פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
כבר בחלוף עמודים ספורים ברור לקורא שהרומן החדש של ערן בר-גיל עוסק בנערה שחשה שהיא למעשה בן, מצב שבמקרים קיצוניים יכול להביא למצוקה נפשית קשה שמכונה בפסיכיאטריה דיספוריה מגדרית. הגילוי הזה לא מצא חן בעיניי. לא בגלל שיש לי חלילה משהו נגד בני אדם שחווים את הרגשות האלה. אלא בגלל האופנתיות. ובגלל שלאופנתיות עצמה ולעיסוק חסר הפרופורציה בתופעה הנפשית הנדירה יחסית הזו יש השלכות חברתית מערערות שמובילות לבקלאש המיותר שכולנו מכירים. אלא שבחלוף עוד עמודים לא רבים הבנתי שהפיתוי הספרותי הוא זה שפיתה את בר-גיל לנושא הזה. ועוד הבנתי שזהו פיתוי שסופר עברי בייחוד מתקשה לעמוד בו. וטוב שכך.
עומר בת השש עשרה נוסעת לחודשי הקיץ לבית דודיה שבערבה המרכזית. הוריה ואחותה נסעו לקנדה בגלל עבודתה של האם המדענית. עומר מבקשת לנצל את חופשת הקיץ הזו על מנת למתוח קו (מכאן: "קו בדרום"; מתווספות עוד משמעויות לשם במהלך הקריאה) שממנו תתחיל להרגיל את סביבתה להתייחס אליה כבן, כפי שהיא חשה שהינה אכן מבפנים. עומר לא מעוניין לעשות ניתוח והוא חושב שהוא נמשך לבנים אבל הוא כן מנסה, לדוגמה, לטשטש את החזה שלו בלבושו. דודיה מנהלים ביישוב בערבה נקודה לגידול כלבים לצורך אילופם להיות כלבי נחייה וגם עובדים בהקפצת ציוד מחנאות לטיילים באזור ועומר אוהבת את עיסוקיהם ואותם ואת נופי המדבר שסביבם. היא אמנית בנשמתה ונוהגת לצייר ונופי המדבר משפיעים על נפשה. בזמן חודשי הקיץ היא רוכשת חברים חדשים ואולי תאזור עוז להכריז בפניהם על זהותה. כרגיל אצל בר-גיל הכל רגיש מאד, רגיש לאנשים ולחיות ולנוף, קולח ואמין מאד, נבון בהקבלותיו בין הדמויות, עלילתי ומוחשי, ומהודק ומתנגן מבחינה שפתית.
אבל, כאמור, מה שלדעתי קרץ לבר-גיל הסופר בנושא הייחודי הזה הינו ההדגמה המאלפת שיש בו לתפקידה של הסיפורת בכלל. כבר כמה פעמים לאורך השנים ציינתי שהתפיסה של הסופר הבריטי אי.אם. פורסטר על תפקידה של הסיפורת להציג לקוראיה את "החיים הסודיים" של הדמויות, תפיסה שניסח בספר העיון של "אספקטים של הרומן" לפני כמאה שנה, היא מרכזית בחוויית הקריאה יותר משנדמה (יותר, אולי, משנדמה היה לפורסטר עצמו; ואגב, מעניין מאד לחשוב על הקשר בין התיאוריה של פורסטר להיותו הומו בארון). פורסטר העיר על כך שבחיים הרגילים הרי איננו יודעים מיידית מה מתרחש במוחם של הסובבים אותנו. ואילו הסיפורת מעניקה הצצה כזו. בעקבותיו אני חושב שמניע מרכזי בקריאה של הסיפורת הוא תנועת השחייה הזו – לרגע עם הראש מתחת למים ולרגע מחוץ להם – שיש בקריאתה בין העולם הפנימי לעלילה ולנוף העולם החיצוני. והנה, מה חריף יותר מאשר הפער הזה בין פנים לחוץ כפי שהוא מתגלם בנערה שמרגישה שהיא בעצם בן ומדברת אל עצמה במונולוג פנימי בלשון זכר? ואיזה סופר ראוי לשמו יכול לבטל את הפיתוי לעסוק בנושא זה, שמהווה מטפורה לסיפורת כולה? הפְּנים הרוגש וסוער הניצב על סף "גדר השיניים", אם להשתמש במטפורה ההומרית: "יש לי משפט פתיחה: עמי [שמו של הדוד], אני בן, ואני רוצה שיקראו לי אתה ולא את. אחר כך יש לי המון הסברים, אבל יש קו אחד ברור שאני יודע שצריך לעבור אותו ורק שמה אפשר להתחיל – במי אני באמת. זה זמן טוב, אני מרגיש אותו. הרי רק שנינו כאן, אני יודע שהוא מאוד מחבב אותי, הוא חייב להבין. הלב שלי מתחיל לדפוק רק מלחשוב על מה שאני הולך להגיד, ואני מרגיש שאם אני פותח את הפה, עכשיו לא יצאו לי המילים".
