ארכיון חודשי: דצמבר 2025

הודעה על רומן חדש שלי שיראה אור בשנה הבאה

דצמבר 26, 2025 – 9:47 AM

וגם השבת במוסף "ספרות ותרבות" ב"ידיעות אחרונות", ידיעה על רומן חדש שלי, רומן שלישי, שיראה אור ב-2026, ושמו "מִשְבָּרים"!

הוא יראה אור בהוצאת "קתרזיס" ואני מאד שמח ונרגש לקראת צאתו לאור.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (6)

רשימת ספרים בולטים מ-2025

דצמבר 26, 2025 – 8:37 AM

השבת במוסף "ספרות ותרבות" ב"ידיעות אחרונות".

המלצות ספרים 2025

"חיים אחרים משלי", עמנואל קארר ("בבל")

תחילת הספר עוסקת באסון הצונמי בדרום מזרח אסיה בסוף 2004. בהמשך הספר, שמתרחש ב-2005, מספר קארר על מותה מסרטן של אחותה של אשתו. מה הופך בליל דוקומנטרי כזה ליצירה חזקה? קארר השכיל להציב את עצמו ואת כתיבתו בלב צומת סואן שבו חוצות זו את זו ונפגשות כמה אוטוסטרדות שמעסיקות את תרבות זמננו. ביניהן המגמה של התרבות ליצירה תיעודית וכן הדיון ב"נרקיסיזם" בתרבות זמננו.

"קריאת הינשוף" של פטרישיה הייסמית' ("אחוזת בית").

הרומן הפיקנטי הנודע הזה של פטרישיה הייסמית (מ-1962) כתוב בז'אנר רומן הפשע. כלומר, מעורבים בו מעשים פליליים, אלימים, נכלוליים, תעלומות, שוטרים וחקירות. אבל הוא מתעלה על הסנסציוניות של הז'אנר, הופך לרומן חזק ומשמעותי, בגלל התחכום והעומק והמקוריות הפסיכולוגיים שלו. מה שמייחד את "קריאת הינשוף", ואולי את הייסמית בכלל, הוא ההתכה שהיא יוצרת בין פשיעה לנוירוזה.

"האם אינך רוצה בי" של אסף גברון ("ספרי עליית הגג" ו"ידיעות ספרים").

הרומן מתחקה (בגוף שלישי) אחר ארבעה חברים ממושב סמוך לירושלים, מילדותם בתחילת שנות השמונים עד התקרבם לגיל חמישים.  הרומן מציג תשתית אידיאולוגית של דור. גברון מתאר את דור ההפרטה, הדור הליברלי במובן הכלכלי והחברתי; יוזמה פרטית ושחרור מאידאולוגיות קיבוציות. ההצגה הזו מתאפשרת בגלל שמדובר בטקסט מרשים וכתוב במקצוענות; טקסט שמציג, במודע ובלא מודע, עולם ותפיסת עולם מלאים.

"חבר קרוב" של שי אספריל ("עם עובד")

מהשנה האחרונה לא זכורה לי כמעט חוויית קריאה מתמסרת כל כך ברומן ישראלי עכשווי. חוויית קריאה כזו מורכבת ראשית ואחרית כל מהנאה. משלב מוקדם אתה מכיר בכך שקיבלת מושב נוח במכונית מרוץ הנהוגה בידי נהג מיומן שמבעד לחלונותיה תראה פלאות. דמויותיו הראשיות, שירלי הנואפת ואסף המתבודד, מוצגים בדרך חריפה ומענגת. זו נשענת גם על היחס הלא קיטשי של הסופר לדמויותיו.

"המוקיון" של היינריך בל ("אחוזת בית").

הרומן התזזיתי המצוין הזה מ-1963 הוא מונולוג של האנס ֹשניר, מוקיון בן עשרים ושבע החי במערב גרמניה. אבל מוקיון, בהקשר התרבותי המדובר, הוא אמן קומי, המשתמש בכלים שונים (פנטומימה, למשל) במערכונים שחלקם בעלי מגמה סאטירית רצינית.  השטף הסיפורי והתיאורי של בל (שזכה בנובל ב-1972) סוחף, טבעי, עשיר, נרגש ואמין ושופע בוז כלפי הקונפורמיזם הגרמני, העבר הנאצי והקתוליות.

"סיום מדומה" של נועה סוזנה מורג ("כתר")

הגיבורה בת ה31 של הרומן הזה חוזרת לארץ אחרי פרידה ונודדת בתל אביב בין סאבלטים. היעדר הבית עקרוני. הגיבורה חיה בעולם נוודי שבו אמצעי התקשורת המרובים רק מחריפים את תחושת הניתוק. הגיבורה היא "נשמה שלולאותיה חסרות", כמו שנאמר פעם על גיבור תלוש של גנסין, מישהי שחסרה יכולות עיגון. מורג יצרה כאן התכה עדכנית בין דמות התלוש העברי לגיבוריו המנוכרים של וולבק.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (2)

על הדת בעקבות שני פזמונים ישראלים של חנן בן ארי ושולי רנד – מובאה והפנייה למאמרי ב"השילוח"

דצמבר 24, 2025 – 11:42 AM

כישראלי חילוני, יחסי לדת אמביוולנטי. אני בהחלט לא מסכים עם פרויד שבמאמרו "עתידה של אשליה" הביע צער על ההיאחזות האנושית בדת וראה בה שלב ילדותי של המין האנושי, שאינו יודע לחיות ללא "אבא". השקפת העולם של פרויד נראית לי אכזרית יותר מאשר לא נכונה. אכן, המין האנושי חושש מהחיים. ובצדק רב. יש ממה. והדת היא אחת התרופות החזקות שהוא מצא לו, אם לא החזקה שבהן. ולמי שאין לו תרופה חלופית – ולפרויד אין תרופה כללית כזו, לכל היותר יש לו תשובה פרטית של איש מדע דגול שמוצא את ייעודו בעבודתו האינטלקטואלית – מוצעת מעט צניעות כשהוא בא לקצץ בנטיעות.

