מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אָכֵן גַּם זֶה מוּסַר אֱלֹהִים וְתוֹכֵחָה רַבָּה/ אֲשֶׁר תִּתְכַּחֲשׁוּ לִלְבַבְכֶם", כתב ביאליק בשיר הזעם נורא ההוד שלו מ-1905; זעם על הכישרונות היהודיים האמנותיים הנוטשים את עמם לפרוח בשדות זרים. על האמנים הנותנים לאומות עוינות חילם: "וּבְעוֹד בְּשַׂרְכֶם מְטַפְטֵף דָּם בֵּין שִׁנֵּי זוֹלְלֵיכֶם / תַּאֲכִילוּם גַּם-אָכוֹל אֶת-נִשְׁמַתְכֶם".

לאחרונה נתקלתי בספר של סופרת ישראלית שנכתב על ניו יורק לא יהודית ויועד מלכתחילה לתרגום; בממואר של סופרת ישראלית גולָה; בהוצאה לאור עברית חדשה הפועלת באירופה ומבטיחה להוציא את ספריה בעברית ובתרגום מיידי; והנה הספר הזה, של סופר ישראלי, שכותב על הישראליות, אבל באנגלית, בספר שבעברית נקרא "מזל טוב!", אבל באנגלית נקרא "Mazeltov!", וזה בהחלט לא אותו דבר. האם הזעם הביאליקי על "בריחת המוחות" האמנותיים – הנחלק, ויש לשים לב לכך, לזעם על העוזבים ולזעם על המאפשרים את העזיבה – רלוונטי לכל זה? המקרים שלעיל שונים מהסיטואציה עליה דיבר ביאליק קודם כל כי בכולם היצירות רואות אור רק בעברית או גם בעברית בסמוך לכך שהן רואות אור בשפה אחרת. וככלל, הסיטואציה ההיסטורית שונה מאד בגלל שביאליק הצליח; כלומר התרבות העברית הצליחה, היא קמה ושגשגה ומשגשגת במדינת ישראל; המצב אינו חירומי. ואף על פי כן, שיר הזעם של ביאליק רלוונטי כאזהרה כללית לשמירה על דופק תרבותי עברי פועם ויש לו נגיעה גם ליצירה שלפנינו, כפי שייכתב בהמשך.

הרומן הקצר הזה מורכב מקובץ של סיפורים הנסבים בעיקר על ילדותו, נערותו וגברותו המוקדמת של אדם ויצמן. אדם גדל כילד יחיד בסביבה ישראלית ליברלית, בתל אביב אם אני לא טועה, והוא ילד רגיש שמגיל צעיר ער לזהותו הקווירית. אביו ואמו לא חיים ביחד משלב מסוים ואביו כנראה חזר בתשובה. בחיוניות, ברגישות, בפיקחות, במיומנות ספרותית ובהומור, מתאר זוזובסקי פרקים בהתבגרותו של אדם. איך ילדה בכיתה וי"ו מציעה לאדם את עצמה באופן נוגע ללב ומבדח והוא דוחה אותה בעדינות בנימוק ש"אימא שלי השביעה אותי שאני בחיים לא אהיה שמוק". איך אביו נוטלו להר מירון, בסיפור שכותרתו "בנו יחידו", ושם "עוקד" עקידה אירונית, ללא שפיכות דמים, את שיער בנו כי "כולם חשבו שאתה בת. עכשיו אתה ילד יפה. ילד נקי". על גילויי הומופוביה במגמת התיאטרון בה לומד אדם. לעיתים הסיפור מסופר בגוף שלישי, לעיתים בכזה שממוקד בדמויות-משנה (אמו של אדם וסבתו). לעיתים בגוף ראשון (של אביו, או חברת הנפש של אדם) ובדרכים יצירתיות נוספות.

חלק מהחמידות של הספר ומכך שהוא נוגע ללב נובע מכך שיש בו מעין שילוב של הילדים הפיקחים והרגישים בסגנון ג'ונתן ספרן-פויר (כולל הקיטש) לאוטופיקשן הצורב של הסופר הצרפתי, אדואר לואי, שבספרו המצליח "הסוף של אדי" תיאר ילדות קווירית מיוסרת בפרובינציה ענייה בצפון צרפת. כמובן, הכישרון הספרותי תורם אף הוא להנאת הקריאה, אך הספר גם נהנה מ"רוח גבית" ליברלית וחוץ-ספרותית של אהדה ליוצא הדופן (שממנה נהנה, אגב, גם אחד הספרים הספרותיים – בניגוד לרבי מכר זולים – הבולטים בישראל בשנים האחרונות: "מי שסוכתו נופלת"). והוא גם נהנה מרוח גבית ביקורתית ביחס לישראל. וכאן ביאליק חוזר.

