בהזדמנות זו חשבתי להזכיר פרוייקט נהדר משנות השבעים בניצוחו של דן מירון: סדרת ספרי ביקורת על יוצרים מרכזיים בספרות העברית. את הכותר על יזהר ערך חיים נגיד וכתב לו הקדמה מצויינת ב-1972.
כפי שמציין נגיד, הביקורת העברית התגלתה בגדולתה בכך שזיהתה מההתחלה את כשרונו יוצא הדופן של הסופר בן ה-22. צירפתי כאן, מתוך הקובץ הנ"ל, את הביקורת הראשונה הקצרה על סיפורו של יזהר, מאת הפזמונאי של "מלאו אסמינו בר".
פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
ב-1985 הרצה עמוס עוז במכללת פיקוד ומטה של צה"ל. מה יכול סופר לומר על כוח? הוא שואל רטורית את מאזיניו. מה מקור הסמכות? הוא שואל ומוסיף באירוניה: "מלבד מלוא כובד הסמכות של סמל ראשון
אני רוצה להתייחס לקובץ הזה, המאגד הרצאות וראיונות שנתן עוז לאורך השנים (מ-1964 ועד "ההרצאה האחרונה" ב-2018), הרצאות וראיונות "על כתיבה, מלחמה ושלום, פוליטיקה, תרבות, ישראל והקיום הלאומי" (כלשון כותרת המשנה), מזווית מעט לא שגרתית. לא זו האידאולוגית, הלאומית או האסתטית, כי אם זו המגדרית. נדמה לי שעל מנת להבין כהלכה את היצירה והקריירה (אני בכוונה משדך ביטוי גבוה ונמוך) של עוז, כמו גם את החברה הישראלית שמולה וכנגדה התפתחו יצירה וקריירה זו, ניטיב לעשות אם נבין שהייתה זו דרמה מגדרית גדולה, דוגמה למאבק עתיק-יומין בין טיפוסי-אישיות וטיפוסי-גבריות, שהוחרפו על רקעהּ של הישראליות.
בריאיון מוקדם בקול ישראל לחיים יבין, ושימו לב שהראיון נערך ב-1964 (כלומר לפני מלחמת ששת הימים), מדבר עוז בזכות המבוכה והטלת הספק. הוא מעמיד את טיפוס הספקן מול שני טיפוסי-אישיות שונים: האידיאולוג הקנאי מחד גיסא והאופורטוניסט נעדר הלבטים והמעצורים מאידך גיסא. בהמשך ידבר עוז על אידיאל נוסף: היכולת לחיות בהווה וברגשות מצוננים. כך, למשל, בנאום מ-1981: "הציונות, בגרסתה המקובלת עלי, היא – בין היתר – מאמץ קולקטיבי של היהודים לחפש ולמצוא בארץ ישראל החלמה ומנוחת הנפש. דורות על דורות חיו היהודים באוקטבות רגשיות גבוהות מדי: שואה או ישועה […] תמיד בקוצר רוח, בקדחתנות, בהתייחסות יוקדת אל מה שהיה פעם ואל מה שעתיד להיות. לא אל העכשיו"". יש לשים לב שאידיאל זה (הקרוב לרעיון ה"נורמליות" של חברו-יריבו, א.ב. יהושע) אינו עולה בקנה אחד עם אידיאל הספקנות, שיש בו משהו טורד מנוחה; ומאידך גיסא יש לרעיון יום הקטנות האשדודי הזה קירבה מסוכנת לעמדת האופורטוניסט שווה הנפש לצורכי הכלל.