מאידך גיסא, לעיתים התרופה הדתית הופכת להיות קשה מהמחלה. למשל, אם התרופה מערפלת את חוש הראייה ואת יכולת ההישרדות, הרי שהיא מסוכנת ביותר, יותר מהמחלה. אם אתה חי לפי "מידת הביטחון", וסומך שיהיה "עוד יותר טוב", ולא נערך כהלכה אל מול הסכנות שאורבות לפתחך, הרי שאין הצר שווה בנזק המלך. אם, למשל, בגלל "מידת הביטחון" שלך אתה מזלזל בכוחות בין-לאומיים אדירים ובטוח שה' הטוב יעזור ויציל, הרי אתה יכול למצוא את עצמך במצב של אנשי בית ראשון שסברו שהיכל ה' יציל אותם, וכפי שאמר להם ירמיהו: "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה". אתה יכול למצוא את עצמך כחסיד של אחת החסידויות במזרח אירופה ב-1939, שלא מזהה את הסכנה שאורבת לקהילתך, בגלל אמונת צדיקים ומידת ביטחון מופרזות. כידוע, לא היה "עוד יותר טוב" אז.

זאת ועוד: בעקבות סקר שהתפרסם לפני כעשור-וקצת על מידת האמונה באלוהים בקרב היהודים בארץ, וכן על מידת אלה הסוברים שהיהודים הם "העם הנבחר", טענתי, שבעוד הנתון הראשון אינו מטריד אותי כלל (כאמור, כל אחד ומה שעוזר לו לעבור את הלילה החשוך, כפי שכתב ג'ון לנון), הנתון השני מעט כן מטריד. ומדוע? כי מי שסבור שהוא "נבחר", יכול לעיתים להתנהג כמי ש"אין לו אלוהים".

אם הנרקיסיזם האמביציוזי האישי היא מחלה הקשורה מאוד לחילוניות – ואני אכן סבור כך, וטולסטוי ב'וידוי' שלו רומז לתובנה האדירה הזו, כשהוא מתאר מה החליף בנעוריו את אמונת ילדותו באלוהים: היה זה, אומר טולסטוי, אמונה ב"שכלול עצמי" שהחליפה את אמונת ילדותי. והוא ממשיך: "הכול התחיל, כמובן, בשכלול עצמי מוסרי ורוחני, אך עד מהרה החליף אותו שכלול באשר הוא, כלומר, רצון להיות טוב יותר לא בעיני עצמי ובעיני אלוהים, אלא רצון להיות טוב יותר בעיני אנשים אחרים. מהר מאד השאיפה הזאת להיות טוב יותר בעיני בני אדם התחלפה ברצון להיות חזק מבני אדם אחרים, כלומר, יותר מהולל, יותר חשוב ויותר עשיר מאחרים" ('כתבי הגות', הוצאת כרמל, מרוסית: דינה מרקון) – הִנֵּה נרקיסיזם ילדותי (בסגנון "עוד יותר טוב") וקיבוצי (כזה הנובע מאמונה לא מעודנת במושג "העם הנבחר") הוא דבר שדווקא השקפת העולם הדתית מעודדת.

אך כפי ששני הפזמונים שנידונו במאמר זה מלמדים: הדת מעניקה למאמיניה לא רק את אלוהים כי אם גם את מושג הנשמה. וכדאי שאנחנו, החילונים, נתבונן בכך ולא נפקיד את הזירה לבעלי הפלוגתא התאולוגיים שלנו. התפיסה הנאיבית שחילוני הוא הומניסט בהגדרה היא אכן תמימה מאוד. כפי שניטשה היטיב להבין, עם אובדן האמונה באלוהים עלולים לֹאבד שלל מושגים בסיסיים הקשורים אל מושגו זה. מושג כזה הינו מושג "הנשמה".

מי שמטיף לכפירה בלי להבין זאת הוא אדם שטחי. ומי שאינו מתעמת עם הנושא הזה עתיד להפסיד במלחמת הרעיונות.

—

כתבתי בגיליון "השילוח" הקודם מאמר שנפתח כעת לקריאה במלואו: על הדת בעקבות שני פזמונים ישראלים של חנן בן ארי ושולי רנד.

לקריאת המאמר המלא.

מאת אריק גלסנר | פורסם במסות ב"השילוח" | לכתוב תגובה

הודעה על הרצאה ועוד

דצמבר 21, 2025 – 9:17 AM
  1. בחמישי זה, ה25.12, ארצה על הרומן הישראלי שראה אור השנה, "קו בדרום", של הסופר ערן בר-גיל (הוצאת "עם עובד"). זהו אחד הרומנים הישראליים הטובים שראו אור השנה, רומן שמטפל ברגישות רבה ובתחכום ספרותי בנערה צעירה שתוהה על זהותה המגדרית.

ההרצאה תתקיים ב19.30 בספריית "בת ציון" ביד אליהו שבתל אביב (רחוב בת ציון 10). הכניסה חופשית באדיבות עיריית תל אביב. אשמח לראותכן ולראותכם!

