פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
הוצאתם לאור מחדש של שני הכרכים, "הספרים החיצונים", היא מאורע ספרותי-תרבותי משמעותי. "הספרים החיצונים" הינם ספרים שנכתבו בחלקם בעברית בימי בית שני אבל נשתמרו לא בשפתנו העתיקה כי אם בעיקר ביוונית (עתיקה). בשנת 1936 הוציא אברהם כהנא, אוטודידקט שהיה גם מנהלה הראשון של הספרייה שהפכה לימים ל"בית אריאלה", את שני הכרכים. אך מזה שנים ארוכות אזלו הספרים. כפי שפרופ' ישי רוזן-צבי מציין בהקדמתו הקצרה אך המועילה לההדרה, מדובר בקורפוס שאינו למעשה קורפוס, אלא קובץ עשיר ומגוון ביותר של ספרות שיצרו יהודים מהמאה השלישית לפני הספירה עד הראשונה לספירה. יש כאן יצירות דומות לספרות המקראית, יצירות מיסטיות, יצירות חוכמה ויצירות היסטוריות. ההוצאה לאור מחדש של התרגומים העבריים של כהנא והעמלים עמו היא, לפיכך, תרומה חשובה לארון הספרים היהודי ולא לחינם נתמך בזמנו כהנא בידי ביאליק.
ככלל, אין לצפות להדר העברי המקראי ביצירות המתורגמות מחדש לעברית הללו, אבל יש בהן עניין עצום משלל היבטים. אני מבקש לנגוע ברשימה מצומצמת זו בהיבט אחד, הקשור לשפה בה נשתמרו רוב היצירות: היחס בין ההלניזם ליהדות.
נדמה לי שהיצירה המעניינת ביותר בקובץ בהקשר זה היא "אגרת אריסטיאס אל פילוקרטס", חיבור מהמאה השנייה לפני הספירה המספר באהדה על תרגום התורה ליוונית, "תרגום השבעים". בניגוד למסורת החז"לית שבה נתפס יום יציאת התרגום כיום שחור, יום שמתענים בו (כנראה בגלל שהנוצרים השתמשו בתרגום), האגרת מבטאת את הקירבה שחשו רבים, בעיקר ביהדות אלכסנדריה הגדולה, בין שתי התרבויות.
כפי שמציין כהנא בהקדמתו ל"אגרת אריסטיאס": לדעת חכמי אלכסנדריה היהודים, הייתה קירבה בין אפלטון לתורה. והוא מצטט את הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני המספר על יום חג שחגגו יהודים ולא יהודים על תרגום התורה ליוונית! ומוסיף פילון (המתורגם על ידי כהנא): "וכל זה אף על פי שאותו עם אין השעה משחקת לו זה זמן רב […] ואילו הייתה לעם זה התחלה למצב יותר מזהיר […] חושבני שהנכרים היו מוותרים כולם על מדותיהם ועוזבים מנהגי אבותיהם ופונים להוקיר רק אלו החוקים". הגאונות התיאולוגית של היהודים התגלתה במלואה לא הרבה אחר כך, כידוע, כשהתגשמה תחזיתו של פילון (על אף שהשעה עדיין לא שיחקה ליהודים) על התפשטות תורת היהודים באמצעות ישו וממשיכיו (ישו חי במקביל לפילון). ואילו ב"אגרת אריסטיאס" עצמה מצוין כי המתרגמים היו בקיאים בשתי התרבויות: "אלעזר [הכהן הגדול] בחר אנשים הטובים ביותר והמצוינים בחינוך והמפוארים ביחס אבות ואשר קנו להם בקיאות לא רק בספרות היהודית כי אם למדו היטב אף את התרבות היוונית". והוא מוסיף, במה שמוכיח מיניה וביה את התערותם בתרבות היוונית מתוך השימוש במונח "השביל האמצעי" האריסטוטלי – ואריסטו לא היה מת יותר ממאתיים שנה כשנכתבו הדברים! – והביטוי היווני "ברבריות": "ושואפים היו לאחוז את השביל האמצעי שהוא היפה ביותר. והיו חסרים גסות וברבריות במחשבה".