על כל פנים, זו – השבח לספקנות והמלחמה בשאננות המוסרית – עמדה קלאסית של איש רוח שהארכיטיפ הדגול שלה הוא, כמובן, סוקרטס, שיודע שאינו יודע, מחד גיסא, ונלחם בניהיליזם המוסרי של יריביו הסופיסטים מאידך גיסא. הספקנות הזו היא גם תכונה מקצועית של הסופר, טען המשורר הרומנטי ג'ון קיטס בהערה מפורסמת, היא אותה "יכולת שלילית" (Negative Capability) להזדהות עם זוויות מבט שונות שישנה לשייקספיר. ניתן למצוא ביטוי מודרני בוהק של עמדה זו ב"תרבות ואנכיה" של המבקר הויקטוריאני הגדול, מתיו ארנולד, המדבר אף הוא בשבח הספק והסקרנות. אבל עוז בן העשרים וחמש מודע לכך שהרקע הישראלי הספציפי הופך את עמדתו למתריסה וייחודית: "אתן לך עוד דוגמה אחת [הוא אומר ליבין ב-1964]. בתחום רגיש מאוד, שאני מבין בו מעט באספקטים המעשיים שלו ובלי כל ספק ניתן לומר לי מה שאומרים בדרך כלל לאנשים מסוגי: אין לך אינפורמציה, שב בצד ושתוק. אני מדבר על תחום הביטחון". וב-1972 מתקיף עוז את התשוקה המוזרה של דור המייסדים ל"שייגעץ": "מה זה שייגעץ? זה מוז'יק, אבל קטן. עכשיו, תראה מה הולך פה: העם של שפינוזה, ופרויד, ומרקס, והנביאים, ואיינשטיין, גאה בזה שבטעות הם חשבו שיוצאי חלציהם יהיה שייגעץ. טעות, כן, זה לא הצליח, איכשהו הוא ירש את התסביכים והסתירות והניואנסים והאמביוולנטיות שלהם".
הפצעתו של עוז, אם כן, היא פינוי-מקום לגבר הלא "מעשי" ולא "בטחוניסטי" בחברה מעשית ובטחוניסטית; יצירת-מרחב לטיפוס האינטלקטואלי והרגיש בחברה שמאדירה את טיפוס הלוחם והשייגעץ. כמה כוח ודאי נדרש לכך, כמה עוז!
אך גם הנסיבות ההיסטוריות סייעו והידיעה איך לנצלן. למשל, את התחושות האמביוולנטיות של הלוחמים אחרי מלחמת ששת הימים לדעת להפוך ל"שיח לוחמים" (שעוז היה מיוזמיו וניסח את "החוזר" שקרא לכתיבתו וממנו מצוטט להלן); למשל, לדעת לרתום את ההיסטוריה היהודית לעימות עם הציוויליזציה הישראלית: "להיות צודקים וחזקים – לא הוכשרנו. והנה, אף כי היינו הפעם הזאת צודקים וחזקים – מתלווית מועקה אל הרגשת הצדק והכוח, והיא מועקה יהודית, והיא נחלתם של הרגישים". ועוז מוסיף: "הרגישים האלה לחמו כאריות". כפי שבמקום אחר חשוב לו להזכיר שס. יזהר היה קצין ("אינני חושב שהאדם המתלבט הוא בהכרח האדם המבצע רע. אני מאמין שלמפקדים המחנכים של הפלמ"ח הייתה מבוכה. […] או בין הקצינים הזוטרים שלו, הייתה מבוכה. קרא את יזהר") וכפי שלאפלטון ב"המשתה" חשוב לציין שסוקרטס היה חייל אמיץ.
אפרופו דור הפלמ"ח: אצל משה שמיר עמדת איש הספר מול הלוחם היא עמדה מתגוננת, כפי שניכר בהעמדה המבויישת של שמיר את עצמו מול אחיו אליק, ב"במו ידיו", ובבניית דמותו של אבשלום מול המלך ינאי הגברתן, ברומן ההיסטורי המופתי, "מלך בשר ודם". ואילו אצל עוז יוצא איש הספר, הנבוך, הרגיש, האינטלקטואלי, להתקפה.
"שיח לוחמים" היה "בסט סלר". ועמוס עוז פרסם, פחות או יותר במקביל, את "מיכאל שלי", הספר השלישי שלו, שהיה גם כן כזה. ויש לשים לב שיש בעצם קירבה עמוקה בין זהות הפובליציסט ואיש הרוח בגרסה העוזי-ת לזהות הסופר. הסופר עוסק ברגשות וההוגה והאידאולוג מדבר בשם "הרגישים", שואל את גולדה מאיר "על מה היא חולמת בלילה" ושמח על כך (בשיחה עם יעקב אגמון ב-1972) ש"המאווה המוזר, האובססיבי, של הציונות, לגדל פה דור של איכרים חסונים וחסרי תסביכים – נכשל".