והפיתוי גדול במיוחד לסופר עברי. המגדור העברי של הפעלים (בהווה) ושמות התואר הנלווים לגוף ראשון יחיד (שלא כבאנגלית, למשל) מאפשר לבר-גיל לנצל במלואו את המתח בין הפנים לחוץ שיש במצבה של עומר. הנה דוגמה שלה נלווית אירוניה נוספת, מקומית: "'ואיך את עם אחותך?' הוא שואל ואני אומר: 'אחלה, ממש אחלה, אבל היא שונה ממני מאד'". לזה נלווית העובדה הבסיסית-פחות מבחינה בלשנית אבל שנוכחת מאד מבחינה פרקטית: העובדה שבעברית הניקוד הרבה פעמים מבהיר את המגדר שבו מדובר והיעדרו מאפשר עמימות מגדרית. גם את תכונת העברית החמודה הזו מנצל בר-גיל, למשל כשהוא מנקד בכמה רגעים אסטרטגיים את הטקסט. לדוגמה, כשאחת הדמויות מתוודעת לשינוי במראה החיצוני של עומר, שינוי "גברי", ושואלת בתדהמה המובלטת בניקוד: "מה קרה, עומר, מה קרה לךְ?"
בלי להסגיר יותר מדי פרטים אומר שסוף הרומן מספר על קרב שהתחולל בשבעה באוקטובר שמתואר במפורט. בר-גיל הפליא בתיאור פעולה צבאית ברומן הקודם שלו, אך כאן, למרות הפירוט המרשים, ואולי משום חשיפת היתר שלנו לאירועי היום ההוא ואולי בגלל שקראתי מהר מדי את הספר, פחות התפעלתי. אבל כשרגנתי בתוכי שקצת מעצבן שכל ספר שיוצא היום בעברית חייב להתייחס לשבעה באוקטובר הבנתי מייד שבר-גיל עשה גם כאן בחוכמה ולא באופנה. סוגיית הגבריות המגדרית בה עסק הספר עד סופו הרי אינטגרלית למלחמה.
מבקר חופשי 
תגובות
חוויתי היום את ההרגשה הזו, כאשר מגלים שסופרת או זמר שהיצירה שלהם נהדרת, מחזיקים בעמדות מוסריות בעייתיות, שאינן מוצאות ביטוי ביצירה עצמה.
ביקורת הספרות של אריק גלסנר היא בעיני מצוינת ומעשירה. אני אסיר תודה על האתר הזה. ואז קראתי את הרשימה של גלסנר שפורסמה אתמול (29.5.25) ב-ynet, "כדי לשפוט את המציאות בעזה, צריך לסרב לצפות בתמונות משם".
התזה שלו כוללת שני טיעונים: האחד, ספרותי, שמסוכם בשלוש מילים: "לקרוא – לא לראות". וקצת יותר באריכות, "האמת של הסיטואציה נחשפת לא בתמונה אלא במילים. אלף תמונות לא ישוו למשפט שמספר אדם על מה שהרגיש". הטענה היא שצפייה בסרטונים שמופצים על הנעשה בעזה עלולה לשבש את השיפוט המוסרי של הצופים. הבסיס לכך אינו זה המקובל – החשש שהסרטונים המופצים הם שקריים מבחינת התוכן שנראה בהם. הטענה היא יסודית יותר, והיא תקפה גם בהנחה שהסרטונים אותנטיים. לגישתו של גלסנר, שמוצאת ביטוי בלא מעט רשימות שלו, אפשר להשיג תיאור והבנה של המורכבות האנושית רק בכתיבה ולכן בקריאה. רק מילים (ולא תמונות) מאפשרות לראות את "העולם הפנימי" של הגיבורים, כפי שמתאר יפה גלסנר גם בביקורת על "קו בדרום" וגם ברשימה הנדונה כאן, באשר לאי ההבנה שעולה מצפייה בלבד בסרט השחרור מהשבי של גדי מוזס. עד כאן טוב ויפה.
הבעיה היא בטיעון השני, המוסרי. גלסנר טוען ש"מראות הזוועה המשודרים בכל העולם מעזה" גורמים לאנשים להגיע למסקנה המוסרית השגויה שהמדיניות שלנו פסולה. אכן, אי אפשר לשפוט מדיניות אך ורק על סמך סרטוני זוועה. לעיתים הרג של אנשים, לרבות אזרחים שאינם מעורבים בלחימה, הוא רע הכרחי. מהו אם כן האופן שבו יש לקיים את השיפוט המוסרי הזה? אפשר היה לצפות, לאור הטיעון העקרוני שלו והדוגמה על דבריו של גדי מוזס, שגלסנר יפנה אותנו ל"מילים". ידון בתיאורים של רופאים שעובדים בבתי החולים ברצועת עזה, יבחן את סיפוריהם של מי שאיבדו את כל משפחתם, את הדיווחים של חיילים שנלחמו ברצועת עזה ועוד ועוד. אבל גלסנר נמנע מכל זה, אולי משום שקריאה כזו עלולה לקלקל את השיפוט המוסרי שלו.