2. ביוגרפיה חדשה (Gerald Howard, "The Insider: Malcolm Cowley and the Triumph of American Literature") וככל הנראה מוצלחת על המבקר והעורך האמריקאי, מלקולם קאולי (1898-1989, מספרים מעניינים, אגב), מעניקה לכותב המאמר ב"הארפר'ז" (קישור) ואנס פזארו (אני מקווה שאני מתעתק נכון) הזדמנות להרהור בהיעלמות הספרות האמריקאית בזמננו (לטעמו).

קאולי מהווה מקפצה טובה לדיון הזה כי בעצם פעילותו הוא עיצב חלק מכובד מהתודעה העצמית של הספרות האמריקאית ככזו. הוא היה חבר ומקדם-ספרותי של כ-ו-ל-ם (המינגווי, פיצג'רלד, הקריירה של פוקנר חבה לו, כך למדתי, חוב מכריע, וכך גם של ג'ק קרואק ועוד ועוד). היה לו חזון על הספרות האמריקאית, על הפיכתה לכזו, כלומר למערכת; על תודעה היסטורית שלה ותודעת גדולתה בדורו וכן לפניו.

כל זה, לדעת הכותב, הסופר ואנס פזארו, כבר לא קיים (ציטוט רלוונטי בהמשך).

כמה הערות:

א. המאמר (והביוגרפיה) מזכירים שספרות גדולה חייבת את הגיבורים שמאחורי הקלעים (העורכים ובמידה מסוימת – כי הם פחות "מאחורי הקלעים" – המבקרים). ספרות גדולה נוצרת כשיש מערכת. קשה מאד לחשוב על ספרות גדולה כשאותן תשתיות אנושיות נעדרות ממנה.

ב. מעניין מאד לקרוא דין וחשבון גורף כזה על היעלמות הספרות האמריקאית, לטעמו של הכותב. עם זאת, צריך לזכור שכותבים נוטים למופנמות מלנכולית, זה סיכון מקצועי, כמו מודעות עצמית גופנית מופרזת אצל שחקנים, כך שתמיד צריך לחסר את המלנכוליה הזו מראיית השחורות שלהם על מנת להתקרב אל המצב האובייקטיבי.

ג. כמדומני שהיסוד המכריע בהיעלמות התרבות הספרותית האמריקאית, לטעמו של הכותב, אינו נטפליקס, אי-הקריאה וכו, אלא תפיסה פיליסטינית של הספרות כמשהו שצריך להרוויח ממנו ולא כמשהו שמקריבים את החיים (ולבטח את החיים הטובים) על מנת לייצר אותו. אני לא אומר שזה נכון, רק מציין בעניין שזה מה שנראה נכון לכותב.

הנה כמה מפסקאות הסיום של המאמר בהרפר'ס.

As we look back on this extraordinary era, it’s time to admit not that this once triumphant American literature is dead—that’s a song people have been banging out since Bing Crosby was still alive and Truman Capote was making his last hopeless, inebriated appearances on Johnny Carson—but that American literature simply isn’t. It didn’t die, it just disappeared: gone, evaporated into the thin air of bureaucratic-consumer corporate life. The death or aging out (or buying out) of the final generation of serious and erudite editors has deeply changed the literary wing of trade publishing. The biggest losses I’ve observed have come with the deaths of Sonny Mehta of Knopf and Dan Frank of Pantheon. (Howard dedicates The Insider to Frank.) To this working critic, the people who have replaced them seem avidly committed to the values of book chat, likability, and The New York Times Book Review’s promiscuous email newsletter touting 8 new books we love this week and the juiciest poems you’ll ever read! There are smaller presses that publish very good work (e.g., New Directions), but much of it is in translation. The few excellent editors I still know say that they continue to look for great and important writing; they report that their bosses will actually permit them—so long as they don’t spend too much—to publish it. But there isn’t much of it out there, and when it does appear, almost no one reads it or talks about it or is affected by it.

This situation has obtained for two decades, possibly three. People today, especially younger people, have to go out of their way to know literature qua literature—to understand it as a living thing separate from trade publishing as presented to them by mainstream reviews and Goodreads. They live in a world in which people are happily (always happily) “creative”; they understand an activity called “creative writing”; they might even know that there are many professional writers spread across the land like peppercorns spilled across a hardwood floor, teaching at universities and community colleges while paying off debts to Home Depot and Subaru, watching Netflix, and checking their retirement accounts. They understand, at every level from pillow design to haute cuisine to wet-sand sculpture, the whole idea of “art”; but what is meant by “literature,” in the sense that Howard deploys it throughout his study of Cowley, has largely passed from view. The idea that a small number of people belonging to each generation have thrown themselves at literature, have tried to become part of it and pound it and reshape it and alter its history—that they have risked their chances of satisfactory, comfortable lives for it—all of that is becoming increasingly difficult to explain.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

על "אגדת כפר" של בוסקו (מספרדית: מאיר כַהַן, הביא לדפוס: רועי צ'יקי ארד; "אחוזת בית", 230 עמ').

דצמבר 19, 2025 – 8:27 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אווירת מהתלה שורה על הרומן הזה. מעשייה שמסופרת חצי ברצינות, חצי בהתכוונות; שמתרחשת במין עולם שחציו מורכב מזִכרי ספרים שקראנו (ביניהם: גוגול, סרוונטס, בולניו וספרות דרום אמריקאית); שכתובה בשפה שחציה גבוה באופן אירוני (חצי מנומק) וחציה תכליתי, שפה ככלי תחבורה פונקציונלי לנשיאת העלילה; מעשייה שנולדה חצי בשביל הצחוק וחצי בשביל מי יודע למה בעצם? באין דבר טוב יותר לעשותו, אולי.