גם את האמפטיה המסוימת כלפי הפלסטינים – שנתפסו כחלשים, בניגוד למדינות ערב בכללן שעוז תופס כחזקות – אני מציע להבין במפתח המגדרי שאני פורש כאן. רעיונותיו הפוליטיים של עוז ידועים. אם כי שווה להיזכר באלה הידועים פחות: הציונות שלו והאנטי-דיאספוריזם א-לה ג'ורג' סטיינר; ההדגשה שלו שאינו פציפיסט; ההודאה שלו, בעקבות האינתיפאדה השנייה, שהישראלים פוחדים מהפלסטינים והשמאל נטה לזלזל בפחד הזה כמו גם להאשים חד-צדדית את ישראל בסיכול הניסיונות להגיע לשלום ועוד. הם משוטחים כאן בצלילות ובחריפות. ברהיטות של המגמגם, בנחרצות של הספקן, בפאתוס של מי שמייחל שנהלך בקטנות. לא אתווכח כאן איתם ועם חלקם אני מסכים. רק אעיר שהניסיון של העורכות להמעיט ביכולת ובכוונת ההעלבה של עוז בנאום המפורסם מ-1989 על "כת קטנה, משיחית, אטומה ואכזרית" (הן טוענות שהוא לא התכוון לגוש אמונים בכללותו, אלא רק לרב משה לוינגר ולרב מאיר כהנא, שני אישים שונים מאד אידאולוגית, אגב) – לא יצלח. ועוד אעיר, שנכון לרבע הראשון של המאה ה-21, איש הרוח שדיבר בשבח הספק ונגד הכוח הגס נוצח בוויכוח הרעיוני על ידי האדם הפשוט והשקפתו הגסה שגרס ש"אין עם פלסטיני". כן, כן, הטענה המבוזה ביותר של הימין, הוּכחה כנכונה. לא במובן המהותני אלא במובן שאין פרויקט לאומי פוזיטיבי פלסטיני. אחרת היה ערפאת קופץ על הצעת ברק ב-2000 ולא פותח במתקפת רצח; הפלסטינים היו שוקדים על פיתוח עזה לאחר פינויה המוחלט ב-2005; אבו מאזן מקבל את הצעות אולמרט ב-2008 והחמאס לא מנהל כלכלת מנהרות ורקטות ומלחמת השמדה טוטאליות בשבעה באוקטובר. אלה שפחדו מ"טילים על אשקלון" צדקו, ועוד איך.
אגב, את ההרצאה האחרונה של עוז קראתי במשך עשרים ושתיים דקות. האזנה לה ברשת אורכת יותר מחמישים דקות. הנה עוד יתרון גוטנברגי.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".
"הדיירים" היא יצירה מעניינת ומוגבלת של הסופר היהודי-אמריקאי המרכזי ברנרד מלמוד (יליד 1914), שפורסמה במקור ב-1971. היצירה מושתתת על הברקה עלילתית. בבניין דירות ניו יורקי, העומד בפני הריסה, נותר דייר יחיד הגר בשכירות מוגנת ומסרב להתפנות. זהו הסופר היהודי-אמריקאי הארי לסר. לסר בשנות השלושים לחייו ועמל לסיים את יצירת המופת שלו, הרומן השלישי שהוא עמל עליו כבר עשר שנים. הרומן הראשון שלו היה טוב ואילו השני לא מוצלח בעיניו אך נמכר להסרטה ופרנס את לסר בדוחק בשנות העמל על השלישי. בעל הבניין, יהודי גם הוא, מפציר בלסר להתפנות ואף מציע לו פיצוי נדיב – אך לשווא. והנה, לבית הדירות הזה פולש סופר נוסף, שחור, וילי ספירמינט, המוצא בבניין הנטוש מקום מבודד הולם לניסיונותיו הספרותיים הראשוניים. לוילי זה יש בת זוג לבנה, יהודייה, והוא גדל בילדות ענייה וקשה והנו מלא שנאה ללבנים וליהודים ולעולם כולו. בגוף שלישי, תוך תחושה נעימה שהמשפטים נחצבים באבן ולא יוצאים בקלות ראש וכלאחר יד ממוחו ומעטו של מלמוד, מסוּפרות ידידותם ויריבותם של הסופרים, יריבות על ספרות ועל נשים ועל צבעים.
