קראתי בחופשת הקיץ בעניין ובהנאה רומן-ממואר בשם "מקסיקו", שכתבה רינת שניידובר (הוצאת "אפיק"-"התחנה").
הממואר מספר על ניסיון ההגירה (או השיבה-המאוחרת; הוא גם וגם) של הכותבת ובת זוגה מהארץ למקסיקו לפני כעשרים שנה. הכותבת גדלה לסירוגין בארץ ובמקסיקו ומנסה בגיל 30 לשוב ולחיות במקסיקו סיטי.
מה שבולט כל כך ביצירה הזו הוא הפשטות, היעדר היומרנות, השפה *שלא* תובעת תשומת לב לעצמה – כל זה ביחד עם תבונת התחימה והצמצום של הממואר להתנסות הממוקדת של ההגירה (שלה התחלה, אמצע וסוף ברורים), שמביאה איתה בהכרח השוואות מעניינות בין ישראל למקסיקו בכלל, וכן, ספציפית, בין חוויות של יהודייה במקסיקו לעומת החיים בישראל, וכן יכולת ההתבוננות שניחנה בה הסופרת, הופכים את היצירה למהנה ומלמדת, כפי שהמליץ כבר הוראטיוס ב"ארס פואטיקה", שעל היצירה הספרותית לחתור להיות.
משפחתה של שניידובר כפי שהיא מיוצגת בממואר שייכת לאליטה הכלכלית של מקסיקו, הסובלת מפערי מעמד אדירים, והמספרת מנסה לחדור לעבי החיים בארץ הענקית והמורכבת, גם מחוץ לגבולות המעמד שלה. והכל, כאמור, תוך תודעת וחקירת ההבדלים בין החיים בישראל לחיים במקסיקו והחיים היהודיים במקסיקו ובישראל.
דיברתי על הפשטות, אבל יש כמה רגעי "מֶטה" בממואר. כל פרק נחתם בדיון קצר בין הכותבת לאנשים הקרובים לה (בת הזוג, המשפחה) על הנאמר בפרק שזה עתה נחתם. הדיון הקצר נערך בזמן הכתיבה ועוסק במה שקרה בזמן העבר, זה שתואר בפרק זה עתה. עולות כך תהיות מעניינות על הזיכרון ועיוותיו ועל התנסות סובייקטיבית מול התרחשות אובייקטיבית. אבל שניידובר כותבת את רגעי ה"מטה" הללו בקיצור והתבנות שלהם בסוף כל פרק תורם לתחושת הסדר והרהיטות של הממואר (הנענה לציווי: אל תפתיע שלא לצורך את הקורא שלך ואל תאלץ אותו להסתגל לאורח קריאה חדש אם אין צורך אמיתי בכך).
עוד רגע "מטה" שמבליח בספר, אכן באחת מאותן חתימות של הפרקים, מבטא את רצונה של שניידובר לכתוב כמו "קארל-אובה". ואכן "מקסיקו" מדגים היטב השפעה מבורכת של קנאוסגורד על הספרות הישראלית העכשווית. אם תחתור לכתוב פשוט, תוכל לבחון טוב יותר אם יש לך מה לומר. וכמו שאמר שופנהאואר באירוניה: הסוד האמיתי לסגנון ספרותי הוא שיהיה לך מה לומר. בכל מקרה, הקנאוסגורדיות כאן היא הרעב שמושבע למציאות-מציאות-מציאות (ולא המציאות של אמצעי המדיה ההמוניים, שהיא גסה, וחיצונית וקיטשית), רעב שמעט ספרים עכשוויים יודעים להשביע (או אף חושבים שרצוי להשביע אותו).
דבר מה שהמחיש ולימד אותי הממואר הזה הוא האנטישמיות המובנית בחוויית הגלות והמחנק שהיא יוצרת לעיתים לחיים מחוץ לישראל, דבר מה שאנחנו, ישראלים שורשיים, מתקשים להבין. להיות מיעוט זה לא תמיד להיט.
—
הערה: מגיעים אלי ספרים רבים לביקורת. אבל מחוץ לעבודתי בעיתון אני לא יכול להגיע לכולם. ישנם, כידוע, 52 שבועות בשנה. אני כותב בעיתון על כ-20-30 ספרי מקור בשנה (כי אני כותב גם על ספרים מתורגמים). אך בארץ רואים אור מאות רבות של רומנים מדי שנה. בזמני הפנוי, כמו בחופשת הקיץ למשל, אני מנסה לדגום ספרים שלא הספקתי להגיע אליהם ולעיתים אני נוכח שאחד מהם הוא ספר יפה, כמו במקרה הזה. אבל לספרים רבים איני מגיע. דב סדן, מבקר הספרות הדגול, כתב פעם שהוא "הקורא של הספרות העברית", בה"א הידיעה. מלבד הבדלי כישורים שיש בין מבקרים עכשוויים לאדם כמו דב סדן, צריך לזכור שהבדל נוסף יש בין דורנו לדורו והוא ההבדל הכמותי.
מבקר חופשי 