כישראלי חילוני, יחסי לדת אמביוולנטי. אני בהחלט לא מסכים עם פרויד שבמאמרו "עתידה של אשליה" הביע צער על ההיאחזות האנושית בדת וראה בה שלב ילדותי של המין האנושי, שאינו יודע לחיות ללא "אבא". השקפת העולם של פרויד נראית לי אכזרית יותר מאשר לא נכונה. אכן, המין האנושי חושש מהחיים. ובצדק רב. יש ממה. והדת היא אחת התרופות החזקות שהוא מצא לו, אם לא החזקה שבהן. ולמי שאין לו תרופה חלופית – ולפרויד אין תרופה כללית כזו, לכל היותר יש לו תשובה פרטית של איש מדע דגול שמוצא את ייעודו בעבודתו האינטלקטואלית – מוצעת מעט צניעות כשהוא בא לקצץ בנטיעות.
מאידך גיסא, לעיתים התרופה הדתית הופכת להיות קשה מהמחלה. למשל, אם התרופה מערפלת את חוש הראייה ואת יכולת ההישרדות, הרי שהיא מסוכנת ביותר, יותר מהמחלה. אם אתה חי לפי "מידת הביטחון", וסומך שיהיה "עוד יותר טוב", ולא נערך כהלכה אל מול הסכנות שאורבות לפתחך, הרי שאין הצר שווה בנזק המלך. אם, למשל, בגלל "מידת הביטחון" שלך אתה מזלזל בכוחות בין-לאומיים אדירים ובטוח שה' הטוב יעזור ויציל, הרי אתה יכול למצוא את עצמך במצב של אנשי בית ראשון שסברו שהיכל ה' יציל אותם, וכפי שאמר להם ירמיהו: "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה". אתה יכול למצוא את עצמך כחסיד של אחת החסידויות במזרח אירופה ב-1939, שלא מזהה את הסכנה שאורבת לקהילתך, בגלל אמונת צדיקים ומידת ביטחון מופרזות. כידוע, לא היה "עוד יותר טוב" אז.
זאת ועוד: בעקבות סקר שהתפרסם לפני כעשור-וקצת על מידת האמונה באלוהים בקרב היהודים בארץ, וכן על מידת אלה הסוברים שהיהודים הם "העם הנבחר", טענתי, שבעוד הנתון הראשון אינו מטריד אותי כלל (כאמור, כל אחד ומה שעוזר לו לעבור את הלילה החשוך, כפי שכתב ג'ון לנון), הנתון השני מעט כן מטריד. ומדוע? כי מי שסבור שהוא "נבחר", יכול לעיתים להתנהג כמי ש"אין לו אלוהים".
אם הנרקיסיזם האמביציוזי האישי היא מחלה הקשורה מאוד לחילוניות – ואני אכן סבור כך, וטולסטוי ב'וידוי' שלו רומז לתובנה האדירה הזו, כשהוא מתאר מה החליף בנעוריו את אמונת ילדותו באלוהים: היה זה, אומר טולסטוי, אמונה ב"שכלול עצמי" שהחליפה את אמונת ילדותי. והוא ממשיך: "הכול התחיל, כמובן, בשכלול עצמי מוסרי ורוחני, אך עד מהרה החליף אותו שכלול באשר הוא, כלומר, רצון להיות טוב יותר לא בעיני עצמי ובעיני אלוהים, אלא רצון להיות טוב יותר בעיני אנשים אחרים. מהר מאד השאיפה הזאת להיות טוב יותר בעיני בני אדם התחלפה ברצון להיות חזק מבני אדם אחרים, כלומר, יותר מהולל, יותר חשוב ויותר עשיר מאחרים" ('כתבי הגות', הוצאת כרמל, מרוסית: דינה מרקון) – הִנֵּה נרקיסיזם ילדותי (בסגנון "עוד יותר טוב") וקיבוצי (כזה הנובע מאמונה לא מעודנת במושג "העם הנבחר") הוא דבר שדווקא השקפת העולם הדתית מעודדת.
אך כפי ששני הפזמונים שנידונו במאמר זה מלמדים: הדת מעניקה למאמיניה לא רק את אלוהים כי אם גם את מושג הנשמה. וכדאי שאנחנו, החילונים, נתבונן בכך ולא נפקיד את הזירה לבעלי הפלוגתא התאולוגיים שלנו. התפיסה הנאיבית שחילוני הוא הומניסט בהגדרה היא אכן תמימה מאוד. כפי שניטשה היטיב להבין, עם אובדן האמונה באלוהים עלולים לֹאבד שלל מושגים בסיסיים הקשורים אל מושגו זה. מושג כזה הינו מושג "הנשמה".
מי שמטיף לכפירה בלי להבין זאת הוא אדם שטחי. ומי שאינו מתעמת עם הנושא הזה עתיד להפסיד במלחמת הרעיונות.
—
כתבתי בגיליון "השילוח" הקודם מאמר שנפתח כעת לקריאה במלואו: על הדת בעקבות שני פזמונים ישראלים של חנן בן ארי ושולי רנד.
מבקר חופשי 