מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בהמשך הביקורת אציע ניתוח אידאולוגי ביקורתי של הרומן. הניתוח הזה מתאפשר בגלל, לא למרות, שמדובר בטקסט מרשים; טקסט שמציג, במודע ובלא מודע, עולם ותפיסת עולם מלאים. בכלל, מוצגת כאן לאורך עמודים רבים פרוזה ישראלית שרירית, מיומנת (מבלי להתהדר במיומנותה), גמישה, נעדרת שומנים, בשלה. ובחלק האחרון, פרוזה בעלת כוח רגשי עז.

הרומן מתחקה (בגוף שלישי) אחר ארבעה חברים ממושב סמוך לירושלים, מילדותם בתחילת שנות השמונים עד התקרבם לגיל חמישים. כל פרק מוקדש לפרשייה אחרת מעברם וההתקדמות היא כרונולוגית: בסיפור הראשון גרשון מָן, עמית כרמי (המכונה קרמיט) ויואב שניידר (המכונה שנייד), חוששים שחברם, אייל טראוויס, טבע במי הסכר הסמוך; בסיפור השני, גרשון הנער זומם לרצוח את השכן שלו שמרעיל בעלי חיים; בשלישי, טראוויס וקרמיט מקימים להקה פנקיסטית בשם "רק הרצל" המצליחה לרגע בכל הארץ (אם אני מבין נכון, הסיפור כאן מבוסס בחופשיות על "נושאי המגבעת"); בהמשך, קורות החבורה בצבא, ממנו לא יצאו כולם בחיים; סיפור נפתולי אהבתם של גרשון וליתי (ליאת קריספין) ועוד.

המושג שעליו מושתת הרומן הוא מושג ה"חבר'ה" הישראלי והוא קרוב באופיו לשני רומנים שעסקו במושג הזה בעשורים האחרונים, "משאלה אחת ימינה" של אשכול נבו מ-2007 ו"בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד מ-2008 (ואילו באוטוביוגרפיוּת המתונה שלו הוא קרוב למגמה נוספת בספרות העכשווית). גם בשני הרומנים המוזכרים עמדו במרכז כמה חברים וגם בהם קורותיהם נשזרו בתולדות הישראליות. אך ההשוואה מחמיאה לגברון. הספרים של נבו וגוטפרוינד סבלו מרצון של הסופרים שנחבב את גיבוריהם. הקיטש אמנם קיים אצל גברון, למשל בתיאור אהבת ילדות שנמשכת על פני עשורים (גברים מאוהבים עד כלות ולאין קץ אמורים להדליק כל מונה גייגר של קיטש). אך מינון הקיטש נמוך מאוד. ישנה כאן, למשל, סצנה מזהירה של הפגנות כישורי נפיחה בין החבר'ה תוך ניתוח דק אבחנה ומלומד של צליל וריח, סצנה שלא תעלה על הדעת בעולם החסוד של גוטפרוינד ונבו. גם הקישור בין הפרטי ללאומי (המצוי אף בכותרת הספר), שאמנם לא מעמיק או מחדש במיוחד, לא נעשה, עם זאת, באופן מאולץ או מזויף.

והפרוזה פשוט כתובה כאן היטב. אדגים בקטע לכאורה בנאלי: שנייד מגיע בעקבות עסקי רשת הפלאפל שהקים לטורקיה ונתקע שם עם פרוץ משבר המרמרה. הוא מתקשר לגרשון בארץ שישיג לו כרטיסי טיסה. השיחה מתנתקת והוא נואש אך פתאום היא מתחדשת. "'כן גרשון. דבר אלי'. 'שנייד?'. 'כן כן, אני פה, נו, מצאת משהו?'. 'אה, איזה קטע. לא שמעתי צלצול, מיד ענית. אתה שמעת צלצול?'. 'נו גרש! אל תשגע אותי. מה מצאת?'. […] 'מה? לא שומע…' שנייד ירה מבט בטלפון. לא שוב! 'סתם! צוחקים איתך […]'. 'אני ארצח אותך, גרש!'". הריאליזם המבריק בייצוג הרגע המוכר של תעתועי הנייד; המתיחה שמותח גרשון את חברו שמעידה רבות על אופי הקשר ביניהם.