במחנה צבאי בארץ לא ברורה אך שבראשה עומד קיסר עריץ חי, אולי במאה ה-19? מי יודע? ספּר שמכונה "הגנרל". ספּר זה, גיבור הסיפור המסופר בגוף שלישי, הוא בטלן חביב השופע עצות צבאיות כרימון, עצות התקפיות מאד אך בה במידה חסרות היתכנות צבאית, ובגללן מסתבך עם רשויות המחנה. המיליטריזם המגוחך של הספּר נובע מאווירת התלהמות פופוליסטית וממציאות מושחתת: "העצות האסטרטגיות שהעניק הספּר ביד רחבה לפרשים היו חזרה משובשת על מאמרי כתבי הצבא בעיתונים, שעודדו את היציאה לקרב. רק בשוך המלחמה נודע שבעלי היומון שקרא לצאת למלחמה הלוו כסף ליצרן תותחים שעמד בפני פשיטת רגל, ומרגע שעיתון אחד הטיף להביס את האויב, גם מתחריו יישרו קו, לבל ייחשבו כתבוסתנים".

עד מהרה הגנרל ובתו מגורשים מהמחנה ויוצאים לשיטוט והרומן הופך ל"פיקרסקי" (המירכאות על שום המודעות העצמית וההליכה של הרומן במודע בדרכים כבושות). הם פוגשים כמה טיפוסים בדרכם. למשל, חבורת אנשים מן היישוב שקרויים על שם אנשים מפורסמים (קורטז, רובספייר, קפלר), אולי כקריצה של הסופר לאופיו הפסטישי, מחקה-הסגנונות, של הרומן עצמו. לבסוף הם מגיעים לכפר נידח ומגוחך והגנרל הופך לראש הכפר. הוא אמוּן על שורת תפקידים, כגון ארגון משלחת חיפוש לבתה הקטנה של הזגגית. הבטלנות, הטיפשות והנון סנס של הדמויות מתגלמים בדיאלוג הבא בעקבות אובדן הבת: "'משלחת חיפוש משמעה שיש לכנס משלחת ולהתחיל לחפש', אמר הגנרל. 'מן הסתם, יהיה עלייך, למען הסדר הטוב, למלא כמה טפסים'. 'למלא כבשים?' תהתה האם. 'לא כבשים, כי אם טפסים', הדגיש הגנרל. 'לא כבשים?' אמרה הזגגית בעצב. 'אין זמן לטפסים, אבא' התערבה בתו כשהגישה את הקפה". הכפר נחשל אך שיתופי, בעל מנהגים אכזריים ואויבים מדומיינים המטופחים על ידי הגנרל כדי להשקיט את תחושת המחסור של תושבי הכפר: "מהי החשיבות לכך שיש פחות אוכל כשלפנינו מזדקר […] הצפע הנורא […] הפתרון הבלעדי הוא כאמור…חיל משמר".

אווירת המהתלה שתכליתה לא לגמרי ברורה נוגעת גם למה שניתן לכנות "סיפור המסגרת" של הרומן. "המביא לדפוס", רועי צ'יקי ארד, מספר לנו ב"הקדמה" כיצד הכיר פעם בסיני את המתרגם האקסצנטרי של הרומן, ששמו מאיר כַהַן. ואילו אותו מאיר כהן מספר לנו ב"נספח א'" של הספר על מחברו המסתורי של הספר, סופר דרום אמריקאי שכינויו הוא "בוסקו". אבל כמו שהעלילה הפנימית היא "לא באמת", אלא מהתלתית, כך גם מבינים הקוראים שהינו סיפור המסגרת ושקרוב לוודאי הכותב האמיתי של הטקסט הוא ארד עצמו (יש גם סיבות חוץ-ספרותיות להצנעת כותבו האמיתי של הטקסט; ארד הרחיק את עצמו כמה שנים מהזירה הספרותית כתשלום-כפרה על פרסומי התנהלות פסולה שלו בעבר). כלומר לא רק העלילה הפנימית, הפסטישית, המזכירה נופים ומצבים לטינו-אמריקאיים (מצד אחד מוזכרים בספר מאורעות ומושגים מדרום אמריקה, אך מצד שני מוזכרת מידת המרחק הרוסית "ורסטה" וכן שפת הגעז מאתיופיה), אלא גם סיפור המסגרת הוא "דרום אמריקאי", במשחקיות הבורחסית שיש בו. המשחקיות המהתלתית הזו מתבטאת, למשל, בהערת שוליים של המתרגם (כביכול): "לטענת המבקר (היהודי מצד אביו) נימיו קמריק, המשפט הסתום מתייחס ל'מסע אל תוך הלילה' של לואי-פרדינן סלין, עמ' 339 בגרסה העברית ('מסלין לבוסקו, מוייחו לדניאל סטיל – שיטוט', ליטרטורה קורדובה, אפריל 1987)".

יש איזו שנינות בטקסט, ישנו איזה כושר המצאה עלילתי, ישנה איזו אקלקטיות ותמהוניות לשונית מקורית, ישנה מופרכות חביבה באקסצנטריות שלה, אבל ככלל, לולי רכיב אחד שמייד אעמוד עליו, היה הטקסט הזה מסתכם בעיניי כמהתלה חצי מוצלחת, חצי מעניינת, חצי מצחיקה. חצי כוח, כמו שאומרים. ובמיוחד, אולי, כמהתלה חצי ברורה. מה רצה הסופר לומר? האם הוא עצמו יודע? האם זה משנה? (התשובה הנכונה, אגב: אם הוא עצמו יודע או לא זה לא משנה. אבל אם ליצירה אין אמירה והיא ירייה לכיוונים שונים בתקווה לפגוע זה משנה גם משנה).