החלופה שמציע גלסנר לצפייה בסרטי זוועה היא ניתוח רדוד של המצב. לנוחות הקוראים, הנה הקטע הרלוונטי, כמעט במלואו: "עזה תקפה את ישראל ב-7 באוקטובר וביצעה טבח מכוון ונרחב באזרחיה. ישראל יצאה למלחמה בעזה. היא משתדלת לא לפגוע באזרחים, אבל אופי הלחימה של חמאס מקשה מאוד על כך. […] שיעור היחס בין לוחמים ללא לוחמים בין הנפגעים הוא הנתון היחיד החשוב בדיון הזה, וגם הוא צריך להתחשב במורכבות המיוחדת של המלחמה בעזה. מדינת עזה יכולה להכריז על כניעה בכל רגע ולעצור את המלחמה. אך היא ממשיכה להחזיק בחטופים ומסרבת לכך. האם אי פעם בתולדות המלחמות נמצא תקדים לכך שמדינה מותקפת נתבעת לעצור את הגנתה על עצמה, גם אם זו כרוכה בפגיעה בבלתי מעורבים, בעוד המדינה התוקפת אינה מכריזה על כניעה ולא מוכנה לבטל את עילת המלחמה (קרי: השבת החטופים)?".
זהו טיעון בלתי מספק בעליל. כדי שלא להאריך מדי, אסתפק בכמה הערות קצרות: 1. גלסנר מתעלם מכך ש"מדינת עזה" נשלטת על-ידי ארגון טרור רצחני, שטובת אזרחי עזה מעניינת אותו עוד פחות מאשר טובת אזרחי ישראל. 2. מדינת ישראל בחרה להרעיב את שני מיליון תושבי עזה, ולמנוע אפילו הספקה של מזון לתינוקות, כדי להכניע את חמאס. גלסנר לא משתף אותנו בתובנות שלו על האמצעי המלחמתי הזה. 3. כעניין שבשגרה, צה"ל פועל נגד מטרות צבאיות גם אם הדבר כרוך בפגיעה, לא מכוונת אך ודאית, בעשרות אזרחים, ובהם ילדים רבים. העמדה שמטרה צבאית לגיטימית בהכרח מצדיקה הרג של 20, 50 ולעיתים גם 100 אזרחים, מחייבת לפחות ראשית טיעון. השימוש שעושה חמאס באזרחים כ"מגינים אנושיים" אינו הופך אותם אוטומטית למטרות לגיטימיות. 4. ההנחה ש"עילת המלחמה" היא השבת החטופים סותרת את דבריו של נתניהו עצמו. ממשלת ישראל הרי מסרבת להצעת חמאס לשחרר את כל החטופים "תמורת" הסכמתה להפסקת המלחמה. 5. אין לגלסנר מה לומר על ההצהרות של בן גביר, סמוטריץ וחבריהם, שקוראים לרצח עם ולטרנספר. אני מניח שלשיטתו, "אזרחי מדינת עזה" אחראים על מעשי החמאס (אין בעזה לא מעורבים), אך אזרחי מדינת ישראל פטורים מאחריות לקריאותיהם של המנהיגים הנבחרים שלהם. 6. חידוש הלחימה פוגע לא רק באזרחים הפלסטינים, הוא מסכן גם את חייהם של החטופים ושל חיילי צה"ל, ללא כל תכלית ראויה, בלי שיש לגלסנר לומר ולו מילה בעניין. שנה וחצי של לחימה הוכיחה ש"לחץ צבאי" לא מביא לשחרור חטופים, רק הסכם.
אפשר כנראה לשפוט את המציאות בעזה בלי לצפות בתמונות משם. אבל צריך בכל זאת להשיג מידע על מה שקורה ולהציע דיון ביקורתי בהתבסס עליו. הכרחי ללמוד מהי המדיניות של ממשלת ישראל, צריך לברר האם כל אחד ואחד מעשי ההרג שביצעה ישראל היו מוצדקים צבאית והאם היו מוצדקים מוסרית. החלופה לצפייה בתמונות אינה טיעון שכל כולו הנחת המבוקש. הטובים שבידידים שלנו, אנשים הגונים שרוצים בטובתנו, מתקשים להבין לאן הדרדרה החברה הישראלית. ההנחה שהם שוגים רק משום שצפו בסרטוני זוועה מבטאת זלזול בלתי מוצדק בהם.