יש שלושה חרכים סוציולוגיים שמבעדם ניתן לקרוא בספר הזה. ניתן לקרוא בו מבעד לחרך של יחסי לבנים ושחורים וניתן לקרוא בו מבעד לחרך של יחסי יהודים ושחורים. לשני החרכים האלה מפנה אותנו הסופר. דווקא מהחרך המעניין ביותר נמנע הסופר מהביט באופן ישיר, למעט בעצם העובדה שגיבוריו הם סופרים. חרך זה הנו היחס בין הספרות היהודית-אמריקאית לספרות האפרו-אמריקאית. כי מה שמזין את האנרגיה המתוחה ביותר בספר, לפי דעתי, אינו הנושא "הרשמי" הכללי של יחסי לבנים ושחורים ואף לא העובדה המדהימה למדי שיהודים נחשבים כבר אז, ב-1971, כלבנים לכל דבר. מה שמניע, בעומק, את הספר הוא העובדה שאת מרכז הספרות האמריקאית כבשו ב-1971 הסופרים היהודים-אמריקאים, "היהודים הגדולים", כפי שכינה אותם מעריצם מרטין איימיס. ב-1971 הספרות היהודית-אמריקאית נמצאת בזניט שלה, כשנורמן מיילר, סול בלו, פיליפ רות, ג'וזף הלר, מלמוד עצמו וחבריהם, בועטים בלב הקנון האמריקאי. כמובן, אלה גם השנים של ג'יימס בולדווין וראלף אליסון השחורים וחבריהם שלהם. ראלף אליסון (המחבר של יצירת המופת "האדם הבלתי נראה"), מספר פיליפ רות בממואר, ניסה להציל אותו מזעם הקהל היהודי העוין ב"ישיבה יוניברסיטי" בתחילת שנות הששים, הקהל שהאשים את רות באוטו-אנטישמיות. ואילו נורמן מיילר ניסח מניפסט ב-1957 תחת השם "The White Negro". ועל מנייה מעט אקראית זו של התייחסויות של סופרים יהודים לחוויה השחורה אוסיף חיוך בלתי נשכח שהופיע על פניו של סול בלו, כשדיבר פעם בראיון על היהודים האתיופיים; העובדה שיש שחורים יהודים הייתה מקסימה בעיניו. אבל אין להשוות את המקום המרכזי שכבשו להם הסופרים היהודים-אמריקאים בספרות האמריקאית בתקופה ההיא למקום של השחורים. בסיטואציה הזו, יחסי היריבות בין סופר שחור לסופר יהודי מקבלים את מלוא משמעותם וחריפותם.
יש כמה רגעים מיוחסים בספר. למשל, כשהארי נקלע לחבורת שחורים עוינת שמדרבנת אותו למשחק שהינו מה שנדמה לי שלימים כונה "Battle Rap", תחרות של העלבות הדדיות. יש כאן משל נפלא על האמנות, על הסובלימציה שמחליפה את האלימות הממשית. גם תיאורי המסירות לכתיבה, של שני הסופרים, חזקים ומעניין לחשוב עליהם כביטויים אחרונים של גאווה מקצועית מודרניסטית, בדיוק בזמן ןבמקום שבו החלה ההתקפה הפוסטמודרנית על ערכים אלה. ב-1970 פרסם (ב"פלייבוי"!) המבקר היהודי אמריקאי לזלי פידלר מסה נגד רעיון "התרבות הגבוהה" שקרא לה "חצה את הגבול, סגור את הפער" ("Cross the border, close the gap") והינה אחד הטקסטים הראשונים שכוננו את השיח הפוסטמודרני. גם הסיטואציה הבסיסית של הרומן היא, כאמור, הברקה. שני סופרים בבית נטוש המתעמתים עם בעל בית אחד, אבל יש הבדל ביניהם: אחד מצוי שם כחוק והשני מסיג גבול, אחד סופר שכתביו פורסמו ואחד שעד כה רק נדחה על ידי ההוצאות.
