מבקר חופשי

בגיליון האביב החדש של הרבעון האמריקאי הפוליטי-ספרותי והליברלי "ליברטיז" התפרסמה מסה מעניינת מאד על השירה הפולנית (והמרכז-מזרח אירופאית) בעשורים האחרונים.

המסה מנסה להגדיר את דור ענקי השירה שמשלו בכיפה משנות החמישים עד שנות השמונים, שמות כמו מילוש, שימבורסקה, הרברט, זגייבסקי ועוד. בשנים אלה הייתה השירה הפולנית (והמזרח-מרכז אירופאית), לדעת רבים, השירה המעניינת והמובילה בעולם, מושא להערצה של המערב.

חלק גדול מגדולתה נבע מכך שהייתה זו יותר משירה, מודרניזם שחשוב היה לו להיות מובן, הנרתע מסלסול פואטי לשם עצמו, בעל תחושת אחריות מוסרית; הגדולה נבעה בחלקה הגדול ממשקלה האתי והרעיוני של השירה הזו, תוצאת התנסות מזרח אירופה במלחמת העולם השנייה.

משנות השמונים ישנה ריאקציה חריפה לדור הענקים האלו, מתאר הכותב, המבקר ירוסלב אנדרס. הם נתפסים כמשוררי אידיאות, מלאי פאתוס, מוסריים באופן מעצבן ועוד. הוקמה בחוגי השירה בפולין אף "אגודה להגנת השירה הפולנית מפני הרברט". זו ריאקציה שניתן לכנותה, כמדומה, פוסטמודרנית.

יש היום הרבה סוגי שירה בפולין, הכל מהכל, כותב המבקר, אבל אין שירה גדולה.

—

נ.ב.

הנה עמדתו של מילוש שלפיה, כמדומני, ניתן להגדיר את השירה הפולנית הגדולה של אחר המלחמה כדחייה של המודרניזם המערבי והפוסטמודרניזם כאחד.

“The symbolists discovered the idea of a poem as an autonomous, self-sufficient unit, no longer describing the world but existing instead of the world,” wrote Miłosz, the translator of Eliot’s “The Waste Land.” According to Miłosz, poetry’s raison d’etre rests “somewhere outside poetry itself — in the spiritual and interhuman domain.”