פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".
נוסטלגיה נכרכת ברגשותינו בתמימות. אם משום שאנחנו זוכרים בנוסטלגיה את ילדותנו, שהייתה תמימה בהגדרה. אם משום שה"התקדמות" הטכנולוגית והתרבותית מְשווה לעבר דימוי ילדי תם. אם משום שעצם המבט לאחור נוטה לדחוק מזיכרוננו את הרגעים הלא נעימים או הדו-ערכיים.
הגיבורה של הרומן המפתיע באיזו מתיקות שיש בו הזה תמימה בעצמה. גליה היא נערה בת שבע עשרה, השנה היא 1978, והיא פוגשת בחופי תל אביב את רפאל, סטודנט יפה תואר לארכאולוגיה שאיבד את רגלו בקרב הנורא על העיר סואץ במלחמת יום הכיפורים. הרומן מתרחש בין ספטמבר 78' לדצמבר 78' ומספר על אהבתם של השניים.
גליה חושדת שרפאל זומם לפגוע במשה דיין, כי למדה מהמורה לסוציולוגיה, ש"לא אהבה סוציולוגיה ובמקום זה לימדה אותנו בעיקר פסיכולוגיה", על התת-מודע, ואמו החורגת השנואה של רפאל נראית לה דומה לרחל דיין (והרי גם "למדנו בפסיכולוגיה שהכל נובע מאינטרסים אישיים"!). אם כי, אם גליה הבינה נכון את ההצגה "יוליוס קיסר", היא חושבת לעצמה, היא מקווה שרפאל יפעל ממניעים אידאולוגיים, כמו ברוטוס, ולא אגואיסטיים, כמו קסיוס, רוצחי יוליוס קיסר. כל זה ממחיש את תמימותה של גליה וחלק מתמימות זו קשור לכך שהיא דווקא חשדנית ודרוכה למה שהיא מכנה "סתירות" בדברי בני השיח שלה. ולכן כשרפאל דוחה את ההאשמה שהוא מבקש לנקום בדיין היא מזנקת, אהה: "אני זוכרת בפירוש שאמרת פעם שאתה נקמן"! אבל רפאל דוחה את הממצאים בטענה הסבירה והבוגרת ש"אולי כך הרגשתי אז. אבל זאת לא תכונה שמאפיינת אותי". או אז מחליטה גליה להרפות, בנימוק הבוסרי-תם אף הוא, שאם תתווכח איתו תדמה לאמא שלה.
התום הזה של גליה (הנה עוד דוגמה: "איך זה יכולה להיות שהוא כבר בוגד בי? אמנם דודה רחל אמרה הרבה פעמים שכל הגברים בוגדים, אבל חשבתי שמתחילים לבגוד לאחר כמה שנות נישואין"), החובר לתום הנוסטלגי של ספר ישראלי שרואה אור כעת ומתרחש בשנות השבעים, נשען על תבונה של הספר עצמו, שתם פחות מדמותו הראשית, כמו שההיסטוריוּת של הרומן נשענת על יכולת של הסופרת להעלות באוב תחושה של תקופה קרובה-רחוקה.
החן של הספר קשור גם בפגימות הפיזיות של גיבוריו. וזאת באופן לא סחטני. גליה מסתובבת בחמש השנים האחרונות עם מעין סד-מחוך שנועד לאפשר לה ליישר את גבה. היא מרגישה כמי שחיה בשולי החברה בבית הספר שלה. ורפאל, כאמור, כרות רגל. כך שכשהם נפגשים עולה בגליה (המספרת של הרומן) חשש הן שיאהב אותה והן שלא יאהב אותה. "שיני הנחיתוּת המוכרות החלו מכרסמות. איזו מטומטמת, עד לפני כמה דקות חשבתי שבחור חתיך מתחיל איתי וגם אם לא חשבתי לצאת איתו ראיתי בכך מחמאה גדולה, אבל לשווא התלהבתי. מי יודע, אולי רק נכים תמיד יסתכלו עלי".
בתבונה ובעדינות נשזרת כאן העלילה האישית ברקע ההיסטורי. אנו למדים שסבתה של גליה התאהבה בצעירותה בדוד פרנקפורטר, דמות היסטורית, מי שהרג ב-1936 את מייסד התנועה הנאצית בשווייץ. הרקע ההתנקשותי הזה נכרך בחשד של גליה על כוונותיו של רפאל בן הזוג שלה בקשר לדיין. אבל האירוניה הדקה של הספר מעלה שהבעיות שיש בקשר של גליה ורפאל הן פרוזאיות ואישיות יותר מאשר סיפורי המסגרת הגדולים של ההיסטוריה שעל בימתה מתחולל סיפור האהבה ביניהם. וליתר דיוק, שחשדותיה של גליה על כוונותיו ההיסטוריות של רפאל נשענות על חוויות פרטיות יותר של בני הזוג. ובעצם, מתגלה לרפאל וגליה שמסתקרנים ביחס לדמותו של פרנקפורטר, שגם הוא, דוד פרנקפורטר, צלע על רגלו, ואולי משום כך "התחיל לפנטז שהוא דויד המלך שיציל את העם מידי גוליית והפלישתים" הנאציים? האירוניה של הצבת הפוליטיקה מול החיים האישיים מופיעה גם באירוע קשה של תקיפה מינית שעוברת גליה בשוליה של עצרת פוליטית בעיר ימית, נגד הנסיגה מסיני והסכמי קמפ דיוויד המתגבשים.
תל אביב של סוף שנות השבעים עולה כאן באופן נאה מפרטי הרומן. דיסקוטק בקומת קרקע של בית דירות בארלוזורוב שמפריע לשכנים. הזדנגפות בדיזינגוף. רפאל שנדמה לגליה כשחקן כריס כריסטופרסון והיא לו כג'ינה לולובריג'ידה. לזניה היא מנה שכמעט איש בארץ לא שמע עליה. "מכבי" היא קופת חולים סודית של המתנגדים למפא"י. הבדלי העדות נוכחים אך לא מודגשים ולבטח לא נגועים, ממוגלים ומנוצלים (גליה, מצד אמה לפחות, היא ממוצא ספרדי). טריות המהפך באוויר (הן גליה ומשפחתה והן רפאל הם דווקא אוהדים של בגין, ואם כבר מבקרים אותו מימין, על הכוונות לפינוי סיני).
זה סיפור לא תמים על תום (הטיפול המעודן אך הלא מתחמק במיניות ראוי לתשומת לב מיוחדת). אך זהו גם סיפור לא ארסי וצורב, אלא עדין ואוהב. יש בו טעם נוסטלגי מתוק, אך לא מתקתק. סיפור קטן ויפה, סיפור חניכה על אהבה ראשונה. סיפור כן והגון, בעברית יפה, על המקום הזה, המקום שלנו. מקום כאוב, וגם משום כך: מקום אהוב; משום נכותו, על אף נכותו.
מבקר חופשי 