מבקר חופשי

בשיא התקופה הגוטנברגית של הספרות העברית החדשה, "דור התחייה" (מברדיצ'בסקי עד אצ"ג פלוס מינוס), מאת אחד מגדוליה, שתי התייחסויות לגוטנברג, ממציא הדפוס.

מימין, בנובלה "עד הנה" מ-1952, מתלוצץ ביבליוגרף יהודי-גרמני בימי מלחמת העולם הראשונה, שהיהודים לבטח הדפיסו ספרים לפני גוטנברג; חובבי ספר כמוהם לא סביר שחיכו עד המאה ה15.

משמאל, בנובלה הסאטירית "בנערינו וזקנינו" מ-1920, אולי הסיפור המצחיק ביותר של עגנון, גורס המשורר הנפוח אני ואפסי עוד שגוטנברג הוא בן העולם הבא, כי בהמצאת הדפוס איפשר את גילוי שיריו שלו, של אניואפסיעוד.

אנחנו בימים לא גוטנברגיים. אבל מה שמנחם להיזכר בו, בקריאת שני האזכורים הללו אצל הסופר העברי הגדול, הוא עד כמה התרבות שלנו כיהודים ועברים ארוגה בתרבות הכתב, עד כמה היא אכן גוטנברגית, ואנו העוסקים בה ממשיכים מסורת אבות.