מעניין מאד ההסבר שנותן אלעזר הכהן הגדול ב"אגרת אריסטיאס" לאיסור מאכלות אסורים. האיסור הזה תרם את חלקו לאנטישמיות של העת העתיקה, בבטאו התבדלות מתנשאת, כביכול או לא כביכול. אלעזר מציין כי מצד אחד אכן נועדו החוקים הללו להרחיק את היהודים מעובדי אלילים; אך שהדבר נעשה לא מהתנשאות כי אם מרצון להימנע מהשפעה אידאולוגית של הפגאנים: "אשר לא נהיה מתערבים […] ויראים את האלוהים היחיד והכל יכול מחוץ לכל הבריאה" (שימו לב, שאלוהים היהודי מיוחד גם בהיותו טרנסצנדנטי, מחוץ לבריאה). אבל עוד טעם מעניין ביותר נותן אלעזר לאיסור על מאכלות אסורים. החיות האסורות הינן חיות טרף. ולכן, כשקרא המחוקק היהודי לבעלי החיים הטורפים "טמאים" ולצמחונים ההיפך, רמז ליהודים "לנהוג בחייהם בצדק כמו שהעופות הביתיים […] אינם מדכאים את החלשים מבני מינם"! איזה פאתוס לאומי מוסרי אצור בהשקפה הזו.
אם ארבעת ספרי המקבים (כך כאן) המצויים בקובץ מתארים גם את המאבק עם ההלניות, ההתיוונות, עת הכוהנים "היו ממהרים אל ככר ההתאבקות" (כפי שכותב מחבר מקבים ב'), בגמנסיון, המכון של היוונים; הרי שמצויה אפילו כאן (מקבים א') ראיה לא רק לחוכמה המדינית של המקבים אלא לתחושת קרבה ליוון. הברית שכורתים החשמונאים עם רומא ועם ספרטה נובעת גם מכך ש"נמצא בכתב על בני-אַֹשְפַּרטה והיהודים כי אחים הם וכי הם מזרע אברהם"! גם השמחה המובעת כאן על העצמאות שהושגה בימי שמעון החשמונאי, עת "הוסר עול הגוים מישראל", מעניינת מהיבט מפתיע הקשור לענייננו: כי מה פירושה של עצמאות? הכרה בין-לאומית! אכן אחרי הוכחת עמידות בשדה הקרב.
ספרי המקבים נצרכים ביותר לתודעה ההיסטורית הלאומית העברית, כי למי שנשען על ספרות חז"ל, כידוע, נדמה שהחג נוצר בגלל נס פך השמן. ספרי המקבים (שלא מזכירים כלל את הפך!) מלמדים אותנו לא רק על ההישגים הצבאיים של החשמונאים, אלא על כך שחנוכה נבע ממקורות נוספים (חנוכה כתשלום מאוחר של שמונת ימי הסוכות או כמקבילה של חנוכות המשכן והמקדש בימי משה, שלמה ונחמיה).
"מקבים ג'", שהוא מעין סיפור מגילת פורים המתרחש במצרים, מזכיר לנו את הטענה כנגד הגלות שהשמיעו הוגים ציוניים (א.ב. יהושע היה האחרון הבולט שבהם), הגלות שהינה כוח-מושך בתולדות ישראל גם כשישראל ישבו על אדמתם. מיליון יהודים ישבו במצרים עוד בימי בית שני! לעומת זאת ויחד עם זאת, "מקבים ד'", מבהיר את הקירבה בין התרבויות דווקא דרך סיפור העימות ביניהן. דרך סיפור המרטיריות המפורסם של האם ושבעת בניה הוא ממחיש את עקרונות הפילוסופיה הסטואית, על מרכזיות התבונה, שנתמזגו למחבר עם היהדות: "ובכל זאת אף כי גדולים היו הגורמים שקשרו את האם באהבה אל הילדים לא יכלו העינויים השונים להטות את תבונתה הצידה".
מבקר חופשי 