האב החוזר בתשובה ש"עוקד" את בנו כדי שלא ייראה כמו ילדה ממחיש את מבנה העומק של הספר הזה, שמזהה, או מצביע על זהות, בין גבריות לזהות יהודית-ישראלית, כשגבריות במקרה הזה מתפרשת כרתיעה מהומוסקסואליות וגסות ואילו זהות לאומית כלאומנות. הנה עוד דוגמה ללכידות המגדרית-לאומית הזו שיוצר הספר: "אתה תמיד כל כך מנומס ורגיש ומתוק וטוב לב, ומדבר בעדינות כזאת, והתכונות האלה בטח לא ייקחו אותך רחוק בשדה קרב כמו ישראל" (הדוברת היא אביגיל, חברת הנפש של אדם).

לכן השליש האחרון של הספר מקבל תפנית מעט מאולצת שמלכדת את הנושא הקווירי והנושא הלאומי ומפגישה בין שני הומוסקסואלים, יהודי-ישראלי וערבי-ישראלי (המזדהה כפלסטיני), ועושה זאת בארה"ב. כביכול בארץ הם לא יכולים להיות מה שהם: קוסמופוליטים וחד-מיניים. הפלסטיני, למשל, נזכר איך פעם בקיבוץ החטיפו לו מכות כי התבונן ברקדניות בלט צעירות. "עד היום אני לא יודע אם הם עשו את זה כי הם ידעו שאני הומו – או איזה סתם סוטה – או כי הם ידעו שאני ערבי". כך גם הוא יוצר תלכיד בין הומופוביה ללאומנות יהודית. וגם אדם, ש"תמיד רצה להיהפך לנווד", ומרגיש ש"שירת הגלות התנגנה באוזניו", מתכנן "למצוא תוכנית מילוט" בחו"ל.

זה ספר חביב, המפגין כישרון, ולבטח הוא גם אותנטי בעיקרו. אבל התקשיתי מלהימנע מלחשוב שהוא לא נכתב בשבילנו, קוראים ישראלים. הוא נכתב בשביל קוראים בחו"ל על מנת לספר להם על ישראל (עם כל אי הדיוק היחסי, הגסות היחסית, הבלתי נמנעים שיש בהצגה של תרבותך לאדם זר); על מנת לספר על יוצא דופן בישראל ועל מנת להכשיר את בואו בקהלם. איך זעם ביאליק? וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָנָף / מִקִּנּוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח/ וְגַם כִּי-יַמְרִיא, צְמֵא שֶׁמֶשׁ וְאַדִּיר, בַּמָּרוֹם/ לֹא-אֲלֵיכֶם הַמְּאוֹרוֹת יוֹרִיד". לא אלינו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הוצאתם לאור מחדש של שני הכרכים, "הספרים החיצונים", היא מאורע ספרותי-תרבותי משמעותי. "הספרים החיצונים" הינם ספרים שנכתבו בחלקם בעברית בימי בית שני אבל נשתמרו לא בשפתנו העתיקה כי אם בעיקר ביוונית (עתיקה). בשנת 1936 הוציא אברהם כהנא, אוטודידקט שהיה גם מנהלה הראשון של הספרייה שהפכה לימים ל"בית אריאלה", את שני הכרכים. אך מזה שנים ארוכות אזלו הספרים. כפי שפרופ' ישי רוזן-צבי מציין בהקדמתו הקצרה אך המועילה לההדרה, מדובר בקורפוס שאינו למעשה קורפוס, אלא קובץ עשיר ומגוון ביותר של ספרות שיצרו יהודים מהמאה השלישית לפני הספירה עד הראשונה לספירה. יש כאן יצירות דומות לספרות המקראית, יצירות מיסטיות, יצירות חוכמה ויצירות היסטוריות. ההוצאה לאור מחדש של התרגומים העבריים של כהנא והעמלים עמו היא, לפיכך, תרומה חשובה לארון הספרים היהודי ולא לחינם נתמך בזמנו כהנא בידי ביאליק.

ככלל, אין לצפות להדר העברי המקראי ביצירות המתורגמות מחדש לעברית הללו, אבל יש בהן עניין עצום משלל היבטים. אני מבקש לנגוע ברשימה מצומצמת זו בהיבט אחד, הקשור לשפה בה נשתמרו רוב היצירות: היחס בין ההלניזם ליהדות.

