לפני יומיים נפטר בגיל מופלג נורמן פודהורץ, מאבות הניאו-שמרנות ומאחרוני האחרונים של "האינטלקטואלים הניו יורקרים", קבוצה של אינטלקטואלים מרשימים, רובה יהודית, שהלוואי והיו מוכרים יותר בארץ (אין, ככל הנראה, למשל, ספר חשוב יותר להבנת חמישים השנים האחרונות מאשר "בואה של החברה הפוסט-תעשייתית" של איש הקבוצה, הסוציולוג היהודי-אמריקאי דניאל בל, מ-1973; ואנחנו, על מנת "להבין" את ההווה או העבר הקרוב קראנו את דרידה, פוקו, רולאן בארת, ליוטאר, בודריאר וז'יז'ק…).
ב-1967, כשהוא בן 36, פרסם פודהורץ ממואר בשם "Making It". כפי שאפשר לנחש משמו זה ממואר מעט חצוף, אקסצנטרי, אבל מאד כן ומאד מעניין. אמנם ליונל טרילינג, מורו של פודהורץ, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הדגול (גם הוא קשור לקבוצה של "האינטלקטואלים הניו יורקרים"), יעץ לו לא לפרסמו. אבל טוב שהוא פורסם ובצדק ראתה אור מהדורה חדשה של הממואר הזה בסדרה היוקרתית של הניו יורק ריוויו אוף בוקס לפני כעשור.
משפט הפתיחה המפורסם של הממואר הוא: “One of the longest journeys in the world, is the journey from Brooklyn to Manhattan.”
המשפט הזה הפך להיות שוב רלוונטי, עד כמה שאני מבין ממקומי בקצה מזרח.
הגשם, החורף, התחדשות הרחובות, ודוקו על ההתחלה של "לד זפלין" ששודר בנטפליקס (על כך עוד מייד) הזכירו לי את סוף שנות העשרה שלי ותחילת שנות העשרים, כשיצאתי מהישיבה והלכתי לצבא, וחזרתי לישיבה וחזרתי לצבא – כחלך מתהליך החזרה בשאלה.
הייתי צעיר והעולם היה חדש וברעבתנות (כמו שאומרים) קראתי אז ספרים, רכשתי קלטות (!) וצפיתי בסרטים בוידיאו ובקולנוע. והנה ביום חורף כזה קניתי בקניון בחדרה את קלטת האוסף הכפולה של "לד זפלין", שעליה (הלהקה) שמעתי (לבטח מקריאת רון מייברג) שהיא אבן דרך בתולדות הרוק. כל פתיחת ספר מומלץ ומיוחל או הזנת קלטת בטייפ לוו אז בתחושה חגיגית של כניסה לעולם אחר. איך אני משתוקק לחוות עוד, כל יום, חוויות כאלה, של "פעם ראשונה", של התחלה, של הבטה מתפעמת בחיים כמו של ילד, נער, כמו של גבר צעיר. זו – הצגת העולם כרענן, צעיר, מפעים – אחת התכונות שהופכות את האוטוביוגרפיה של קנאוסגורד לאחת התופעות התרבותיות החשובות של ימינו. במיוחד לנוכח התשישות והלאות של הציוויליזציה שלנו.
לא אהבתי במיוחד את "לד זפלין". אני חושב שהמוזיקה שלהם, כמו טעמים מסוימים, אינה מתאימה לילדים/מתחילים. היום אני אוהב אותה יותר. אבל כבר אז אהבתי מאד שיר קליט שלהם, לא הארד-קורי, all of my love.
אבל את ההתרגשות של לבוא לחדר נעוריי, לקרוע את ניילון העטיפה ולהתרכז בהאזנה אני זוכר בהתרפקות.
