מבקר חופשי

—

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לאמירה המפורסמת של עמוס עוז על כך שכתיבה ספרותית מוּנעת מ"פצע" בביוגרפיה של הכותב, אמירה שזכתה לחרפות מפי עדרי מודרניסטים חמומים שהוסתו על ידי המתסיס ת.ס. אליוט שגרס ששירה היא דווקא מנוס מרגש ומאישיות, ולחיבוק מידי פצועים רבים ששולחים ידיהם אל הכתיבה, אני מעוניין להעניק פרשנות מסוימת ולנכס אותה לא רק לכותבים כי אם גם לקוראים. בביוגרפיה של כל קורא אדוק של סיפורת סביר שטמון פצע. וה"פצע" הזה לא חייב להיות אירוע או אסון יוצאי דופן. "פצע" הינו הגילוי שהעולם הפנימי שלנו תובע תשומת לב; כי הוא יכול להיות סוער, מכאיב, מרגש מאד. אנשים שיש להם צורך ראשוני דוחק בסיפורת – סופרים כקוראים! – הם אנשים שצריכים תקשורת מתמידה עם העולם הפנימי שלהם. וזאת משום שבנקודה כלשהי בחייהם הוברר להם שהעולם הפנימי הזה בלתי ניתן לעקיפה. הוא נוכח. הוא פקטור. אך, כמובן, "פצע" כשלעצמו לא מספיק להפוך אדם לסופר טוב. וגם לא לקורא מעמיק או מתוחכם.

ספר הסיפורים של בלה שגיא מכיל ארבעה עשר סיפורים קצרים ונובלה אחת ארוכה. הנובלה, שמופיעה בסוף הקובץ, בעלת מאפיינים אוטוביוגרפיים (אין זה אומר שהיא "אחד לאחד" אוטוביוגרפית). אני מסיק זאת בעיקר מתוך הנובלה עצמה. למשל, מכך שבן זוגה של המספרת אומר לה בסוף הנובלה שהיא תהפוך את הסיפור שסופר בה לספר (מה שאכן קרה, מסתבר). אני מסיק זאת גם משום ששני סיפורים (לפחות) מתוך הקובץ שקדם לנובלה מאוזכרים בגרסה מקוצרת בנובלה עצמה, דבר מה שמעלה את ההשערה שהם "נגזרו" מתוך הביוגרפיה ועובדו לסיפורים עצמאיים. הנובלה מספרת סיפור "פצע" מובהק ואף מצוטט בראשה כאפיגרף ציטוט מתוך ספר שעוסק בטראומה נפשית. סוניה, ירושלמית בעלת משפחה שעוסקת בטיפול נפשי, מדוּוחת שאביה על ערש דווי. הבת לא בקשר עם אביה ומחלתו מעוררת בה גל של זיכרונות. משפחתה עלתה מלטביה בסוף שנות השבעים. אביה היה אמן שלא מצא את מקומו בארץ. הוא הרבה בשתייה ובהתעמרות בבני משפחתו. הוא כנראה גם היה מעורער בנפשו.

הנובלה הזו, כמו כל הספר, כתובה ברגישות ובטקט ובחום ומשרה מצד אחד תחושה של אותנטיות והעדר זיוף ומצד שני של אי נפנוף לראווה בנגעים ואי סחיטת הלימון לצורכי הפיכתו ללימונדה ספרותית (אני מתנצל על הקלישאה). עם זאת, בחלק מהסיפורים, מלבד התחושה האותנטית והחמה חסר רובד נוסף, דבר מה שיגאל את הסיפורים מכלל כרוניקה או חומרי גלם טובים. חסר פאנץ' מחודד, או מבנה מחושב, או תובנה חריפה. או שקיימת, מאידך גיסא, מעט הגזמה והדגשת-יתר (ובמישור אחר לחלוטין: ישנה השמטה שגויה, לעיתים, של כינויי גוף). וחלק מהסיפורים טיוטתיים מדי. כך, למשל, בסיפור על הזוג בחופשה רומנטית בתל אביב שמבקש לסייע למשפחת מפונים במלון; חסר איזה עוקץ חרפרף שימהל מעט את טוב הלב שמפעם בו. כך, למשל, הסיפור המעט סדנאתי על אי הבנה בין בני אדם ושרשרת תקלות שיצרה חנייה שחסמה יציאה בניין דירות. גם סופו של סיפור זה מוקצן מדי.

אבל בצד זה יש כאן כמה סיפורים מצוינים ואחד כמעט צ'כובי בהומניזם העמוק שבו. יש כאן, למשל, סיפור, שוחר טוב אף הוא, על אישה שמביאה מרק לשכנה קשישה בקורונה. אבל טוב הלב של הסיפור מגובה במבנה עומק מעניין, כך שהיחסים עם השכנה הגלמודה מקרינים – ובסב-טקסט! – על היחסים בתוך משפחתה של האישה. כך הוא הסיפור מלא החיים על היכרות בין גבר ואישה צעירים שהחלה בבוקר השבעה באוקטובר במקלט.

וכעת לכמעט-צ'כוב המובטח. כיוון שזה הסיפור הראשון בקובץ ומדובר בסיפור קצר ארשה לעצמי לעשות לו ספוילר על מנת להבהיר את התחכום והעומק שבו. הסיפור מבוסס כנראה על פרט ביוגרפי כי בנובלה המוזכרת מסופר שסבהּ של הגיבורה "נמסר לכפר כשהיה ילד קטן, אמא שלו המסכנה היתה חולה נפשית". ואכן בסיפור, שהעניק לקובץ את שמו (!), מסופר על ילד שמגיע לבית דודתו בכפר לאחר שאימו נאלצה למסור אותו בנסיבות לא ברורות לו (האב עזב אותם כשהיה תינוק). תחושת הזרות של הילד מתוארת פה היטב וכן החשדנות שבה מקבלים אותו שני ילדיה של הדודה. בני הדודים לוקחים את הילד לסיור במשק החי שלהם. הילד המשתרך מאחור מתעכב על מנת ללטף ארנב של בן הדוד הבכור ולהתנחם בו ("הדמעות שהתאפקו שוטפות את פניו וזולגות בשקט אל תוך הפרווה"). כשמגלים זאת בני הדודים מתפלץ הקטן שבהם על כך שמישהו העז לנגוע בארנב של אחיו הבכור. אבל הבכור "מביט בו [בילד] ארוכות" ומרשה לו להמשיך. "בשקט", מציין המספר, הוא אומר: "זה ארנב שאף פעם לא בא לידיים. רק פעם אחת הוא היה אצלי בידיים, רק אז כשאבא מת". יש כאן את החום אבל גם את התחכום הצ'כובי. האח הבכור מגלה אמפטיה לילד הנטוש בסיוע ההיעדר שחווה הוא עצמו, והוא מנמק זאת לעצמו, בחשיבה ילדותית השלכתית, בציון ההתמסרות המפתיעה כביכול של הארנב.