המוגבלות של הרומן נובעת, נדמה לי, מסכמטיות. כלומר, למרות מיומנותו הגדולה של הסופר, ניכרים קווי הדיון המופשטים שביקש לדון בהם. מלבד סוגיות הגזע, ניכר הרצון לעסוק בנושאים הבאים: מסירות ליצירה מול מסירות לאישה; מסירות לצורה מול מסירות לחוויה העירומה; האם מי שחזק בשדה אחד חזק גם בשדה אחר? במילים אחרות, הדמות של וילי, ואף של לסר, לא ממש מלאות, לא עד הסוף חיות, הן יותר מדגימות סוגיות מסוימות. זאת ועוד: הדיונים על "ספרות שחורה" לעומת לבנה רלוונטיים מאד ובו זמנית לא מעניינים (כי גם הדיונים כיום על הנושאים הללו שטחיים). גם הסלחנות כלפי גילויי אלימות, מילוליים ופיזיים, של שחורים אינה מקובלת עלי. ולכך קשור איזה תו דק של חנופה שיש ביחס לדמויות השחורות.
אבל הכתיבה ככלל מקצוענית ומושכת והספר מדרבן לחשיבה על יחסי יהודים ושחורים. "[וילי אמר] שייתכן שיש דם שחור בדם של לסר. אולי מתישהו בימי גלות בבל איזה עבד שחור תקתק איזו נקבה לבנה מארץ ישראל?".
ברנר הוא אחד המורים שלי. ואני לא היחיד שמתייחס אליו כך (וכמובן, אין זה אומר שהוא לא טעה פעמים רבות). ולכן מעניין להיזכר בשני אספקטים שונים אצלו הנוגעים ליחס למלחמה.
ביקורת נגד מיליטריזם ילדותי מצד אחד, ומצד שני ביקורת נגד פציפיזם ילדותי לא פחות ביחס לסכסוך עם הערבים (ב-1913!).
—
נגד המיליטריזם של זלמן שניאור –
אחת ממטרות החיצים המרכזיות של ברנר הייתה זלמן שניאור. בהתבטאות בלתי נשכחת, אחד הרגעים הגדולים בביקורת הספרות העברית, כותב ברנר על שניאור (ב-1919) שהוא "כז'ורנליסט מיליטאריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה, ואת פניו לא ראה". כשהוא משתמש באופן מבריק בביטוי המקראי לגבי גילוי האל למשה רבנו, טוען כך ברנר ששניאור נטל מניטשה את קליפתו, הערצת הכוח, ולא הבין את תוכו העמוק.
ואילו במקום אחר (ב-1910; כלומר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה), גם כן במילים בלתי נשכחות, כותב ברנר כך נגד שניאור שכתב שירה הסוגדת למלחמה (המובאת פה בציטטים):
"קהה ובאנאלי הוא גם אותו היחס אל המלחמה, הערצת תפארת עוּזה המדומה וברק-התנגשויותיה הכוזב. כל זה עומד בעיני האדם המעמיק על אותה מדרגת-ההתפעלות של שפחה [משרתת] טיפשית, שרצה אחרי גדוד-צבא העובר להיהרג במלחמה ונהנית… אה, כמה יפים 'שרי המלחמה ומפקדי הצבאות הגדולים, המולכים על רבואות ראשים ויערי חניתות וסוסים פראים ושוטפים!'… נוּ, ואלפי נבלות-הפגרים? ורבבות הפצועים הנאנקים? ורקב-הגופים של הצבאות הנופלים בשדה ושוכבים בבתי החולים אשר ל'נפוליונים בחירי אל ובני אלמות'? – גם בזה מוצא משוררנו יופי?"
—
נגד הפציפיזם של ר' בנימין –
ריאליזם מפוכח, צונן, כנגד חברו ר' בנימין (לימים ממקימי "ברית שלום") ומאמר פובליציסטי שכתב האחרון ובו טען שיש להציג את הציונות כברכה גם לערבים ולחתור עמם לשלום ולרעות.
ברנר יוצא נגד סנטימנטליות ושקרים-עצמיים: מלחמה בינינו לבין הערבים תהיה גם תהיה כי יש כאן אינטרסים סותרים. שנאה יש ושנאה תהיה בין שני העמים. וצריך לדעת גם איך להיות "מלא-שנאה" לעתים, מוסיף ברנר (!).
"אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות".
הנה לב טיעונו נגד הפציפיזם של ר' בנימין (שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן):
"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתירא…), הרי מהצד התוֹכי. בסוג זה יכולל גם המאמר “היכל-השלום” של ר' בנימין (ב“התורן”, חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.
מה, ר' בנימין, יש לדבר על “היכלי-שלום”, כמו איזו מרת פוֹן-זוּטנר [פציפיסטית ידועה, כלת פרס נובל לשלום 1905!], בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים [!], אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו איזו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים;
מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאולוגיות ליחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם.
והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר יושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריוּתם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה.
שנאה בינינו כבר יש ומכרחה להיות – והיא תהיה.
הם חזקים מאתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, איפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה. הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שנאה ומלאי-שנאה – כן, מלאי-שנאה, כך צריך להיות! [!] ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז נהיינו לעם.
אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות."
הלוואי והעם הפרסי יתנער מהמשטר השונא שלו. היחסים שלנו עם העם העתיק והמרשים הזה טובים בבסיסם. כורש הוא הרי הבלפור של שיבת ציון הקודמת. בחסות האימפריה הפרתית (שבסיסה באירן של היום) שגשגה הקהילה היהודית בבבל ונוצר בה התלמוד הבבלי, היצירה היהודית הייחודית הזו.
ומצד שני יש את המן הג'נוסיידי והביטוי העמום מעט בספר עזרא שכנראה מתייחס לפרשה אחרת: "וּבְמַלְכוּת֙ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בִּתְחִלַּ֖ת מַלְכוּת֑וֹ כָּתְב֣וּ שִׂטְנָ֔ה עַל־יֹשְׁבֵ֥י יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָֽם". האם יש עוד מדינה בעולם שמדינה אחרת מצהירה שבכוונתה להשמיד את אותה מדינה ולשם כך היא חותרת להשגת נשק גרעיני?
עם העם האירני אין לנו מלחמה וכלפיו אין חלילה כוונות השמדה. עם "השטנה" שכותב המשטר שלו – כן.
לשלום אמת בין העמים ולהפלת משטר ההשמדה והשטנה.
ובמעבר חד, השבת במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות": על הקלסיקה "אזֶ'ני גְרנדֶה" של אונורֶה דה בלזק בתרגום חדש ("כרמל", 220 עמ', מצרפתית: גדעון סגל).
—
יצירת המופת המפורסמת הזו מ-1833 תורגמה מחדש לעברית רעננה בידי גדעון סגל (הוא אף הוסיף הערות ביאור מועילות). סיפורה של היורשת העשירה והתַמָה האפּונימית (כלומר שעל שמה נקראה היצירה) מהעיר סוֹמיר שבמערב צרפת הפך לאחד הנדבכים הידועים של "הקומדיה האנושית", מפעל האדירים הבלזקי בן עשרות הכרכים. בלזק הספיק לקומם אותו, כמו הטיטנים הכלכליים שהוא מתאר ביצירתו, על אף שלא האריך ימים (1799-1850). הקריאה קלאסית במובן כפול: כלומר הקורא נשכר מקריאת יצירה שמקומה בהיסטוריה של הרומן ואף של התרבות מרכזי, אך מאידך גיסא גם לא נס ליחן של סגולות היצירה האסתטיות (כולל ההנאה האסתטית מיצירה שהנושא המוסרי שלה מחושל היטב), דוגמת העלילה, הדמויות המעוצבות, החזקות והאמינות, המימזיס המפורט והמשכנע בכלליו, לא רק בפרטיו, כלומר בייצוגו העקרוני של הקפיטליזם העולה, מטרה שעמס בלזק על כתפיו במוצהר. ועם זאת, למרות הקלאסיות הכפולה האמורה, חידד לי המפגש המחודש עם אחת מפסגות הז'אנר דבר מה לגבי מעשה הקריאה שאחזור עליו בחתימת הביקורת.