אבל משהו במכלול שיש כאן הופך את היצירה לבעלת משקל מסוים. היעדר הרצינות והיעדר החומרה, אותה מהתלתיוּת, הופכת כאן איכשהו לאמירה. נדמה לי ש"המתרגם", יהיה אשר יהיה, מנסה ברומן לייבא "דרום אמריקאיות" לזירה הישראלית. מדובר ב"דרום אמריקאית" אסוציאטיבית, סטריאוטיפית, כפי שהיא נצפית ממקומנו, הכוללת רכיבים שניתן להגדיר בכותרות כגון: "בטלנות", "אנטי רצינות", "נחשלות עליזה", "קומוניזם" ו"מלחמה ברודנים". זאת בצד המשחקיות הספרותית "הדרום אמריקאית" המוזכרת, העולה כאמור בקנה אחד עם איזה חוסר רצינות עקרוני שיש כאן בסיפור גופא. האוקסימורון הזה ("חוסר רצינות עקרוני") נוגע גם, ואולי בעיקר, לאופיו האנטי-מיליטריסטי של הטקסט הסאטירי. מלחמה היא שיא הרצינות, "עניין של חיים ומוות", ומי ששם אותה ללעג שווייקי מטעמים הומניים הוא אויב של הרצינות הזו ועושה זאת בשם עיקרון.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (2)

בקצרה על נורמן פודהורץ ז"ל

דצמבר 18, 2025 – 10:52 AM

לפני יומיים נפטר בגיל מופלג נורמן פודהורץ, מאבות הניאו-שמרנות ומאחרוני האחרונים של "האינטלקטואלים הניו יורקרים", קבוצה של אינטלקטואלים מרשימים, רובה יהודית, שהלוואי והיו מוכרים יותר בארץ (אין, ככל הנראה, למשל, ספר חשוב יותר להבנת חמישים השנים האחרונות מאשר "בואה של החברה הפוסט-תעשייתית" של איש הקבוצה, הסוציולוג היהודי-אמריקאי דניאל בל, מ-1973; ואנחנו, על מנת "להבין" את ההווה או העבר הקרוב קראנו את דרידה, פוקו, רולאן בארת, ליוטאר, בודריאר וז'יז'ק…).

ב-1967, כשהוא בן 36, פרסם פודהורץ ממואר בשם "Making It". כפי שאפשר לנחש משמו זה ממואר מעט חצוף, אקסצנטרי, אבל מאד כן ומאד מעניין. אמנם ליונל טרילינג, מורו של פודהורץ, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הדגול (גם הוא קשור לקבוצה של "האינטלקטואלים הניו יורקרים"), יעץ לו לא לפרסמו. אבל טוב שהוא פורסם ובצדק ראתה אור מהדורה חדשה של הממואר הזה בסדרה היוקרתית של הניו יורק ריוויו אוף בוקס לפני כעשור.

משפט הפתיחה המפורסם של הממואר הוא: “One of the longest journeys in the world, is the journey from Brooklyn to Manhattan.”

המשפט הזה הפך להיות שוב רלוונטי, עד כמה שאני מבין ממקומי בקצה מזרח.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

חורף חיי

דצמבר 14, 2025 – 9:07 AM

הגשם, החורף, התחדשות הרחובות, ודוקו על ההתחלה של "לד זפלין" ששודר בנטפליקס (על כך עוד מייד) הזכירו לי את סוף שנות העשרה שלי ותחילת שנות העשרים, כשיצאתי מהישיבה והלכתי לצבא, וחזרתי לישיבה וחזרתי לצבא – כחלך מתהליך החזרה בשאלה.

הייתי צעיר והעולם היה חדש וברעבתנות (כמו שאומרים) קראתי אז ספרים, רכשתי קלטות (!) וצפיתי בסרטים בוידיאו ובקולנוע. והנה ביום חורף כזה קניתי בקניון בחדרה את קלטת האוסף הכפולה של "לד זפלין", שעליה (הלהקה) שמעתי (לבטח מקריאת רון מייברג) שהיא אבן דרך בתולדות הרוק. כל פתיחת ספר מומלץ ומיוחל או הזנת קלטת בטייפ לוו אז בתחושה חגיגית של כניסה לעולם אחר. איך אני משתוקק לחוות עוד, כל יום, חוויות כאלה, של "פעם ראשונה", של התחלה, של הבטה מתפעמת בחיים כמו של ילד, נער, כמו של גבר צעיר. זו – הצגת העולם כרענן, צעיר, מפעים – אחת התכונות שהופכות את האוטוביוגרפיה של קנאוסגורד לאחת התופעות התרבותיות החשובות של ימינו. במיוחד לנוכח התשישות והלאות של הציוויליזציה שלנו.

לא אהבתי במיוחד את "לד זפלין". אני חושב שהמוזיקה שלהם, כמו טעמים מסוימים, אינה מתאימה לילדים/מתחילים. היום אני אוהב אותה יותר. אבל כבר אז אהבתי מאד שיר קליט שלהם, לא הארד-קורי, all of my love.

אבל את ההתרגשות של לבוא לחדר נעוריי, לקרוע את ניילון העטיפה ולהתרכז בהאזנה אני זוכר בהתרפקות.