אך, כאמור, אני חושב שהרומן מציג, וחלק מההצגה לא נעשה במודע, תשתית אידיאולוגית של דור. הסיפור הראשון שבחר גברון לספר על בני החבורה, בצד סיפור הנער שטבע בסכר, הוא סיפור של תחרות עסקית בין קרמיט לשנייד על מכירת מיצים ושלגונים בכפר. הסיפור מסופר בהרחבה ומתעכב על אסטרטגיות העסקים של הילדים. להקת "רק הרצל" מבטאת אטיטיוד פנקיסטי דוקרני ותחרותי. ואילו פרויקט חייו של טראוויס כמעצב מציבות נועד להציג את הייחודיות של הנפטר (בניגוד, למשל, למצבות צבאיות). בדיון בכנסת מוצא את עצמו טראוויס מול "דוברים דתיים ושמרנים, שהתלכדו מאחורי משפטים כמו, 'בצבא – כולם שווים, וגם במוות כולם צריכים להיות שווים', משפט מדכא ושגוי כל כך", חושב טראוויס. כפי שאומר טראוויס (שלא התגייס!): "האתוס הציוני הוא פחות אנוכי, יותר מתחשב במשפחה ובמדינה. אנחנו לא".

גברון מתאר, אם כן, את דור ההפרטה. הדור הליברלי במובן הכלכלי והחברתי; יוזמה פרטית ושחרור מאידאולוגיות קיבוציות. הדור הזה מתחבט גם בקשר לשייכותו לארץ (והוא מתחבט; יש דעות שונות). לכך יש להוסיף את המשיכה המוזרה של הרומן, לכל אורכו, לעבריינות מסוגים שונים. כמה דוגמאות: שנייד הילד גונב סכין; חלק מחברי הלהקה גונבים תקליטים; גניבת ציוד בצבא; הרעלות של בעלי חיים ואנשים; רצח ממש (לא בידי הגיבורים הראשיים). בכמה רגעים ברומן מבקשת להתפתח לה בסב-טקסט טענה הקושרת בין עבריינות, ובעיקר גניבה, לפרויקט הציוני (כשערבים גונבים משדות החומוס של רשת הפלאפלים מהרהר שנייד לרגע: "צודקים. זה שלהם"). אבל, למרבה המזל, הטענה הזו לא נחרצת או מרכזית. נדמה שהמשיכה לפשיעה מסגירה פשוט את "האמריקאיות" של רוח הרומן (המשיכה של התרבות הפופולרית האמריקאית לפשע הפכה כל כך מובנת מאליה שאנחנו בקושי חושבים על מוזרותה). אך, היא הנותנת, ה"אמריקאיות" הזו עצמה קשורה לאתוס הליברלי, לפן האנטי חברתי שלו.

בנקודת הזמן בו אנו נמצאים כדאי שנערוך שינוי בסיפור היפה שסיפרנו לעצמנו על השתחררות היחיד מכבלי הקולקטיב בתרבות הישראלית. ההשתחררות הזו לא הייתה רק חיובית ולמושג "ליברליות" יש צדדים לא מחמיאים.

פורסם, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בהוצאת "עם עובד" הוציאו מחדש שבעה כרכים של סדרת "קלאסיכיס". מדובר ביצירות קצרות של שבעה יוצרים (שישה אירופאיים ואמריקאית אחת), שפרסומן משתרע על פני מעט יותר ממאה שנה, בין 1814 ("הצל או המעשה המופלא בפטר שלֶמיל" של אדלברט פון שַאמיסו) לבין 1922 ("ריצת אמוק" של שטפן צוייג). מדובר, אם כן, פלוס מינוס, במאה הגדולה של הסיפורת האירופאית, המאה ה-19. עם תום הקריאה בשבעת הכרכים, ועל משקל האימרה הידועה: "כדורגל משחקים תשעים דקות ובסוף גרמניה מנצחת", ניתן לומר ש"סיפורת מודרנית כותבים מזה כמה מאות שנים ומנצחת רוסיה".

