פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
במישור בסיסי הרומן עובד. עובדה, הייתי במתח בהפסקות הקריאה. בגוף שלישי מספר הרומן על יואל דנציגר, ארכיאולוג הרפתקן, שמוזעק מפרישתו המוקדמת על ידי אחינועם מרשות העתיקות. חפץ עתיק שאולי שייך לעבודת הבעל הכנענית התגלה בירקון אך מייד נעלם בנסיבות חשודות ואלימות. האם יקבל עליו יואל את החקירה וההתחקות אחר החפץ?
השאלה במקומה גם כיוון שזו חקירה לא רשמית. באופן רשמי אסור לחקור בארץ ממצאים שקודמים לתקופת ההתנחלות הישראלית בארץ או ששייכים לתרבויות שהתקיימו לצד היהודים. במציאות שמתאר הרומן ישראל עברה הפיכה דתית ובירת התיאוקרטיה כוּננה בירושלים, שם עמלים גם על הקמת בית המקדש השלישי. לחילונים ולליברלים מוקצית אוטונומיה חלקית בגוש דן. המציאות היא דיסטופית במובהק כיוון שאת ההפיכה אפשרה מלחמה גדולה והחיים בארץ מלווים גם במשבר אקלים חריף. בארץ יבש, חם ושדוף.
באותו מישור בסיסי, רומן הביכורים של נוימן פוסע במיומנות בתחנות הקלישאתיות של הז'אנר הבלשי. הבלש-החוקר עם בעיות הזוגיות. האישה המסתורית מעט ששוכרת את שירותיו. החוקר העמית שמכר את נשמתו לשטן. התחושה שעוקבים אחריו. העדים שיודעים כנראה משהו ולפיכך מחוסלים. מה רוצים כוחות מסתוריים מפסלון הבעל שאולי נמצא בנהר הירקון? מי משתף איתם פעולה? וכיצד והאם הם קשורים למחלוקת בין יהודה לישראל (הסופר משתמש בשמות המקובלים-כבר) בישראל העתידנית?
במישור מעט פחות בסיסי הרומן מפגין אי מיומנות מספקת. הרקע העתידני-דיסטופי נמסר לנו בקצרנות ולא במלאות. יש בספר חלק שלם שמתרחש בהודו והספר לא מצליח לשכנע (אם כי הוא מנסה) בנחיצותו לעלילה הכנענית ולא בהיותו למעשה, כפי שחושד הקורא, חומר מילוי זמין לסופר. המעשה הלשוני כאן לא בוהק אם כי הוא בהחלט אינטליגנטי. המעבר של הגיבור מבלש שחוקר פרשה למי שעומד אולי במוקד המיסטי של הפרשה מגושם ולא לגמרי טורח על אמינות (מדוע דווקא מי שאולי קשור בעבותות לפרשה הזו ייקרא באקראיות על ידי חוקרת מרשות העתיקות להיות החוקר שלה?). יש בספר את אותה תחושת מוּאצוּת שקיימת ברומני ז'אנר שהדחף לכתיבתם אינו מצוי באיזה חזון עצמאי הנעוץ במוח הכותב המנסה לתרגמו לדף המודפס (דבר מה שתובע שהות ופירוט), אלא מצוי בהיכרות עם הז'אנר ורצון לחקותו.
מה שהופך את הספר למעניין על אף זאת הוא הרובד הרעיוני. אך לא ברור לי אם החלק שנראה לי המעניין ביותר ברובד זה מודע לחלוטין לסופר. יש לכך השלכות על הערכת היצירה: כי חלק מההנאה בְקריאה נובע מתחושה של שליטה של היוצר בחומריו.
ראשית-העניין ברובד הרעיוני נובעת מההבדל בין הרומן הזה ליצירות דיסטופיות אחרות שעוסקות בתהליך הפיכתה של ישראל למדינה ימנית ודתית קיצונית (בעיני הכותבים). היצירה הבולטת ביותר ככל הנראה בז'אנר הזה (מאלה המוכרות לי) היא "השלישי" של ישי שריד מלפני עשור. והנה הרומן דנן שונה עקרונית מהיצירה של שריד, שתיארה גם היא תיאוקרטיה יהודית עתידנית, בכך – והדבר כשחושבים עליו פרדוקסלי במידה לא מעטה! – שהיצירה של נוימן מאמינה בעצמה בעל-טבעי! כלומר, היא דתית בעצמה במובן מסוים ואינה מבטאת חששות של חילוני מפני הדת. ואכן, הגיבור, דנציגר, מתבטא כמה פעמים שהוא לא תופס את עצמו כחילוני, אם כי הוא בהחלט לא מאמין באל מונותיאיסטי המצוי מחוץ-לעולם. בהודו עונה יואל לשאלת חבר הודי אם הוא דתי שהוא "לא ממש" דתי, אבל המספר אומר לנו ש"היו ימים שיואל הגדיר את עצמו דתי. לא כמו שאחרים היו דתיים, כנראה, אבל כן". ובעימות עם נציגה של הממסד הרבני מכריז יואל בתוקף "מעולם לא ויתרנו על אלוהים".
אז מי הוא האל שיואל דבק בו? יש כאן כמו-תחייה מעט-מעניינת ("מעט" כי זה לא נחווה כמהלך רציני, אלא כהשתעשעות) של הרעיון הכנעני (של יונתן רטוש וכו'), אבל הפעם כנעני כפשוטו. רצון להתרחק מהמונותיאיזם המופשט לטובת ריבוי אלילים שנתפס כקרוב יותר לטבע וכפוסט-הומניסטי. כמו אצל אבי הז'אנר, "צופן דה וינצ'י" של דן בראון מ-2003, הספר, ברצותו להחזיר את הקסם לעולם, מסגיר אי נחת מהעמדה החילונית הנאורותית (המדע, טען מקס ובר, "מסיר את הקסם מהעולם") גם בקרב המתנגדים לדת הממוסדת. העמדה הדתית כאן קשורה גם בתפיסות פסיכדליות על הרחבת התודעה הרגילה והיא, כאמור, גם קשורה בהאלהת הטבע והערצתו.
וכאן מגיע החלק המעניין ביותר בעיניי מבחינה רעיונית ברומן ואותו זה שאיני יודע אם הוא נוצר במודע. נוימן מצא – בכוונה או בהיסח הדעת – את "החולייה החסרה" בין שני סוגים של דיסטופיות ובעצם בין שני סוגים של התנגדות למציאות הישראלית העכשווית. כיון שהאל העברי נולד במדבר, טוען נוימן, הוא מופשט ואחדותי: "בארץ החולות אין לאלים איפה להתחבא, בני האדם ראו אחדות בכל אשר פנו". עבודת הבעל הכנעני מתפרשת לפיכך כהערצת הריבוי, הפריון ושימור הטבע. כך נוצר תלכיד בין הדיסטופיה האקולוגית לדיסטופיה התיאולוגית ונוצר חיבור אידאולוגי בין ההתנגדות למונותיאיזם העברי ולגילומיו השתלטניים בממלכת יהודה לניסיון להציל את עולם הטבע משואה אקלימית.
מבקר חופשי 