מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

"הדיירים" היא יצירה מעניינת ומוגבלת של הסופר היהודי-אמריקאי המרכזי ברנרד מלמוד (יליד 1914), שפורסמה במקור ב-1971. היצירה מושתתת על הברקה עלילתית. בבניין דירות ניו יורקי, העומד בפני הריסה, נותר דייר יחיד הגר בשכירות מוגנת ומסרב להתפנות. זהו הסופר היהודי-אמריקאי הארי לסר. לסר בשנות השלושים לחייו ועמל לסיים את יצירת המופת שלו, הרומן השלישי שהוא עמל עליו כבר עשר שנים. הרומן הראשון שלו היה טוב ואילו השני לא מוצלח בעיניו אך נמכר להסרטה ופרנס את לסר בדוחק בשנות העמל על השלישי. בעל הבניין, יהודי גם הוא, מפציר בלסר להתפנות ואף מציע לו פיצוי נדיב – אך לשווא. והנה, לבית הדירות הזה פולש סופר נוסף, שחור, וילי ספירמינט, המוצא בבניין הנטוש מקום מבודד הולם לניסיונותיו הספרותיים הראשוניים. לוילי זה יש בת זוג לבנה, יהודייה, והוא גדל בילדות ענייה וקשה והנו מלא שנאה ללבנים וליהודים ולעולם כולו. בגוף שלישי, תוך תחושה נעימה שהמשפטים נחצבים באבן ולא יוצאים בקלות ראש וכלאחר יד ממוחו ומעטו של מלמוד, מסוּפרות ידידותם ויריבותם של הסופרים, יריבות על ספרות ועל נשים ועל צבעים.

יש שלושה חרכים סוציולוגיים שמבעדם ניתן לקרוא בספר הזה. ניתן לקרוא בו מבעד לחרך של יחסי לבנים ושחורים וניתן לקרוא בו מבעד לחרך של יחסי יהודים ושחורים. לשני החרכים האלה מפנה אותנו הסופר. דווקא מהחרך המעניין ביותר נמנע הסופר מהביט באופן ישיר, למעט בעצם העובדה שגיבוריו הם סופרים. חרך זה הנו היחס בין הספרות היהודית-אמריקאית לספרות האפרו-אמריקאית. כי מה שמזין את האנרגיה המתוחה ביותר בספר, לפי דעתי, אינו הנושא "הרשמי" הכללי של יחסי לבנים ושחורים ואף לא העובדה המדהימה למדי שיהודים נחשבים כבר אז, ב-1971, כלבנים לכל דבר. מה שמניע, בעומק, את הספר הוא העובדה שאת מרכז הספרות האמריקאית כבשו ב-1971 הסופרים היהודים-אמריקאים, "היהודים הגדולים", כפי שכינה אותם מעריצם מרטין איימיס. ב-1971 הספרות היהודית-אמריקאית נמצאת בזניט שלה, כשנורמן מיילר, סול בלו, פיליפ רות, ג'וזף הלר, מלמוד עצמו וחבריהם, בועטים בלב הקנון האמריקאי. כמובן, אלה גם השנים של ג'יימס בולדווין וראלף אליסון השחורים וחבריהם שלהם. ראלף אליסון (המחבר של יצירת המופת "האדם הבלתי נראה"), מספר פיליפ רות בממואר, ניסה להציל אותו מזעם הקהל היהודי העוין ב"ישיבה יוניברסיטי" בתחילת שנות הששים, הקהל שהאשים את רות באוטו-אנטישמיות. ואילו נורמן מיילר ניסח מניפסט ב-1957 תחת השם "The White Negro". ועל מנייה מעט אקראית זו של התייחסויות של סופרים יהודים לחוויה השחורה אוסיף חיוך בלתי נשכח שהופיע על פניו של סול בלו, כשדיבר פעם בראיון על היהודים האתיופיים; העובדה שיש שחורים יהודים הייתה מקסימה בעיניו. אבל אין להשוות את המקום המרכזי שכבשו להם הסופרים היהודים-אמריקאים בספרות האמריקאית בתקופה ההיא למקום של השחורים. בסיטואציה הזו, יחסי היריבות בין סופר שחור לסופר יהודי מקבלים את מלוא משמעותם וחריפותם.

יש כמה רגעים מיוחסים בספר. למשל, כשהארי נקלע לחבורת שחורים עוינת שמדרבנת אותו למשחק שהינו מה שנדמה לי שלימים כונה "Battle Rap", תחרות של העלבות הדדיות. יש כאן משל נפלא על האמנות, על הסובלימציה שמחליפה את האלימות הממשית. גם תיאורי המסירות לכתיבה, של שני הסופרים, חזקים ומעניין לחשוב עליהם כביטויים אחרונים של גאווה מקצועית מודרניסטית, בדיוק בזמן ןבמקום שבו החלה ההתקפה הפוסטמודרנית על ערכים אלה. ב-1970 פרסם (ב"פלייבוי"!) המבקר היהודי אמריקאי לזלי פידלר מסה נגד רעיון "התרבות הגבוהה" שקרא לה "חצה את הגבול, סגור את הפער" ("Cross the border, close the gap") והינה אחד הטקסטים הראשונים שכוננו את השיח הפוסטמודרני. גם הסיטואציה הבסיסית של הרומן היא, כאמור, הברקה. שני סופרים בבית נטוש המתעמתים עם בעל בית אחד, אבל יש הבדל ביניהם: אחד מצוי שם כחוק והשני מסיג גבול, אחד סופר שכתביו פורסמו ואחד שעד כה רק נדחה על ידי ההוצאות.

המוגבלות של הרומן נובעת, נדמה לי, מסכמטיות. כלומר, למרות מיומנותו הגדולה של הסופר, ניכרים קווי הדיון המופשטים שביקש לדון בהם. מלבד סוגיות הגזע, ניכר הרצון לעסוק בנושאים הבאים: מסירות ליצירה מול מסירות לאישה; מסירות לצורה מול מסירות לחוויה העירומה; האם מי שחזק בשדה אחד חזק גם בשדה אחר? במילים אחרות, הדמות של וילי, ואף של לסר, לא ממש מלאות, לא עד הסוף חיות, הן יותר מדגימות סוגיות מסוימות. זאת ועוד: הדיונים על "ספרות שחורה" לעומת לבנה רלוונטיים מאד ובו זמנית לא מעניינים (כי גם הדיונים כיום על הנושאים הללו שטחיים). גם הסלחנות כלפי גילויי אלימות, מילוליים ופיזיים, של שחורים אינה מקובלת עלי. ולכך קשור איזה תו דק של חנופה שיש ביחס לדמויות השחורות.

אבל הכתיבה ככלל מקצוענית ומושכת והספר מדרבן לחשיבה על יחסי יהודים ושחורים. "[וילי אמר] שייתכן שיש דם שחור בדם של לסר. אולי מתישהו בימי גלות בבל איזה עבד שחור תקתק איזו נקבה לבנה מארץ ישראל?".