כל הכרכים הדקים ראויים לקריאה ולו רק משום שהם אבני בניין חשובות בתרבות הספרותית. זהו יתרון הקלאסיקות (גם אלו שלא עומדות במבחן הזמן): הקורא יוצא מורווח מקריאתן כי מיקומן המרכזי בהיסטוריה של הספרות מנהיר דבר מה חשוב בהיסטוריה הזו ובקשרי הקשרים שישנם בין היצירה הזו ליצירות רבות שהתייחסו אליה. עם זאת, אחד מתענוגי השימוש הפעיל בטעם הספרותי הוא תענוג הדירוג ואנצל לפיכך את ההזדמנות שנפלה בחלקי, לקרוא בשבוע שבע יצירות קצרות, על מנת לנסות לדרגן. אומר כמה מילות הבהרה והגנה על מעשה הדירוג, מלבד תרומתו המקוּוה למתח הביקורת. ראשית, הדירוג מבטא יחס חי לספרות. ספרות אמורים לאהוב, זו אינה מטלה או פעולה ניטראלית, והדירוג מבטא בדיוק את זה: את מידת ההנאה ששאבת מהקריאה. שנית, ברור שהדירוג הוא גם סובייקטיבי, כמו שכל הערכה ספרותית נשענת על יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד. אבל הדרך האפקטיבית יותר להכניס אחרים לדיון היא דווקא סביב להט המחאה או ההסכמה שמעוררת אמירת דעתך ולא דרך הצינה "האקדמית" המרוחקת. נראה לי גם שהתובנות המעניינות ביותר שעולות בנו ביחס ליצירה נובעות מהחקירה העצמית שלנו כקוראים סביב השאלה מה בדיוק משך או הרתיע אותנו ביצירה שקראנו.

אז נתחיל. בתחתית הרשימה שלי מצויים "הצל" המוזכר לעיל, "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" של רוברט לואי סטיבנסון (מ-1886) וקובץ סיפורים קצרים של קפקא ("גזר דין וסיפורים אחרים"). אדגיש: שלושת הספרונים מכילים אבני דרך לא רק בסיפורת האירופאית אלא אף בתרבות האירופאית בכללה. "הצל" הוא סיפור מפורסם של אדם שמכר את צלו לשטן. הוא זוכה בעושר מופלג אבל מעורר את רתיעתם של רבים. מה שקסם לרבים בנובלה הזו (מלבד הנאת הקריאה הפשוטה, שהעלילה המותחת הסבה גם לי), אני משער, הוא התהייה על מהות הנמשל. מה הכוונה באדם שאין לו צל? אפילו ב-1970 ניסה ז'אן בודריאר לפרש את הסיפור הזה. עמימות הנמשל מזכירה את קפקא שתיכף אגיע אליו. אבל אני פחות התרשמתי מהנובלה כיון שבאמצעה מציע השטן לגיבור להשיב לו את צלו תמורת מכירת נשמתו. כך, באחת, נחשף הקשר של הנובלה לאגדת פאוסט ועולה החשד שהבחירה במכירת הצל במקום הנשמה היא ביטוי מגושם מעט ל"חרדת השפעה". את הסיפורים הקצרים של קפקא איני מחבב במיוחד (בניגוד לרומנים שלו) בין היתר כי הם כמו נועדו להכאיב לקורא, לגרום לו סחרחורת או ייאוש, ואני חושב שהולידו תפיסה מוטעית של ספרות טובה כספרות מכאיבה (בעוד ספרות חייבת להיות גם צורי ומרפא; ברומנים שלו, אורך היריעה יוצר "בית" ש"גרים" בתוכו, ומפצה על ההכאבה שבתוכן). בדומה לקפקא, הסיפור של סטיבנסון הכניס מושג לתרבות הכללית. הסיפור חינני ומותח (אם כי זקוק להגהה קלה), אבל הגילוי המרעיש שבכל אחד מאיתנו מוחבא מר הייד פחות מרשים ב-2025.

"אִיתֶן פרוֹם" מ-1911 ו"ריצת אמוק" של שטפן צווייג מ-1922 ממוקמים אצלי יחדיו במעלה הדירוג. הרומן הקצר של וורטון הוא סיפור חזק על תשוקה כלואה ובלומה ועל טרגדיה הנובעת מטוב לב ו"מענטשיות" בניו אינגלנד הקרה. איתן, הגיבור, כלוא בנישואין משמימים וכמהַ אל הקרובה של אשתו, מאטי. מאטי אוהבת אותו גם היא. הכמיהה ההדדית מעניקה לנובלה המעודנת עצימות ונסיבות אי ההגשמה שלה מרשימות באצילותן. גם ב"ריצת אמוק" מוצגת סערה יצרית עזה. רופא גרמני בקולוניה הולנדית בדרום מזרח אסיה פוגש באישה יהירה ממעמד גבוה הזקוקה לעזרתו. הרופא מתפתה בתחילה לנצל לרעה את כוחו אך אז נתקף בהרהורי חרטה. ראוי לציין שנסיבות הוידוי של הרופא באוזני המספר, באונייה העושה את דרכה מהודו לאירופה תחת שמי הלילה של האוקיינוס ההודי, תורמות רבות לאווירה הלילית והתהומית של הסיפור.