הדוקו בנטפליקס שעוסק בשנות הפריצה שלהם יפה בענייניותו.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
"המוסינזונים" הוא בעיקר סיפורם של סבא וסבתא של הסופרת, ורד מוסנזון, שכפי שהיא מספרת לנו שמעה את סיפורם בעיקר מאביה, משה. שבט המוסינזונים נראה על פניו ראוי לסאגה עסיסית: "נולדתי למשפחה מורכבת. שלא כמו לילדים האחרים בנען, הקיבוץ שבו גדלתי, לי היו חמישה אחים ואחיות – שלושה בנים ושתי בנות – שחלקם היו גדולים ממני ביותר מעשרים שנה. אלה היו נישואיו השלישיים של משה אבי ונישואיה השניים של מלכה אמי". אחותה הגדולה ממנה בעשרים ושמונה שנה היא הסופרת דבורה עומר. דודהּ, מנישואיו השניים של סבהּ, הוא הסופר יגאל מוסינזון, "שכמו בסיפור תנ"כי גנב את הבכורה, היה לסופר ומחזאי מצליח והותיר באחיו הגדול תחושת עלבון והחמצה". מוסנזון עצמה, כמובן, היא כותבת בעצמה, שזכתה להצלחה רבה עם ספר שפרסמה ב-1980 בעודה חיילת, "דברים שצריכים לעבור". אלא שהספר שלפנינו, כאמור, אינו סאגה משפחתית רב-דורית ולא אפוס כמו-תנ"כי אלא מתמקד בדור אחד בלבד, דור הסבים.
אבל גם שם יש מה לספר. זליג זומר, סבהּ לעתיד של הסופרת (בהמשך הוא ישנה את שמו לאשר מוסינזון), גדל במזרח אוקראינה ובתחילת המאה העשרים הסתבך ביחסים לא נאותים עם בת ראש הישיבה שלו. זליג גורש מהישיבה ונדד למערב אוקראינה והחל ללמד עברית למחייתו. שם נרקמו יחסיו עם דבורה, בת למשפחה אמידה שביקשה לרכוש לה ידיעה בלשון הקודש. לזוג נולדים שני ילדים כשהם מחליטים לעלות לארץ ישראל. שם, לבסוף, יתיישבו בעין גנים, מושב העובדים של אנשי העלייה השנייה ליד פתח תקווה, ודבורה תהפוך למנהיגת פועלים בהתהוות. אלא שקודם לכן, העלייה כרוכה בתלאות רבות, בפירוד זמני אך לא קצר בין בני הזוג, ואחר כך, כבר בארץ, במוות מוקדם ובנישואים שניים לא מוצלחים.
זה לכאורה "רומן היסטורי", אך החוש ההיסטורי כאן לא ברור. למשל, עד כמה סבירות האופציות האלו ל"ירח דבש", גם במשפחה יהודית עשירה בתחילת המאה באוקראינה: "אני תוהה, איך בחרו דבורה וזליג לחגוג את ירח הדבש? הם יכלו להרחיק ברכבת עד מוסקבה, לבקר במוזיאונים, למחוא כפיים באופרה, לסעוד במסעדות ולטייל בחוצות העיר, כיאה לזוגות ממשפחות אמידות. ואולי בחרו לשוט בספינה על הדנובה, להרחיק עד פראג, להפליג אל חופיהן שטופי השמש של איטליה וספרד, הרחק מהערבות הקפואות שגדלו בהן. הם יכלו לבלות את ירח הדבש בפריז, ישובים בבתי הקפה הקטנים במונמארטר, מביטים בעוברים ושבים כאנשי העולם הגדול". לשלל האפשרויות הנראות לי לפחות בחלקן אנכרוניסטיות, מוסיפה הסופרת הערה שמודה בגלוי שלא רק חוסר מידע ספציפי על יעד ירח הדבש חסר לה, אלא יש לה אי ודאות עקרונית יותר באשר לאופי החיים אז: "עם זאת, ייתכן שלא היה להם זמן לזוטות כמו ירח דבש". חוסר הדיוק ההיסטורי מתגלה כשבית הקברות התל אביבי "על שם יוסף טרומפלדור" מכונה כך בעוד טרומפלדור חי ובועט (אם כי לא