הדוקו בנטפליקס שעוסק בשנות הפריצה שלהם יפה בענייניותו.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (2)

על "המוסינזונים" של ורד מוסנזון ("ידיעות ספרים", 256 עמ')

דצמבר 12, 2025 – 9:14 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"המוסינזונים" הוא בעיקר סיפורם של סבא וסבתא של הסופרת, ורד מוסנזון, שכפי שהיא מספרת לנו שמעה את סיפורם בעיקר מאביה, משה. שבט המוסינזונים נראה על פניו ראוי לסאגה עסיסית: "נולדתי למשפחה מורכבת. שלא כמו לילדים האחרים בנען, הקיבוץ שבו גדלתי, לי היו חמישה אחים ואחיות – שלושה בנים ושתי בנות – שחלקם היו גדולים ממני ביותר מעשרים שנה. אלה היו נישואיו השלישיים של משה אבי ונישואיה השניים של מלכה אמי". אחותה הגדולה ממנה בעשרים ושמונה שנה היא הסופרת דבורה עומר. דודהּ, מנישואיו השניים של סבהּ, הוא הסופר יגאל מוסינזון, "שכמו בסיפור תנ"כי גנב את הבכורה, היה לסופר ומחזאי מצליח והותיר באחיו הגדול תחושת עלבון והחמצה". מוסנזון עצמה, כמובן, היא כותבת בעצמה, שזכתה להצלחה רבה עם ספר שפרסמה ב-1980 בעודה חיילת, "דברים שצריכים לעבור". אלא שהספר שלפנינו, כאמור, אינו סאגה משפחתית רב-דורית ולא אפוס כמו-תנ"כי אלא מתמקד בדור אחד בלבד, דור הסבים.

אבל גם שם יש מה לספר. זליג זומר, סבהּ לעתיד של הסופרת (בהמשך הוא ישנה את שמו לאשר מוסינזון), גדל במזרח אוקראינה ובתחילת המאה העשרים הסתבך ביחסים לא נאותים עם בת ראש הישיבה שלו. זליג גורש מהישיבה ונדד למערב אוקראינה והחל ללמד עברית למחייתו. שם נרקמו יחסיו עם דבורה, בת למשפחה אמידה שביקשה לרכוש לה ידיעה בלשון הקודש. לזוג נולדים שני ילדים כשהם מחליטים לעלות לארץ ישראל. שם, לבסוף, יתיישבו בעין גנים, מושב העובדים של אנשי העלייה השנייה ליד פתח תקווה, ודבורה תהפוך למנהיגת פועלים בהתהוות. אלא שקודם לכן, העלייה כרוכה בתלאות רבות, בפירוד זמני אך לא קצר בין בני הזוג, ואחר כך, כבר בארץ, במוות מוקדם ובנישואים שניים לא מוצלחים.

זה לכאורה "רומן היסטורי", אך החוש ההיסטורי כאן לא ברור. למשל, עד כמה סבירות האופציות האלו ל"ירח דבש", גם במשפחה יהודית עשירה בתחילת המאה באוקראינה: "אני תוהה, איך בחרו דבורה וזליג לחגוג את ירח הדבש? הם יכלו להרחיק ברכבת עד מוסקבה, לבקר במוזיאונים, למחוא כפיים באופרה, לסעוד במסעדות ולטייל בחוצות העיר, כיאה לזוגות ממשפחות אמידות. ואולי בחרו לשוט בספינה על הדנובה, להרחיק עד פראג, להפליג אל חופיהן שטופי השמש של איטליה וספרד, הרחק מהערבות הקפואות שגדלו בהן. הם יכלו לבלות את ירח הדבש בפריז, ישובים בבתי הקפה הקטנים במונמארטר, מביטים בעוברים ושבים כאנשי העולם הגדול". לשלל האפשרויות הנראות לי לפחות בחלקן אנכרוניסטיות, מוסיפה הסופרת הערה שמודה בגלוי שלא רק חוסר מידע ספציפי על יעד ירח הדבש חסר לה, אלא יש לה אי ודאות עקרונית יותר באשר לאופי החיים אז: "עם זאת, ייתכן שלא היה להם זמן לזוטות כמו ירח דבש". חוסר הדיוק ההיסטורי מתגלה כשבית הקברות התל אביבי "על שם יוסף טרומפלדור" מכונה כך בעוד טרומפלדור חי ובועט (אם כי לא מוחא כפיים) ותל אביב עצמה מתוארת כעיר גדולה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. המלחמה עצמה, מאורע מרכזי לכל הדעות, זוכה פה לשורות ספורות. מדי פעם מתגנבים ביטויים אנכרוניסטיים לטקסט, כמו "המדינה" במשפט הבא: "התכנסה בבית העם אסיפה מרובת משתתפים, ובהם מנהיגי הפועלים מרחבי המדינה". באסיפה דומה "הוחלט" הדבר הבא: "'אתה לא תאמין', אמרה [דבורה] לו לילה אחד כששבה מאוחר, בעיניים בורקות. 'מה שהוחלט הערב, מה שעתיד להתרחש…אנחנו נתאחד ונקים מדינה סוציאליסטית, שדתה היא עבודה, ואליה יעלו יהודים מרחבי העולם. בעזרת הבריטים נילחם בממשל העות'מאני, נגרש את הטורקים ונכריז עצמאות, נחולל מהפכה'". אך אשר קצר ראות לנוכח קיצור תולדות העתיד שפרשה בפניו אשתו. "'איך נעשה את זה כשאפילו אין לנו צבא?' היה אשר מקשה". ודבורה נזכרת להוסיף את מה ששמטה מהתקציר: "'גם צבא יהיה לנו'". אחת הסיבות שבגללן אנו מתעניינים בהיסטוריה מלכתחילה, כמו שטען ניטשה במסתו המופלאה "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", היא (אני קצת, כמדומני, עורך ואריאציה על דבריו) להגדיל לעינינו את הטווח של האנושי, בפרישת אופני חיים שונים לחלוטין משלנו. אנחנו עוברים לשכון בתקופות שונות וכך מגדילים את טווח חוויות החיים שלנו, בקיצור חיים יותר. אבל התחושה אצל מוסנזון היא שה"היסטוריה" מתמצה בכמה אירועים ותנאי חיים חיצוניים שונים (רובם מוכרים: אנופלס, עגינה בנמל יפו, סכסוכים עם בני העלייה הראשונה, עבודת האדמה וכו'), לא באיזו מהות שונה של התקופה, מהות שתמיד מצויה בפרטים כבכללים ומחייבת את הסופר לצלול להווייה שונה משלו. למעשה, הרומן הזה ממחיש את נצחיות הטלנובליות של החיים, לא את רבגוניות ההיסטוריה: מאהבים של אישה נשואה, אם חורגת רעה, נערה פותה מפותה וכו'.