וכעת, לשיא, שם ניצבים שני רוסים, מתחילתה ומסופה של המאה הרוסית הגדולה בפרוזה. "מעשה במריבה שרב איוון איוונוביץ' עם איוון ניקיפורוביץ'" (1835) של גוגול הוא סיפור גדול וקורע מצחוק. בכרך כלול גם הסיפור המוצלח פחות, "רשימותיו של מטורף", אבל בעצם סיפור המריבה הוא הוא הראוי להיקרא כך, כי הגדולה של גוגול, בצד התיאור המצחיק של המריבה בין שני בעלי האחוזה האוקראינים המשועממים, נעוצה בכך שהמספר שלו לא לגמרי בקו השפיות. לא צריך לחכות לסיום המפורסם, "משעמם בעולמנו זה, רבותי!", אחד הגדולים בתולדות הספרות, על מנת להיווכח בכך. אפשר להיוודע למעורערות מהפתיחה: "חובה אני רואה לעצמי להודיע, שהמעשה המתואר בסיפור הזה אירע בימים רחוקים מאוד. זאת ועוד – כולו פרי הדמיון". ומה נאמר על התיאור הקורע אך הרלוונטי לישראל של יעילות מערכת המשפט הצריסטית? "המסמך סומן, נרשם, מוספר, תויק ונחתם, והכול באותו יום עצמו, והתיק הונח בארון ושם היה מונח, מונח, מונח, שנה, שנתיים, שלוש". ואילו "מעשה משעמם" של צ'כוב, מ-1889, רענן ורלוונטי ומודרני דווקא משום עיסוקו בנושאים יומיומיים (חסרון כיס, חרדת מוות, שחיקה בעבודה ובחיי המשפחה, נרגנות הזקנה) ואופיו המתון, הנבון והמודע לעצמו (רוב הזמן) של גיבורו.

האם יש דבר מה משותף לסיפורים? רובם עוסקים במציאות מבעבעת ולעיתים דמונית שנמצאת מתחת לפני השטח של החיים. זו תובנה – ובעיה – אופיינית למאה ה-19. שטפן צווייג עצמו דן בכך בממואר המופתי שלו, "העולם של אתמול". עידן השלום הארוך מסוף המלחמות הנפוליאוניות עד 1914 היה אמנם שליו יחסית, אבל חלק מהשלווה המדומה הזו נשענה על הדחקה נמרצת של היצרים, הטירוף, הצל, האמוק, התשוקה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

האֵם, תמי בשן, הייתה "כוהנת היוגה הבלתי מעורערת" של ישראל. בנה, המְספֵר, הנושא את השם הלא יומיומי, פסח, היה כוכב טלנובלות ב"טלנובלה הישראלית המצליחה ביותר בכל הזמנים", ולפני זה שחקן עילוי במחזות רציניים. אבל כגובה הנסיקה וכו' וכיום הוא בקושי מוציא את לחמו. הבן ניתק את הקשר עם אמו ולא הספיק לבוא להיפרד ממנה בטרם נפטרה. גם יחסיו עם האב חריגים למדי, ומשלב מוקדם אנחנו למדים שהאב הזה בעל נטיות אלימות. מתארים לנו, למשל, איך שיחק במסירוֹת בְּבנו (לא עם בנו!) בבריכת גורדון בקטנותו של פסח: "אני מבקש להפסיק . אבא עונה שחבל לעצור את הרצף. אני בולע מי ים, מרגיש את המלח בעיניים".

במציאות לא מתונה כזו אין זה פלא שהאירוע המניע את העלילה הוא, איך לומר, מעט לא שגרתי. פסח מקבל מייל מאימו המתה התובע ממנו לארגן טקס מפואר לקראת יום השנה למותה. אם לא יארגן את הטקס, מתרה האם העולה באוב מתיבת המיילים, לא תוריש לפסח דירה חיפאית שהוא זקוק לה מאד. כשיש "כוהנת" ו"כוכב" וכוכב נופל ופסח ותשעה באב והתעללות בילדים (וגם, כמובן, בלתי נמנע בז'אנר, מיודענו הסוד מהעבר), גם המוות משפיל מבטו ומבטל את חומת התשלום עבור התקשורת אתו. דברו חופשי.