מוחא כפיים) ותל אביב עצמה מתוארת כעיר גדולה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. המלחמה עצמה, מאורע מרכזי לכל הדעות, זוכה פה לשורות ספורות. מדי פעם מתגנבים ביטויים אנכרוניסטיים לטקסט, כמו "המדינה" במשפט הבא: "התכנסה בבית העם אסיפה מרובת משתתפים, ובהם מנהיגי הפועלים מרחבי המדינה". באסיפה דומה "הוחלט" הדבר הבא: "'אתה לא תאמין', אמרה [דבורה] לו לילה אחד כששבה מאוחר, בעיניים בורקות. 'מה שהוחלט הערב, מה שעתיד להתרחש…אנחנו נתאחד ונקים מדינה סוציאליסטית, שדתה היא עבודה, ואליה יעלו יהודים מרחבי העולם. בעזרת הבריטים נילחם בממשל העות'מאני, נגרש את הטורקים ונכריז עצמאות, נחולל מהפכה'". אך אשר קצר ראות לנוכח קיצור תולדות העתיד שפרשה בפניו אשתו. "'איך נעשה את זה כשאפילו אין לנו צבא?' היה אשר מקשה". ודבורה נזכרת להוסיף את מה ששמטה מהתקציר: "'גם צבא יהיה לנו'". אחת הסיבות שבגללן אנו מתעניינים בהיסטוריה מלכתחילה, כמו שטען ניטשה במסתו המופלאה "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", היא (אני קצת, כמדומני, עורך ואריאציה על דבריו) להגדיל לעינינו את הטווח של האנושי, בפרישת אופני חיים שונים לחלוטין משלנו. אנחנו עוברים לשכון בתקופות שונות וכך מגדילים את טווח חוויות החיים שלנו, בקיצור חיים יותר. אבל התחושה אצל מוסנזון היא שה"היסטוריה" מתמצה בכמה אירועים ותנאי חיים חיצוניים שונים (רובם מוכרים: אנופלס, עגינה בנמל יפו, סכסוכים עם בני העלייה הראשונה, עבודת האדמה וכו'), לא באיזו מהות שונה של התקופה, מהות שתמיד מצויה בפרטים כבכללים ומחייבת את הסופר לצלול להווייה שונה משלו. למעשה, הרומן הזה ממחיש את נצחיות הטלנובליות של החיים, לא את רבגוניות ההיסטוריה: מאהבים של אישה נשואה, אם חורגת רעה, נערה פותה מפותה וכו'.
ואף על פי כן זה רומן שאני יכול להבין את מי שייהנה מקריאתו, מי שלא נושא עיניו לחריש היסטורי עמוק. הרומן כתוב ברהיטות ראויה לציון. הוא בעל קצב וחוש הבחנה בין עיקר לטפל. הוא מספר את הסיפור הגנרי יחסית שהוא מספר בחיוניות. יש לסופרת תשוקה ויכולת לספר סיפור.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
אביתר הוא גרוש ואבא לילד שיוצא לדייטים. באחד מהם מספרת לו אישה, לארה שמה, את סיפורו של הגרוש הבריטי שלה, מכור למין מזדמן. הגרוש לא בחל לממש את תשוקותיו במסעדה אהובה על בני הזוג, כשזיהה סועדת אחרת השותפה להן, מספרת לארה לאביתר האמפטי והסקרן. הוא מצידו מספר לה על כך שהוא מיודד עם האקסיות שלו. לארה לא סבורה שהדבר אפשרי, "ידידות בין גבר לאשה בלי מין?" – היא מפקפקת במידת הלהט בחייו של אביתר. אבל יש באביתר להט והוא מנוקז לצפייה בסדרות ובמיוחד בסדרת מתח בריטית בשם "שמש קשה" (סדרה שקיימת גם מחוץ לכותלי הרומן). המעורבות של אביתר בחיי הבלשים בסדרה שהוא רואה דומה לסקרנות והדריכות שניעורו בו כששמע את סיפורו המסעיר של הגרוש של לארה.