ואף על פי כן זה רומן שאני יכול להבין את מי שייהנה מקריאתו, מי שלא נושא עיניו לחריש היסטורי עמוק. הרומן כתוב ברהיטות ראויה לציון. הוא בעל קצב וחוש הבחנה בין עיקר לטפל. הוא מספר את הסיפור הגנרי יחסית שהוא מספר בחיוניות. יש לסופרת תשוקה ויכולת לספר סיפור.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "מכת שמש" של אייל אדר ("תשע נשמות", 256 עמ')

דצמבר 5, 2025 – 8:42 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אביתר הוא גרוש ואבא לילד שיוצא לדייטים. באחד מהם מספרת לו אישה, לארה שמה, את סיפורו של הגרוש הבריטי שלה, מכור למין מזדמן. הגרוש לא בחל לממש את תשוקותיו במסעדה אהובה על בני הזוג, כשזיהה סועדת אחרת השותפה להן, מספרת לארה לאביתר האמפטי והסקרן. הוא מצידו מספר לה על כך שהוא מיודד עם האקסיות שלו. לארה לא סבורה שהדבר אפשרי, "ידידות בין גבר לאשה בלי מין?" – היא מפקפקת במידת הלהט בחייו של אביתר. אבל יש באביתר להט והוא מנוקז לצפייה בסדרות ובמיוחד בסדרת מתח בריטית בשם "שמש קשה" (סדרה שקיימת גם מחוץ לכותלי הרומן). המעורבות של אביתר בחיי הבלשים בסדרה שהוא רואה דומה לסקרנות והדריכות שניעורו בו כששמע את סיפורו המסעיר של הגרוש של לארה.

הספר המאוורר הזה, מאוורר באופן טכני בגלל פרקיו ופרקוניו הקצרים, אך גם בגין הולכת סיפור נבונה, מיומנת ולא מתאמצת, עוסק בנושא מרכזי לחיינו בחברת השפע (עדיין, לפחות) ברבע הראשון של המאה ה-21. חלק נכבד מחיינו אלה, ומאפיין די מרכזי שלהם, הוא שהם מוקדשים לצפייה בחיים של אחרים, בדויים לרוב. מעולם בהיסטוריה לא היו רבים כל כך פנויים לשקוע בצפייה, לחיות בספקטקל, ב"חברת ראווה", כמו שקרא לה בסוף שנות הששים הוגה צרפתי. העובדה שסדרות הפכו להיות מוקד צפייה מרכזי אצל רבים, והחליפו כעיסוק תרבותי לא רק ספרים אלא בעיקר את הקולנוע ואת הצפייה הלא-סדרתית בטלוויזיה, ראויה לתשומת לב מיוחדת. כיוון שסדרה היא יצירה מחייבת יותר, בגלל מספר השעות הרב יחסית שהיא תובעת מהצופים בה ובגלל שהיא חודרת לאינטימיות הביתית באופן ממושך-עצים יותר.

והנה מתלכדות שתי התשוקות של אביתר: הגרוש של לארה מת במפתיע והיא מבקשת ממנו להתלוות אליה ללונדון, למרות שהקשר ביניהם לא מוגדר עדיין. "הבוקר קברו אותו, ואני חייבת לנסוע בשביל הילדים. אבל אני לא מסוגלת לעבור את זה לבד. מה דעתך לבוא איתי?". והרי אם יתלווה ללארה יוכל אביתר לראות את אתר הבגידה במסעדה וגם יוכל לערוך כמה מחקרים פרטיים הנוגעים לסדרה האהובה עליו. דברים שהסדרה הותירה עמומים – הביקור באתרי הצילום שלה, אם יצליח לאתרם, יוכל לשפוך עליהם אור אולי. כי אביתר הוא, כמו שהוא מגדיר את עצמו יפה, "בלש סדרות".