נדמה לי שהיצירה המעניינת ביותר בקובץ בהקשר זה היא "אגרת אריסטיאס אל פילוקרטס", חיבור מהמאה השנייה לפני הספירה המספר באהדה על תרגום התורה ליוונית, "תרגום השבעים". בניגוד למסורת החז"לית שבה נתפס יום יציאת התרגום כיום שחור, יום שמתענים בו (כנראה בגלל שהנוצרים השתמשו בתרגום), האגרת מבטאת את הקירבה שחשו רבים, בעיקר ביהדות אלכסנדריה הגדולה, בין שתי התרבויות.

כפי שמציין כהנא בהקדמתו ל"אגרת אריסטיאס": לדעת חכמי אלכסנדריה היהודים, הייתה קירבה בין אפלטון לתורה. והוא מצטט את הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני המספר על יום חג שחגגו יהודים ולא יהודים על תרגום התורה ליוונית! ומוסיף פילון (המתורגם על ידי כהנא): "וכל זה אף על פי שאותו עם אין השעה משחקת לו זה זמן רב […] ואילו הייתה לעם זה התחלה למצב יותר מזהיר […] חושבני שהנכרים היו מוותרים כולם על מדותיהם ועוזבים מנהגי אבותיהם ופונים להוקיר רק אלו החוקים". הגאונות התיאולוגית של היהודים התגלתה במלואה לא הרבה אחר כך, כידוע, כשהתגשמה תחזיתו של פילון (על אף שהשעה עדיין לא שיחקה ליהודים) על התפשטות תורת היהודים באמצעות ישו וממשיכיו (ישו חי במקביל לפילון). ואילו ב"אגרת אריסטיאס" עצמה מצוין כי המתרגמים היו בקיאים בשתי התרבויות: "אלעזר [הכהן הגדול] בחר אנשים הטובים ביותר והמצוינים בחינוך והמפוארים ביחס אבות ואשר קנו להם בקיאות לא רק בספרות היהודית כי אם למדו היטב אף את התרבות היוונית". והוא מוסיף, במה שמוכיח מיניה וביה את התערותם בתרבות היוונית מתוך השימוש במונח "השביל האמצעי" האריסטוטלי – ואריסטו לא היה מת יותר ממאתיים שנה כשנכתבו הדברים! – והביטוי היווני "ברבריות": "ושואפים היו לאחוז את השביל האמצעי שהוא היפה ביותר. והיו חסרים גסות וברבריות במחשבה".

מעניין מאד ההסבר שנותן אלעזר הכהן הגדול ב"אגרת אריסטיאס" לאיסור מאכלות אסורים. האיסור הזה תרם את חלקו לאנטישמיות של העת העתיקה, בבטאו התבדלות מתנשאת, כביכול או לא כביכול. אלעזר מציין כי מצד אחד אכן נועדו החוקים הללו להרחיק את היהודים מעובדי אלילים; אך שהדבר נעשה לא מהתנשאות כי אם מרצון להימנע מהשפעה אידאולוגית של הפגאנים: "אשר לא נהיה מתערבים […] ויראים את האלוהים היחיד והכל יכול מחוץ לכל הבריאה" (שימו לב, שאלוהים היהודי מיוחד גם בהיותו טרנסצנדנטי, מחוץ לבריאה). אבל עוד טעם מעניין ביותר נותן אלעזר לאיסור על מאכלות אסורים. החיות האסורות הינן חיות טרף. ולכן, כשקרא המחוקק היהודי לבעלי החיים הטורפים "טמאים" ולצמחונים ההיפך, רמז ליהודים "לנהוג בחייהם בצדק כמו שהעופות הביתיים […] אינם מדכאים את החלשים מבני מינם"! איזה פאתוס לאומי מוסרי אצור בהשקפה הזו.

אם ארבעת ספרי המקבים (כך כאן) המצויים בקובץ מתארים גם את המאבק עם ההלניות, ההתיוונות, עת הכוהנים "היו ממהרים אל ככר ההתאבקות" (כפי שכותב מחבר מקבים ב'), בגמנסיון, המכון של היוונים; הרי שמצויה אפילו כאן (מקבים א') ראיה לא רק לחוכמה המדינית של המקבים אלא לתחושת קרבה ליוון. הברית שכורתים החשמונאים עם רומא ועם ספרטה נובעת גם מכך ש"נמצא בכתב על בני-אַֹשְפַּרטה והיהודים כי אחים הם וכי הם מזרע אברהם"! גם השמחה המובעת כאן על העצמאות שהושגה בימי שמעון החשמונאי, עת "הוסר עול הגוים מישראל", מעניינת מהיבט מפתיע הקשור לענייננו: כי מה פירושה של עצמאות? הכרה בין-לאומית! אכן אחרי הוכחת עמידות בשדה הקרב.