בגוף שלישי, תוך תיאור קפדני של הפיזיות של אתרי ההתרחשות והדמויות, תיאור שהוא בו זמנית ריאליסטי אך גם הצהרתי, כמו חוגג את כוחה של השפה לשכפל את העולם ולחלוש עליו, מתוארים ביתו ובאי ביתו של הכורם העשיר גרנדֶה. גרנדה זה הוא אדם ממולח ביותר ועם זאת המוני ביותר, שעלה לגדולה בסיוע תהפוכות המהפכה הצרפתית וממולחותו זו (היחיד שגבר עליו פעם היה יהודי אחד, מספר בלזק בהערה צדדית…). כעת, בעידן הרסטורציה, חזרת המלוכה (הרומן נפתח ב-1819), הוא עסוק בכיבושי נדל"ן ומכירת יין ואף לומד לראשונה לסחור בניירות ערך. לאב הקמצן לעילא יש בת שהגיעה לפרקהּ ונשואי הפנים שבעיר השדה מתחרים בחנופה לאב על מנת להשתדך אליה. שתי משפחות של נוטריונים, כמרים, בנקאים ושופטים צרים על חדר האורחים הקודר של המיליונר גרנדה בפתח הרומן. אבל ייתכן שתקוותיהן תתבדינה. שניים רבים – שלישי לוקח, אמרנו בילדותנו, וככוכב בן שחר מגיע במפתיע לפרובינציה בן דודה של אז'ני, שארל, פריזאי מגונדר ומושך המעורר את נשיותה של אז'ני מתרדמתה העמוקה. האב הרודני מתנגד לנהיות הלב של בתו, על אף שהיא מגייסת לצידה את אמה רכת הלב ואת המשרתת הכריזמטית למדי, ננון "הגדולה".
במבנה העומק של הרומן מנגיד בלזק את הכסף לאהבה. הכסף הוא "האל היחיד": "דמותו של גרנדה, המנצל את חיבתן המזויפת של שתי המשפחות ומפיק ממנה רווח עצום, שלטה בדרמה ושפכה אור על משמעותה. האם לא ביטא הפרצוף האחד הזה את האל היחיד שבו מאמינים בימינו, הכסף, במלוא עוצמתו? מקום משני בלבד תפסו כאן הרגשות האנושיים העדינים שפיעמו בליבן הטהור של שלוש נפשות, ננון, אז'ני והאם". הכסף מונגד לא רק לאהבה, אלא גם לדת. כך כותב בלזק השמרן בדעותיו במקום אחר ביצירה: "קמצנים אינם מאמינים בחיים שלאחר המוות, ההווה הוא הכל בשבילם. התובנה הזו מאירה באור מחריד את תקופתנו, שבה, יותר מבכל זמן אחר, הכסף שולט בחוקים, בפוליטיקה ובמוסר. מוסדות, ספרים, אנשים ודוקטרינות, כולם קושרים קשר לערער את האמונה בעולם הבא, שעליה נסמך בניינה של החברה מזה אלף שמונה מאות שנים". בעולם הבלזקי, מול הכסף והחומרנות, עומדות בפרץ, או מנסות לעמוד, לא רק האהבה והדת, אלא, יש לשים לב, הנשיות עצמה. סוגת הרומן, שיש שמתארכים את לידתה ליצירותיו של סמואל ריצ'רדסון (שהשפיע על רוסו, למשל), הניחה בתשתיתה פעמים רבות סיפור על ניסיון השחתה של אישה תמה. הנה, בהקשר זה, אחד הציטוטים המפורסמים מהרומן: "לחוש, לאהוב, להתייסר, להתמסר, זה יהיה, לעולם, כתב חייהן של נשים". לעימות הזה בין הכסף והאנוכיות (ובמשתמע, הגבריות) לבין המסירות של האהבה והדת (והנשיות) יש, לטעמי, להוסיף קוטב נגדי-לכסף נוסף והוא הרומן עצמו, כלומר היכולת שלנו, בעזרת הסופר, להתבונן מבחוץ, לשפוט. הרומן הבלזקי עצמו גם הוא כוח מוראלי המתנגד לשלטון הכסף. מעניין גם להקביל למתח שבין האהבה לכסף את המתח שקיים ברומן בין תיאור חיצוני מפורט לתיאור פנימי, פסיכולוגי ("פעולות מסוימות שאדם עושה בחיים הממשיים נראות בלתי סבירות בַספרות. זאת משום שכמעט תמיד חסרה לנו אותה הבנה פסיכולוגית […] ואיננו עומדים על הסיבות הנסתרות").