יש לספר הזה חן, יש לו קצב, וכאמור הנושא ראוי וחשוב: הציוויליזציה שלנו שגורמת לנו לא בדיוק לחיות את חיינו, אלא לצפות בחיי אחרים, בסערותיהם של זרים. הגישה של אדר לנושא רכה. אין כאן את המצוקה החריפה שחש מלבס של קנז שיודע שנטייתו להפוך את החיים למחזה אסתטי באה על חשבון יכולתו לקשור קשרים אנושיים חמים. אין כאן את הזעקה של ההוגה הצרפתי בן המאה ה-17, בלז פסקל, שהסביר שבני האדם חייבים בידור (תיאטרון, ציד, משחקי ספורט למיניהם), כי אחרת ייזכרו כמה אומללים הם, בגלל המוות, הזקנה, המחלות. אין כאן את המרד בחיוורון המציאות והעדפת הבדיה של האביר בן דמות היגון והבורגנית בת דמות היגון שהלכה כעבור מאתיים חמישים שנה בעקבותיו, מדאם בובארי. גם לא קלטת טלוויזיה שמי שצופה בה שוכח לאכול ומת מול המרקע, כמו אצל דיוויד פוסטר וואלאס. במילים אחרות, גם המצוקה המסוימת של אביתר היא בת חברת השפע, כלומר רפה. הוא תוהה על דבקותו בסדרות: האם הן באות על חשבון היכולת לחיות את החיים הרגילים? על חשבון היכולת לקשור קשרים עם אנשים בשר ודם? ויש ברכות הזו חן ומקוריות. "האנשים שסביבי הלכו לאט מדי, הדיאלוגים ביניהם היו סתמיים מדי, המעשים שלהם היו מפוזרים במרחב […] חיפשתי מסביבי את כל מה שהיה טבעי בעולם הסדרות ולא מצאתי: לא מיקוד עלילתי, לא הצטברות של אירועים דרמטיים, גם לא חן של דיאלוגים שנונים".

אך יש כאן גם החמצה. נתחיל מסוגיית האמינות. אדר לא טורח מספיק להעניק אמינות לסיפור שלו, למָנוֹע המרכזי של העלילה: האם סביר שלארה תציע לאביתר לבוא איתה ללונדון ושאביתר ייעתר אחרי תקופת היכרות קצרה כל כך ולתכלית מעורפלת (הם לא יוצאים כזוג)? האם סביר שאדם בוגר ומשכיל כמו אביתר לא יודע שלא ייתכן שבאתרי הצילום של הסדרה הוא ימצא פתרונים לסוגיות עלילתיות בדויות עמומות? כותבים רבים כיום לא שוקדים מספיק על שיווי אמינות ליצירתם ובכך הם מחמיצים דבר מה עקרוני בכוח המשיכה של הסיפורת (וגם אמצעי מדיה נרטיביים אחרים): היכולת לשכנע את הקוראים שבחיים "הרגילים" ייתכנו קסם ומסתורין.

אבל במקרה הספציפי הזה אי ביסוס האמינות אירוני ומחריף את ההחמצה. כי ברגע שאדר לא שוקד על אמינות הוא מחמיץ את האפשרות לעמת בין החיים הרגילים והסבירים לבין העולם של הבדיה, של הסדרות. הוא בעצם כתב אגדה על אגדה, התרחשות יוצאת דופן כסיפור מסגרת להתרחשות יוצאת דופן. וישנה כאן גם החמצת-משנה של דיון בהבדלי המדיום: בין הטלוויזיה לספרות, בה מסופר סיפור המסגרת.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

המלצה על "איש אחד"

דצמבר 3, 2025 – 8:56 AM

אני לקראת סיום של ספר נהדר ואני ממהר לפיכך להמליץ עליו. מדובר ברומן בשם "איש אחד" של הסופר היפני בן זמננו, קייאיצ'ירו היראנו (נ. 1975. הספר מ -2018). תרגמה מיפנית היטב עינת קופר (בהוצאת "כתר", 280 עמ').

מדובר במעין מותחן, מותח מאד, מהנה מאד לקריאה, אבל בעל השלכות פילוסופיות ופסיכולוגיות. עורך דין יפני נשכר על ידי אלמנה לגלות את זהותו האמיתית של בעלה האהוב, שנפטר במפתיע, בגלל שהתגלה שסיפור חייו כפי שסיפר לה אותו אינו אמת. המסע בעקבות הנפטר מוביל לעולם שלם של אנשים שמבקשים לעצמם באמצע נתיב חייהם זהות חדשה. הכל אמין ועשוי לעילא.

בדרך כלל מותחנים כאלה מכונים "פילוסופיים" או "מטפיזיים" בגלל שהם משלבים במתח הז'אנר סוגיות פילוסופיות רשמיות. למשל, בהקשר הזה: מי הוא "האני"? האם אפשר למחוק את הזהות ולהתחיל מחדש? האם התורשה חורצת את גורלנו או אנחנו יכולים להימלט ממנה? האם האהבה תלויה בכך שנכיר לגמרי את בן הזוג שלנו? ועוד.

אבל לטעמי מה שמבחין מותחן "גבוה", כמו "איש אחד", ממותחן רגיל, עוד קודם לסוגיות הפילוסופיות. זו השתהות וסקרנות של הסופר לגבי הדמויות שלו (כולל דמות "הבלש"!), בלי קשר ל, ובצד, הסקרנות לגבי פיתרון התעלומה.

והרי מבט בוחן על בני אדם, חייהם וגורלותיהם, הוא כבר "פילוסופי" ו"מטפיזי".

נ.ב.

על הדרך לומד הקורא כמה דברים על החברה היפנית העכשווית. למשל על מתח אתני בין יפנים-שורשיים למהגרים יוצאי קוריאה, עמם נמנה גם העורך דין הגיבור.

מאת אריק גלסנר | פורסם בביקורות ספרות קצרצרות | לכתוב תגובה