ספרי המקבים נצרכים ביותר לתודעה ההיסטורית הלאומית העברית, כי למי שנשען על ספרות חז"ל, כידוע, נדמה שהחג נוצר בגלל נס פך השמן. ספרי המקבים (שלא מזכירים כלל את הפך!) מלמדים אותנו לא רק על ההישגים הצבאיים של החשמונאים, אלא על כך שחנוכה נבע ממקורות נוספים (חנוכה כתשלום מאוחר של שמונת ימי הסוכות או כמקבילה של חנוכות המשכן והמקדש בימי משה, שלמה ונחמיה).

"מקבים ג'", שהוא מעין סיפור מגילת פורים המתרחש במצרים, מזכיר לנו את הטענה כנגד הגלות שהשמיעו הוגים ציוניים (א.ב. יהושע היה האחרון הבולט שבהם), הגלות שהינה כוח-מושך בתולדות ישראל גם כשישראל ישבו על אדמתם. מיליון יהודים ישבו במצרים עוד בימי בית שני! לעומת זאת ויחד עם זאת, "מקבים ד'", מבהיר את הקירבה בין התרבויות דווקא דרך סיפור העימות ביניהן. דרך סיפור המרטיריות המפורסם של האם ושבעת בניה הוא ממחיש את עקרונות הפילוסופיה הסטואית, על מרכזיות התבונה, שנתמזגו למחבר עם היהדות: "ובכל זאת אף כי גדולים היו הגורמים שקשרו את האם באהבה אל הילדים לא יכלו העינויים השונים להטות את תבונתה הצידה".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

נוסטלגיה נכרכת ברגשותינו בתמימות. אם משום שאנחנו זוכרים בנוסטלגיה את ילדותנו, שהייתה תמימה בהגדרה. אם משום שה"התקדמות" הטכנולוגית והתרבותית מְשווה לעבר דימוי ילדי תם. אם משום שעצם המבט לאחור נוטה לדחוק מזיכרוננו את הרגעים הלא נעימים או הדו-ערכיים.

הגיבורה של הרומן המפתיע באיזו מתיקות שיש בו הזה תמימה בעצמה. גליה היא נערה בת שבע עשרה, השנה היא 1978, והיא פוגשת בחופי תל אביב את רפאל, סטודנט יפה תואר לארכאולוגיה שאיבד את רגלו בקרב הנורא על העיר סואץ במלחמת יום הכיפורים. הרומן מתרחש בין ספטמבר 78' לדצמבר 78' ומספר על אהבתם של השניים.

גליה חושדת שרפאל זומם לפגוע במשה דיין, כי למדה מהמורה לסוציולוגיה, ש"לא אהבה סוציולוגיה ובמקום זה לימדה אותנו בעיקר פסיכולוגיה", על התת-מודע, ואמו החורגת השנואה של רפאל נראית לה דומה לרחל דיין (והרי גם "למדנו בפסיכולוגיה שהכל נובע מאינטרסים אישיים"!). אם כי, אם גליה הבינה נכון את ההצגה "יוליוס קיסר", היא חושבת לעצמה, היא מקווה שרפאל יפעל ממניעים אידאולוגיים, כמו ברוטוס, ולא אגואיסטיים, כמו קסיוס, רוצחי יוליוס קיסר. כל זה ממחיש את תמימותה של גליה וחלק מתמימות זו קשור לכך שהיא דווקא חשדנית ודרוכה למה שהיא מכנה "סתירות" בדברי בני השיח שלה. ולכן כשרפאל דוחה את ההאשמה שהוא מבקש לנקום בדיין היא מזנקת, אהה: "אני זוכרת בפירוש שאמרת פעם שאתה נקמן"! אבל רפאל דוחה את הממצאים בטענה הסבירה והבוגרת ש"אולי כך הרגשתי אז. אבל זאת לא תכונה שמאפיינת אותי". או אז מחליטה גליה להרפות, בנימוק הבוסרי-תם אף הוא, שאם תתווכח איתו תדמה לאמא שלה.