הפסיכולוגיה כאן ראויה לציון. הנה דוגמה אחת: "אני לא מספיק יפה בשבילו, כך חשבה אז'ני. מחשבה שפלת רוח, הרת סבל. הנערה המסכנה לא עשתה צדק עם עצמה; אולם הענווה, או מוטב החרדה, הינה הסגולה הראשונה של האהבה". או: "בין ראשיתה של אהבה ובין ראשית החיים ישנם קווי דמיון חינניים: האם אין מיישנים ילדון בעריסתו באמצעות קול ענוג ומבט רך? האם אין מספרים לילד סיפורים נפלאים המציירים לו עתיד של פז? […] האהבה היא גלגולנו השני".
ובכן קלאסיקה. אבל קלאסיקה שצריך לעמול מעט על מנת לרוות ממנה נחת. כדאי להפשיל שרוולים ולקרוא את הרומן הזה וסוף התרוממות הרוח – כדוגמת זו שלאחר אימון גופני מוצלח – לבוא.
היום מתחיל שבוע הספר (הנמשך עשרה ימים). אחד החגים הישראלים החשובים והיפים ביותר.
לרשימת ההמלצות שלי לשבוע זה (שפירסמתי בפוסט קודם) אני מוסיף את "יום הפטרון הקדוש וסיפורים מוקדמים אחרים", שהוציאו מחדש ב"כרמל" לפני חודשים אחדים בתרגום דינה מרקון.
אלה סיפורים מוקדמים של צ'כוב, חלקם פיליטונים קצרים ושנונים. צ'כוב הוא דוגמה ומופת לסופר שהגיע מאוחר לזירה, אחרי הסער והפרץ (מפושקין ועד טולסטוי), ו*לא* הפך לפלגיאטור או לכותב פסטישים, אלא הצליח לחלץ מקוריות מסך כל מאוחרותו ומסוייגותו והתלהבויותיו מאלה שקדמו לו.
פעם עמוס עוז העיר בראיון שצ'כוב תמיד מצליח להפתיע, הוא אף פעם לא צפוי בקו העלילה. אוסיף על ההבחנה הזו, שהגדולה של סופר ריאליסטי נבחנת לעיתים קרובות ביכולתו להפתיע *באופן אמין ולא סנסציוני*. יש כאן אוקיסמורון. אבל בכך הסופר הריאליסט מרמז לנו שהחיים עצמם יכולים להפתיע, ולא בעזרת כלים לא ריאליסטיים או סנסציות קיטשיות. ובכך הוא תורם למה שאני מכנה "שידול אל החיים".
פרסמתי בסוף השבוע (29.5.25) ב – ynet מאמר שעורר הרבה תגובות, רובן שליליות (אני מתייחס לטוקבקים). במאמר טענתי שתי טענות עיקריות. הראשונה היא שבכמה צמתים מפתיחת המלחמה התבררה נחיתותו של המדיום הוויזואלי לעומת זה המילולי בדיווחים עליה. השנייה – והיא שעוררה כנראה את עיקר הכעס (לפחות לכאורה) – היא טענה על כך שמעשי ישראל בעזה אינם לא מוסריים, למרות מראות ודיווחי הזוועה משם.
הייתי רוצה בדברים הקצרים הבאים להסביר מדוע רבים בישראל – רבים יחסית, כמובן – ממהרים להוקיע את מעשיה של ישראל בעזה. איני מדבר על תגובת מה שמכונה "העולם", אלא על הסיטואציה הפנים-ישראלית. לדעתי – ולצערי – סיבוך מסוים בשיח הפוליטי בישראל מביא לכך שאנשים מביעים עמדה שלילית על מעשיה של ישראל במלחמה ועושים זאת לא מהסיבות עליהן הם מצהירים בגלוי. כדאי – אפילו מעניין – לנתח את המציאות הזו.
מבקר חופשי 