הספר המאוורר הזה, מאוורר באופן טכני בגלל פרקיו ופרקוניו הקצרים, אך גם בגין הולכת סיפור נבונה, מיומנת ולא מתאמצת, עוסק בנושא מרכזי לחיינו בחברת השפע (עדיין, לפחות) ברבע הראשון של המאה ה-21. חלק נכבד מחיינו אלה, ומאפיין די מרכזי שלהם, הוא שהם מוקדשים לצפייה בחיים של אחרים, בדויים לרוב. מעולם בהיסטוריה לא היו רבים כל כך פנויים לשקוע בצפייה, לחיות בספקטקל, ב"חברת ראווה", כמו שקרא לה בסוף שנות הששים הוגה צרפתי. העובדה שסדרות הפכו להיות מוקד צפייה מרכזי אצל רבים, והחליפו כעיסוק תרבותי לא רק ספרים אלא בעיקר את הקולנוע ואת הצפייה הלא-סדרתית בטלוויזיה, ראויה לתשומת לב מיוחדת. כיוון שסדרה היא יצירה מחייבת יותר, בגלל מספר השעות הרב יחסית שהיא תובעת מהצופים בה ובגלל שהיא חודרת לאינטימיות הביתית באופן ממושך-עצים יותר.
והנה מתלכדות שתי התשוקות של אביתר: הגרוש של לארה מת במפתיע והיא מבקשת ממנו להתלוות אליה ללונדון, למרות שהקשר ביניהם לא מוגדר עדיין. "הבוקר קברו אותו, ואני חייבת לנסוע בשביל הילדים. אבל אני לא מסוגלת לעבור את זה לבד. מה דעתך לבוא איתי?". והרי אם יתלווה ללארה יוכל אביתר לראות את אתר הבגידה במסעדה וגם יוכל לערוך כמה מחקרים פרטיים הנוגעים לסדרה האהובה עליו. דברים שהסדרה הותירה עמומים – הביקור באתרי הצילום שלה, אם יצליח לאתרם, יוכל לשפוך עליהם אור אולי. כי אביתר הוא, כמו שהוא מגדיר את עצמו יפה, "בלש סדרות".
יש לספר הזה חן, יש לו קצב, וכאמור הנושא ראוי וחשוב: הציוויליזציה שלנו שגורמת לנו לא בדיוק לחיות את חיינו, אלא לצפות בחיי אחרים, בסערותיהם של זרים. הגישה של אדר לנושא רכה. אין כאן את המצוקה החריפה שחש מלבס של קנז שיודע שנטייתו להפוך את החיים למחזה אסתטי באה על חשבון יכולתו לקשור קשרים אנושיים חמים. אין כאן את הזעקה של ההוגה הצרפתי בן המאה ה-17, בלז פסקל, שהסביר שבני האדם חייבים בידור (תיאטרון, ציד, משחקי ספורט למיניהם), כי אחרת ייזכרו כמה אומללים הם, בגלל המוות, הזקנה, המחלות. אין כאן את המרד בחיוורון המציאות והעדפת הבדיה של האביר בן דמות היגון והבורגנית בת דמות היגון שהלכה כעבור מאתיים חמישים שנה בעקבותיו, מדאם בובארי. גם לא קלטת טלוויזיה שמי שצופה בה שוכח לאכול ומת מול המרקע, כמו אצל דיוויד פוסטר וואלאס. במילים אחרות, גם המצוקה המסוימת של אביתר היא בת חברת השפע, כלומר רפה. הוא תוהה על דבקותו בסדרות: האם הן באות על חשבון היכולת לחיות את החיים הרגילים? על חשבון היכולת לקשור קשרים עם אנשים בשר ודם? ויש ברכות הזו חן ומקוריות. "האנשים שסביבי הלכו לאט מדי, הדיאלוגים ביניהם היו סתמיים מדי, המעשים שלהם היו מפוזרים במרחב […] חיפשתי מסביבי את כל מה שהיה טבעי בעולם הסדרות ולא מצאתי: לא מיקוד עלילתי, לא הצטברות של אירועים דרמטיים, גם לא חן של דיאלוגים שנונים".
