חלק הארי של הזכרונות בממואר המפורסם "דַבֵּר, זיכרון" (ראה אור מחדש ב"ספריית פועלים", 351 עמ') של ולדימיר נבוקוב (1899-1977) עוסק בשנותיו המוקדמות, כבן למשפחה אריסטוקרטית רוסייה בעלת נטיות ליברליות (סבו היה שר המשפטים בממשלת הצאר). כלומר, בשנים שעד המהפכה ב-1917.
אני מבקש לטעון שתי טענות ביחס לעובדה הזו שניתן כביכול להסבירה בכך שממואריסטים נוטים להתרכז בשנות החיים הראשונות משתי סיבות: א. כשהעולם חדש רבות התגליות המסעירות של האדם. ב. את סודות ולבטי הבגרות מסובך ומביך יותר לחשוף.
אבל טענתי הכפולה הנוספת היא שההתרכזות המעט לא-פרופורציונלית הזו בשנות הילדות וקצת הנערות נובעת גם משני מקורות נוספים ושונים:
א. הראשון, הניסיון של נבוקוב לבגר את עצמו, להקפיץ-לאחור את עצמו בדור אחד כך שיוכל להיחשב בן דורם של ג'ויס (יליד 1882) ופרוסט (יליד 1871). זה בעיניי אחד ממוקדי התשוקה של הספר: המודרניסט-המאוחר רוצה לאחוז בזנבם של המודרניסטים שקדמו לו, שכתבו גם הם ספרי היזכרות ("בעקבות הזמן האבוד") והקדשה לאמנות ("דיוקן האמן כאיש צעיר"), כפי שהנהו "דבר, זיכרון", ושהינם, בחלק הארי של ספריהם ("יוליסס" כידוע מתרחש ב-1904), נציגיה של ה"בל אפוק", התקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה.
חשתי בתשוקה הזו להיות השלישי בשלישיה המוזכרת לאורך כל הקריאה ולכן קראתי בשביעות רצון את הפרק האחרון, שאותו כתב נבוקוב במשחקיות כנכתב בעטו של מבקר כביכול של הספר שקדם לפרק זה, ובו משמיץ נבוקוב את תומס מאן וטוען שאינו שווה לפרוסט ולג'ויס (וינק וינק: אני כן שווה להם!).
ב. האריסטוקרטיות הביוגרפית הפרה-מהפכנית הזו נקשרת איכשהו לתפיסה האריסטוקרטית הספרותית של נבוקוב. ספר צריך להיכתב כך שיש לקרוא כמה פעמים כל משפט, על מנת להבינו (כפי שכתב לעורכת שלו ב"ניו יורקר", לפי דבריה של לאה דובב, המתרגמת הטובה של הרומן). ספר גם צריך להכיתב בסלסולי תחכום ופיתול תחבירייים ולקסיקליים כמו תפאורה אריסטוקרטית (לבוש, ארכיטקטורה, גינון).
אני לא חסיד לא של נבוקוב ולא של תפיסת הספרות שלו, הספרות "הקשה". כתבתי כבר בעבר איך חזרתי ל"לוליטה" – אותה קראתי בהתפעמות בשבת אחת בראשית שנות העשרים שלי – לפני כעשור ולא יכולתי לשאת את הכתיבה המתאמצת והמתאמצת-להרשים.
אני לא חסיד של נבוקוב וגם יש לי השגות על "דבר, זיכרון" (וגם על הרתיעה הראוותנית שלו מפרויד ודוסטוייבסקי, שלא הייתי מנפנף בה לראווה כל כך, כי היא מעידה על ההיפך ממה שחושב המנפנף שהיא מעידה – לא על תחכום ונונקונפורמיזם ואסתטיציזם עילאי ו…אריסטוקרטיות – דוסטוייבסקי היה שייך לאצולה הזוטרה…).
אבל, קודם כל, האתגר שבספר היה מעורר, חריף ותדיר מתגמל (סליחה על ז'רגון רואה החשבון).
ושנית, היו רגעים יקרים מפז, ייחודיים למדי, שבהם הטיפוס המאומץ על משוכת הטקסט והנחיתה הרכה מעבר לגדר פארק האצילים הכניסה את הקורא לדומייה ולאינטימיות שאין כדוגמתה, כביכול ניצבים בגן הנעול רק הוא – והסופר.
אלה רגעים שבהם אתה כורה לך גומחה בתודעתך הרחק, הרחק, משאון מהעולם, שבשבילם שווה לפתח את ההרגל הזה, הקריאה.
מבקר חופשי 