחילת שנות השמונים והמופע היה משופע בהומור משובח בין השירים), הרי מאפיינת את יצירתם התייחסות רצינית של האני לעצמו. גם הארוטיות הישירה של שיריהם ( למשל "שגעון" של חנוך ו"נבראתי לך" של ארצי) קשורה לרצינות הזו. יש משהו רציני, כבד ראש, בתשוקה, איזו התכוונות, התרכזות.
בכך הם ביטאו באופן מזוקק את העידן הליברלי הישראלי. שיר מופתי – וגבולי מבחינת תקינותו הפוליטית היום – כמו "טיול ליפו" של שלום חנוך, עוסק בסקס ("הניחה את שדיה, מחוג קפץ לשבע"), פרסום ("פתחתי את הרדיו שמעתי את עצמי שר"; "המשטרה פוחדת בעיקר מאנשים מפורסמים") ואינדיבידואליזם, שמפרק את המחוז הקומוניסטי האחרון, המשפחה, כמו שניסח זאת וולבק ("אנשים כמוני, שמתחתנים כל פעם, כמוני וכמוך, טיפשים מטופשים, בשביל ללדת ילד, מקלקלים ת'טעם, מאבדים ת'רגש וקצת מחשבה חופשית"), מתמצת משהו מרוח החופש הליברלית שביטא הרוק ושדין וחשבון עליו לא נמצא בתזה של לבני (אם כי הוא מודע לכך ומציין בעצמו שיש תופעות שאינן נכנסות תחת כנפיה).
והנה גרסה תמציתית מ-1988 של הליברליזם-אקזיסטנציאליזם הזה, המז'ורי-תוקפני, מהשיר ההמנוני והבהחלט לא מינורי, "כדי לחיות" של חנוך:
"כי אין בדת כדי לחיות
כי אין בלאום כדי לחיות
כי אין הבדל כדי לחיות
כדי לחיות כדי לחיות
אז תן לחיות
כדי לחיות
כי בא הזמן כדי לחיות
אנחנו כאן כדי לחיות
ובחיים כדי לחיות
צריך לחיות כדי לחיות".
לא הלאום, לא הדת – רק היחיד החד פעמי וחייו החד פעמיים, שיש להניח לו לחיות אותם. גם זאת הייתה בשורה של הרוק הישראלי (ולמרות שאנחנו בעידן פוסט ליברלי-אינדיבידואליסטי, מימין ומשמאל, הרי שיש בעמדה זו, גם אם במינון משתנה, יסוד נצחי, אמת קשה – תרתי משמע: שאי אפשר לפוררה ושיש לה השלכות קודרות – שאי אפשר למוחקם).
עם זאת, התזה של לבני עזרה לי לחדד תזה שיש לי על שלמה ארצי. במאמר שפרסמתי בעבר טענתי שמה שמבדיל את ארצי מאמנים רבים בני דורו ואִפשר את ההצלחה הגדולה שלו נעוץ בכך שהוא כותב מלא פאתוס וליתר דיוק הוא נטל את הפאתוס של מצב המלחמה התמידי הישראלי והכניס אותו לשדה היחסים בין המינים, שהפכו כך לטעונים והרי סכנה ("מחכים למלחמה, לאישה הנכונה"` "איזה מין אישה אני אוהב, מלחמת התשה לא תסתיים"; "בגוף שלי צמרמורת, מטרור ואהבה" ועוד עשרות דוגמאות). הגישה הלא מחולנת הזו לאהבה, טענתי, הולמת קהלים שמרניים ודתיים ואפשרה את הגירתו של ארצי ביתר הצלחה מעמיתיו לישראל הנוכחית, של העשורים האחרונים.
והנה לבני נותן לי דרך נוספת להגדיר את הייחוד של ארצי: הוא חרג מהמינוריות של בני דורו.
*
לבני, אם כן, יצר כאן קונספט משכנע ונעץ אותו בתודעת הקורא לעד. כאמור, זו בעיניי תרומה שלא ניתן להתעלם ממנה בכל דיון עתידי על המוסיקה הישראלית ובעצם על התרבות הישראלית בכלל.
אך הקריאה בספר גם פשוט מהנה. יש בו חדוות מחשבה, חדוות אבחנה, חדוות התנסחות, חדוות עברית, חדוות המושא עליו נכתב הספר, אהבת המושא הזה – וכל החדוות והאהבה עוברות גם לקורא.
מבקר חופשי 