מבקר חופשי

סוף הקיץ והסתיו הישראליים נושאים משמעות מיוחדת, שאין לה מקבילה בתרבויות אחרות.

הדבר נובע מכמה עובדות תרבותיות ואקלימיות ייחודיות:

1. החום הנורא של הקיץ הישראלי, ששבירתו המיוחלת מהווה דימוי לגאולה ולכל הפחות להקלה.

2. העובדה ש"גשם ראשון" הוא תופעה אקלימית שמאפיינת את ארץ ישראל ונדירה באקלימים צפוניים יותר או טרופיים בהם יורד גשם כל השנה. העובדה הזו הופכת את העונה הלא גשומה לציפייה גוברת והולכת ל"יורה".

3. העובדה התרבותית היהודית שלוח השנה היהודי מתחיל בסתיו (ראש השנה) וכולל גם מבט של חשבון נפש לאחור (יום כיפור) ותקווה לעתיד (יום כיפור שוב וגם שמחת תורה, בו מסיימים את קריאת התורה של השנה החולפת ופותחים מייד בבראשית).

4. העובדה התרבותית הישראלית: העצבות הגדולה וחשבון הנפש שעוררה מלחמת יום הכיפורים שפרצה במועד האפונימי (כלומר, זה שעל שמו היא קרויה). ויש להניח שכך תתעצב – תרתי משמע – מורשת ה7 באוקטובר.

כל התופעות הללו הופכות את אלול-תשרי העבריים בארץ ישראל למועדים בעלי יכולת לרגש כל כך; בהם עצב ותקווה מעורבים בעוצמה.

הזמר הישראלי התייחס לכך בשלל שירים שאיני זוכר כרגע את כולם. אביא רק כמה דוגמאות מופת.

*"עד סוף הקיץ" של אהוד מנור (ומישה סגל על הלחן)*

ההווה עגום וקודר כל כך, אבל יש תקווה מינורית שב"סוף הקיץ עוד אשב בין ידידים", אמנם לא עם האהובה הנחשקת והלא מושגת שצילה נוגע בצילו של הדובר בשיר.

*"כמו חצב" של נעמי שמר*

הקיץ הוא מועד שצריך להתבצר בו ולחכות לסופו ואז כמו חצב לפרוח. צריך ללמוד להישרד, לא פחות, עד תחילת הסתיו ובוא החגים הגואלים. יקוד הקיץ מעלה ייחולי גאולה, חציית מדבר שבסופו, אולי, הארץ המובטחת:

"אמרו מתי קץ הימים

הלא מדבריות שלמים

יש לעבור בניד עפעף

שבין הקיץ והסתיו".

*"לו יהי" של נעמי שמר*

כששומעים קול שופר ומגיע סוף הקיץ, יש תקווה, לו יהי שסוף הדרך הגיע:

"זה סוף הקיץ סוף הדרך

תן להם לשוב הלום

כל שנבקש לו יהי."

*

תן להם לשוב הלום.