אך יש כאן גם החמצה. נתחיל מסוגיית האמינות. אדר לא טורח מספיק להעניק אמינות לסיפור שלו, למָנוֹע המרכזי של העלילה: האם סביר שלארה תציע לאביתר לבוא איתה ללונדון ושאביתר ייעתר אחרי תקופת היכרות קצרה כל כך ולתכלית מעורפלת (הם לא יוצאים כזוג)? האם סביר שאדם בוגר ומשכיל כמו אביתר לא יודע שלא ייתכן שבאתרי הצילום של הסדרה הוא ימצא פתרונים לסוגיות עלילתיות בדויות עמומות? כותבים רבים כיום לא שוקדים מספיק על שיווי אמינות ליצירתם ובכך הם מחמיצים דבר מה עקרוני בכוח המשיכה של הסיפורת (וגם אמצעי מדיה נרטיביים אחרים): היכולת לשכנע את הקוראים שבחיים "הרגילים" ייתכנו קסם ומסתורין.
אבל במקרה הספציפי הזה אי ביסוס האמינות אירוני ומחריף את ההחמצה. כי ברגע שאדר לא שוקד על אמינות הוא מחמיץ את האפשרות לעמת בין החיים הרגילים והסבירים לבין העולם של הבדיה, של הסדרות. הוא בעצם כתב אגדה על אגדה, התרחשות יוצאת דופן כסיפור מסגרת להתרחשות יוצאת דופן. וישנה כאן גם החמצת-משנה של דיון בהבדלי המדיום: בין הטלוויזיה לספרות, בה מסופר סיפור המסגרת.
אני לקראת סיום של ספר נהדר ואני ממהר לפיכך להמליץ עליו. מדובר ברומן בשם "איש אחד" של הסופר היפני בן זמננו, קייאיצ'ירו היראנו (נ. 1975. הספר מ -2018). תרגמה מיפנית היטב עינת קופר (בהוצאת "כתר", 280 עמ').
מדובר במעין מותחן, מותח מאד, מהנה מאד לקריאה, אבל בעל השלכות פילוסופיות ופסיכולוגיות. עורך דין יפני נשכר על ידי אלמנה לגלות את זהותו האמיתית של בעלה האהוב, שנפטר במפתיע, בגלל שהתגלה שסיפור חייו כפי שסיפר לה אותו אינו אמת. המסע בעקבות הנפטר מוביל לעולם שלם של אנשים שמבקשים לעצמם באמצע נתיב חייהם זהות חדשה. הכל אמין ועשוי לעילא.
בדרך כלל מותחנים כאלה מכונים "פילוסופיים" או "מטפיזיים" בגלל שהם משלבים במתח הז'אנר סוגיות פילוסופיות רשמיות. למשל, בהקשר הזה: מי הוא "האני"? האם אפשר למחוק את הזהות ולהתחיל מחדש? האם התורשה חורצת את גורלנו או אנחנו יכולים להימלט ממנה? האם האהבה תלויה בכך שנכיר לגמרי את בן הזוג שלנו? ועוד.
אבל לטעמי מה שמבחין מותחן "גבוה", כמו "איש אחד", ממותחן רגיל, עוד קודם לסוגיות הפילוסופיות. זו השתהות וסקרנות של הסופר לגבי הדמויות שלו (כולל דמות "הבלש"!), בלי קשר ל, ובצד, הסקרנות לגבי פיתרון התעלומה.
והרי מבט בוחן על בני אדם, חייהם וגורלותיהם, הוא כבר "פילוסופי" ו"מטפיזי".
נ.ב.
על הדרך לומד הקורא כמה דברים על החברה היפנית העכשווית. למשל על מתח אתני בין יפנים-שורשיים למהגרים יוצאי קוריאה, עמם נמנה גם העורך דין הגיבור.
מבקר חופשי 