וכשם שהרומן צעקני בתכניו כך יש בו חלקים חירשים לעברית, נעדרי מוזיקליות, וגם מקפצצים ללא שיטה בין משלביה ולא מדייקים בניסוחיהם: "כל המשפחות המאושרות ניחנות בקיומו של בעל המקצוע, הזה המובחן, שניתן בשעת הצורך לפנות אליו בלי מידה של חסד ורחמים וכמעט לדרוש כי ימלא את חובתו המשפחתית בגין החזקה בתואר הנכסף, האכזר. כך מנודב בעל כישרון האפייה לעוגותיו, החשמלאי בעל ידי הזהב לניצוץ הפאזות הנכון […] ומה יעלה בגורלו של השחקן […]? […] עליו לכבוש את לשד הכאב שבוויתור שכפתה עליו משפחתו ולהמשיך להיות אומלל בדרכו". למה לגרור את טולסטוי? למה "ניחנות" החריג ולמה בצמידות ל"הזה" הסלנגי? מה זה בדיוק "ניצוץ הפאזות הנכון"? מדוע הדרמה המופרזת ב"לשד הכאב" ולא מספיק הכאב?

לרגעים הטקסט מתרומם מעט, למשל בתיאור דו קרב יוגה בין בעלה של תמי למאהבהּ, או בתיאור יחסיו של פסח עם בנו, כשפסח רוצה לסייע להפוך את בנו למקובל יותר. יש רגעים בעלי פוטנציאל. למשל, בדמותה של תמי. תמי בשן הייתה אשת עסקים ממולחת. את הרוחניות המיוחסת ליוגה היא ניצלה עד תום לצורך הפקת רווחים. התיאור של גרינברג נוגע בסאטירה: "חידוש נוסף שבשן מביאה לסניפיה הוא היוגה-דרייב. בשישה סניפים היא מציעה אימון זריז של עשר דקות בלי לצאת מהמכונית. 'לא צריך ללכת נגד אורח החיים שמכתיב לנו העולם. אנחנו מבינים היום שלאנשים יש פחות זמן, בטח לשיעור מלא. לכן במקומות שהתאפשר בנינו מסלולים מיוחדים, שבהם מתרגלים יכולים לחנות, ואחת לשעה עגולה לקבל אימון קצר על מסך ענק. יש לנו מדריכות שעוברות בין הרכבים ומתקנות'".

האפיק הביקורתי הזה על המיזוג בין תרבות היוגה לחברת הצריכה, בין שאפתנות אישית חומרית למנהיגות רוחנית כביכול, אכן עתיר פוטנציאל. עוד עתיר פוטנציאל נושא הקריירה הכפולה של פסח, כאיש התרבות הפופולרית והגבוהה כאחת. אבל לא שם מצויה התשוקה של הספר הזה ונושאים אלה לא עומדים במרכזו. ומהי באמת התשוקה של הטקסט? מה בער לסופר? לא ברור לי. המרכז הרשמי של הטקסט, מה שמניע את העלילה, הוא העניין המטופש הזה, סלחו לי, עם המיילים מהעולם הבא והניסיון של פסח לארגן את טקס הזיכרון ליום השנה. אני שואל את השאלה הזו על המניע העמוק לכתיבה בייחוד כי רואים אור כל כך הרבה ספרים, אני מקבל פניות רבות מכותבים על בסיס יומי וצריך להשיב את פני רובם ריקם, וכשאני נתקל בספר שלא ברור לי הדחף לכתיבתו, כלומר שהכתיבה נחווית כמאולצת, השאלה נראית לי דוחקת במיוחד. ואגב, התשובה לְמה בער לסופר יכולה להיות מעין זו ששמו עמוס גוטמן ועדנה מזי"א בפתח הסרט "נגוע": "הסרט הוא על הרצון לעשות את הסרט". כלומר, הדחף יכול להיות בהחלט דחף לביטוי עצמי. אבל נחוץ להרגיש אותו ביצירה.

התחושה הכללית כאן היא שהרומן הזה צועק עליך. הוא מוקצן וגם גדוש, כלומר מרובות בו עלילות המשנה (שאגב לא ברור כיצד כולן נסגרות). היד הקלה על הדק המילים, התחושה שלא כל מילה נבררה בקפידה, גם הוא סממן של הפרזה. אבל למרות ואולי בגלל ההקצנה והגדישה והפזרנות התחושה היא, כאמור, מאולצת והקריאה, בהיעדר רגש טבעי מפכה, הופכת גם לאיטית.

על גב הכריכה האחורית קראתי שהסופר זכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" ב-2013 וגם שהיצירה שלפנינו זכתה להכרה מוקדמת בדמות תמיכה של כמה גופי תרבות. כאמור, הסופר נוגע כאן בכמה נושאים בעלי חשיבות רבה ומגלה לפרקים כישרון המצאה מרשים ורגש חי. הייתי ממליץ לו בפעם הבאה לחשוב מה חשוב לו לומר. והאִם.