ב"הארץ" הופיע היום ריאיון שערך רונן טל עם הסופר איתן פריאר-דרור על ספרו "חופה שקטה". הסופר מתייחס בריאיון לביקורת השלילית שכתבתי על ספרו במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות".
הסופר מעלה שתי טענות נגד הביקורת שלי: א. הביקורת שלי רמזה שספרו ראה אור במימון המחבר ולא כך הוא. ב. פריאר-דרור רומז שאני מכיר את משפחתו ואותו עשרות שנים וזו אולי הסיבה לביקורת המחמירה, מעין "חיסול חשבונות" בין בית קפולט לבית מונטגיו אשר בעמק חפר.
לגבי הטענה הראשונה: אכן היה מקום לניסוח זהיר יותר שיבהיר שכעסי על הספר לא נוגע לכך שהוא יצא בהוצאת המחבר. ידעתי שלא כך הוא וניסיתי להסביר בביקורת שכעסי נובע, בין היתר, מכך שרבים הספרים הרואים אור וכל ספר שזוכה לביקורת עושה זאת על חשבון ספרים אחרים. כל שבוע פונים אלי בשלל אמצעי תקשורת ומגע בלתי אמצעי (בבתי קפה, למשל) כמה וכמה אנשים שרוצים שאכתוב על ספרם ואני צריך להשיב את פניהם ריקם, לצערי. על רקע זה הסברתי מדוע הספר הכעיס אותי *במיוחד*. אבל אני מקבל שהיה צורך לחדד את הניסוח שיסביר שאיני תולה בספר את היותו כביכול ספר שיצא במימון המחבר.
לגבי הטענה השנייה, הרי שהיא רמיזה שאין לה שום מקום ואני כופר בה מכל וכל. לא ידעתי שהסופר הוא בן למשפחה מכפר הרא"ה. ההגעה אל ספרו הייתה מקרית, כשאני והעורך שלי חיפשנו ספר לביקורת ושמו, שלא אמר לי דבר, עלה. לו הייתי יודע על הקשר הזה הייתי נמנע מפרסום ביקורת כי, כאמור, ספרים רבים מייחלים להתייחסות ביקורתית ואפילו מתוך חשש למראית עין אפשר היה להחליף את הספר במשנהו בקלות. רק בעקבות פרסום הביקורת נודע לי על הקשר של הסופר לכפר הולדתי. גם לא הייתה כאן "שכחה" פרוידיאנית של הקשר שלי לסופר, כפי שהוא רומז. פשוט לא הכרתי את שמו וגם אם היו אומרים לי שהוא קשור לכפר הולדתי לא הייתי מנחש כיצד הוא קשור אם לא היו מאירים את עיניי.
יש לי ותק לא קטן בכתיבת ביקורות בעיתונות הישראלית ואני חושב שבענייני יושרה ביקורתית גם גדולי מבקריי ומגניי לא מצאו פגם. בקיצור, אני לא מחסל חשבונות בביקורת בעיתון. חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם ואמיתותם.
מבקר חופשי 