התום הזה של גליה (הנה עוד דוגמה: "איך זה יכולה להיות שהוא כבר בוגד בי? אמנם דודה רחל אמרה הרבה פעמים שכל הגברים בוגדים, אבל חשבתי שמתחילים לבגוד לאחר כמה שנות נישואין"), החובר לתום הנוסטלגי של ספר ישראלי שרואה אור כעת ומתרחש בשנות השבעים, נשען על תבונה של הספר עצמו, שתם פחות מדמותו הראשית, כמו שההיסטוריוּת של הרומן נשענת על יכולת של הסופרת להעלות באוב תחושה של תקופה קרובה-רחוקה.

החן של הספר קשור גם בפגימות הפיזיות של גיבוריו. וזאת באופן לא סחטני. גליה מסתובבת בחמש השנים האחרונות עם מעין סד-מחוך שנועד לאפשר לה ליישר את גבה. היא מרגישה כמי שחיה בשולי החברה בבית הספר שלה. ורפאל, כאמור, כרות רגל. כך שכשהם נפגשים עולה בגליה (המספרת של הרומן) חשש הן שיאהב אותה והן שלא יאהב אותה. "שיני הנחיתוּת המוכרות החלו מכרסמות. איזו מטומטמת, עד לפני כמה דקות חשבתי שבחור חתיך מתחיל איתי וגם אם לא חשבתי לצאת איתו ראיתי בכך מחמאה גדולה, אבל לשווא התלהבתי. מי יודע, אולי רק נכים תמיד יסתכלו עלי".

בתבונה ובעדינות נשזרת כאן העלילה האישית ברקע ההיסטורי. אנו למדים שסבתה של גליה התאהבה בצעירותה בדוד פרנקפורטר, דמות היסטורית, מי שהרג ב-1936 את מייסד התנועה הנאצית בשווייץ. הרקע ההתנקשותי הזה נכרך בחשד של גליה על כוונותיו של רפאל בן הזוג שלה בקשר לדיין. אבל האירוניה הדקה של הספר מעלה שהבעיות שיש בקשר של גליה ורפאל הן פרוזאיות ואישיות יותר מאשר סיפורי המסגרת הגדולים של ההיסטוריה שעל בימתה מתחולל סיפור האהבה ביניהם. וליתר דיוק, שחשדותיה של גליה על כוונותיו ההיסטוריות של רפאל נשענות על חוויות פרטיות יותר של בני הזוג. ובעצם, מתגלה לרפאל וגליה שמסתקרנים ביחס לדמותו של פרנקפורטר, שגם הוא, דוד פרנקפורטר, צלע על רגלו, ואולי משום כך "התחיל לפנטז שהוא דויד המלך שיציל את העם מידי גוליית והפלישתים" הנאציים? האירוניה של הצבת הפוליטיקה מול החיים האישיים מופיעה גם באירוע קשה של תקיפה מינית שעוברת גליה בשוליה של עצרת פוליטית בעיר ימית, נגד הנסיגה מסיני והסכמי קמפ דיוויד המתגבשים.

תל אביב של סוף שנות השבעים עולה כאן באופן נאה מפרטי הרומן. דיסקוטק בקומת קרקע של בית דירות בארלוזורוב שמפריע לשכנים. הזדנגפות בדיזינגוף. רפאל שנדמה לגליה כשחקן כריס כריסטופרסון והיא לו כג'ינה לולובריג'ידה. לזניה היא מנה שכמעט איש בארץ לא שמע עליה. "מכבי" היא קופת חולים סודית של המתנגדים למפא"י. הבדלי העדות נוכחים אך לא מודגשים ולבטח לא נגועים, ממוגלים ומנוצלים (גליה, מצד אמה לפחות, היא ממוצא ספרדי). טריות המהפך באוויר (הן גליה ומשפחתה והן רפאל הם דווקא אוהדים של בגין, ואם כבר מבקרים אותו מימין, על הכוונות לפינוי סיני).    

זה סיפור לא תמים על תום (הטיפול המעודן אך הלא מתחמק במיניות ראוי לתשומת לב מיוחדת). אך זהו גם סיפור לא ארסי וצורב, אלא עדין ואוהב. יש בו טעם נוסטלגי מתוק, אך לא מתקתק. סיפור קטן ויפה, סיפור חניכה על אהבה ראשונה. סיפור כן והגון, בעברית יפה, על המקום הזה, המקום שלנו. מקום כאוב, וגם משום כך: מקום אהוב; משום נכותו, על אף נכותו.