פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
זהו ממואר קצר ויפה. הוא מספר על תאונת דרכים שעברה הכותבת, במהלכה פגעה בשגגה ברוכב אופנוע, ועל קורותיה לאחריה. אם תכלית אחת של כתיבת הסיפורת היא להציג את העולם מזווית רעננה, הרי שתאונה מאפשרת אכן, אבוי, מבט חדש על העולם. ברגע התאונה זהו, קודם כל, מבט שקוטע סיפור: "יש לנו סיפור: אנחנו נולדים. חיים את חיינו מלאי התקוות וההחמצות, רוקדים, שותים יין, מתחפשים בפורים, נשברים, שוכבים במיטה, מתענגים, אנחנו אפילו מייצרים ילדים! בתוך האין הדפוק, אנחנו מביאים יצורי יום ויצורי לילה, שישחקו זה עם זה, ואיתנו. ויש את המוות: ריק". ובתאונה, "בסף, בתווך, בין לבין – בין הנוכחות להיעלמות, יש אלם גדול".
גם מלהיתקל בזיז בלטה ברחוב יכולה להתערער תחושת הקיום, הזקוף משתטח, הגא מתפדח, קל וחומר מתאונה דרכים לא קלה. יש כאן תיאורים בעלי כוח של החריגה האלימה מהקיום האנושי הרגיל שמחוללת ומחללת התאונה. למשל, הצרחה: "בסרטון שצילמה הנהגת שהגיעה ראשונה למקום התאונה רואים רכב, את הרכב שלי, ושומעים צרחה איומה, מודלקת […] אישה מטורפת. כשצפיתי בסרטון, שהגיע אליי במקרה, לא האמנתי למראה הדמות הזו". הצרחה מבטאת את הקיצוניות, את החד משמעיות של תאונה: "הצרחה משתלטת על האדם, והוא כולו היא. אין ניואנסים. אין תנועה". בניגוד ליללה, ממשיכה דיין קודיש, הבאה בעקבותיה ("אבל היללה אחרת […] ביללה שבתי אל האני"), וממחישה, הכותבת, בהבחנה זו, בדיוק את אותה יכולת לניואנסיוּת שאבדה לצורחת.
דיין קודיש משכילה למוֹץ מהסיפור הזה שלל השתמעויות. אוניברסליוֹת, ישראליוֹת. רוכב האופנוע הוא שליח של "וולט". כמעט סמל לתקופה. ממהר במשכורת שאינה משכורת עתֵק להשביע את רצונם של משלמים בפינוק הספציפי שהתחשק להם בביתם. והשליח הזה הוא גם ערבי ממזרח ירושלים. ההיטלטלות היא בין חרדה (על העצמי, על האחר) לבין אשמה: "החרדה התערבבה עם האשמה. שתיהן תססו, משכו שערות זו לזו. כמעט-המוות שלו התערבב עם כמעט-המוות שלי". ולתוך ההיטלטלות הזו נכנסת הביורוקרטיה והמשפטיזציה. עורך הדין אינו סובלני לתהיות של הכותבת האם היא אשמה במה שקרה. זו לא השאלה. השאלה היא לְמה יש ראיות ואיך מוציאים אותךְ במינימום תשלום. "אני בצד של הרעים. כמעט רצחתי, בוודאי רצחתי משהו. איך יכול להיות שאני, אישה עם פוטנציאל להגיע לגדולות, אבל בפועל ילדה טובה עם חיים בורגניים ודי משעממים, איך יכול להיות שאני יוצאת מעורך הדין שלי, וחושבת מה להגיד למשטרה". העורך דין המבליח כאן מייצר גם רגעים קומיים, כשהוא מבקש מהכותבת שתדרג אותו גבוה באתר בסיום עבודתו. נזכרתי כאן בגיבור של גנסין שמספר על התאבדויות ותהייה קיומית ובן שיחו עונה לו במטבע מעט אחר, על גיסו שסיים בשעה טובה ללמוד רפואת שיניים.
כמו בסולמות וחבלים, במקרה של חבל ארוך במיוחד, מחזירה אותנו התאונה לנקודת ההתחלה. חייבים לעלות מייד על ההגה בימים שאחרי התאונה, יודעת הכותבת. כולם אומרים. ואז היא חוזרת במחשבתה לימים בהם למדה נהיגה. ימים תמימים שאי אפשר לשחזר. כי מה ראינו במראות הרכב אז? "ראינו: צעירים. יפים. מגלגלים גלגל. מעבירים הילוך". לא ראינו תאונה ואדם מרוח על הכביש ממלמל בערבית את כאביו. וכשמגיעה השלילה חוזרים פתאום אחורה באופן נוסף; נפתחת אפשרות נוספת להזרה. כיצד נראים החיים בלי רכב למי שהתרגל לנוע בו. כיצד נראית הארץ, שנמתחת פתאום, מבעד לחלונות אוטובוסים מאספים.
ועוד השתמעות מקומית, ישראלית של התאונה: מה היא תאונה לעומת מלחמה? ומאידך גיסא, הרי רבים חללי הדרך מחללי החרב ולכל הפחות שווים להם. "מתים ופצועים קופצים עליי ממהדורות החדשות בכל יום. קודם כל המתים והפצועים של הזמן הזה, המבעית, הנורא, זמן שקיעת השמש של המדינה. זמן הדמדומים המחליא. זמן המנהרות, החשוך, הדולף, זמן מלחמה. ואחר כך קופצים עליי המתים והפצועים של הכביש. אני נדהמת. כמה אנחנו הורגים ונהרגים, פוצעים ונפצעים, בכבישים התובעניים האלה". ואז מופיעה תובנה עקומה-ישרה, מעניינת, אצל הכותבת: כן, מוטב למות "סתם" ולא במלחמה. כי המטרות הגדולות מתחלפות, "אבל הסתמיות של המוות האקראי" נצחית.
לא כל משפט כאן הבנתי. ולא כל מהלך רעיוני ופואטי שיש כאן משכנע. אבל הלא מובן והלא משכנע בטל בשישים. על אף שחלק נכבד בממואר הוא מחשבותיה ורגשותיה של דיין קודיש, בסגנון פואטי, היא לא נוטשת את הבסיס הריאלי של תיאור ההתרחשות וחוזרת כפעם בפעם אליו: "הלכתי לדואר ומצאתי שם את כתב האישום. משטרת ישראל נגד מוריה קודיש". כך נוצר איזון טוב בין בשר לרוח, עלילה לרפלקסיה.
מה טמון בנו! מה נמצא כל כך קרוב לפני השטח ומאיים לפרוץ: החידלון, השיגעון, המופרכות של הכל לנוכח השבריריות. תאונה היא שיעור באבסורד, אבל יש גם איזה מתק סתרים (אם לגנוב ביטוי מפורסם מברנר) בלגלות שהחיים כאלה מוזרים, לא סתם שגרה אפורה גם אם מיטיבה. והנה, עובדה, הם מעניקים לנו, החיים, בדורסנותם חומרים, חומרים, לסיפור, לממואר.
מבקר חופשי 