מבקר חופשי

1. בשישה באוקטובר 2023 סיימתי לקרוא (קריאה חוזרת) ב"ספר הצחוק והשכחה" של מילן קונדרה והתכוונתי לכתוב עליו כמה דברים.

היום אני מסדר את שולחני באופן יסודי בפעם הראשונה מאז…

הקריאה ברומן מ1978 לא איכזבה. סופר משובח. בעמוד הנלווה הראשון תובנה מעניינת מאד מדוע סופרים הינם הקנאים מכולם: סופר בונה עולם, ולכן לא יכול לשאת את קיומם של עולמות – ואנשים – אחרים.

"לגיתה נדמה, שמבט אחד ויחיד של אדם אחד ויחיד, שאינו מופנה אל שירתו, מטיל בספק את עצם קיומו של גתה" (מצ'כית רות בונדי; הוצאת זמורה ביתן מודן).

הגרפומניה שקונדרה מציין שאפיינה כבר את 1978 (ק. חי כבר בצרפת אז) נובעת מכך שכולנו נושאים בחובנו עולם ייחודי ורוצים שיוכר ככזה. יום יבוא, מנבא קונדרה, וכולם ירצו להיות סופרים…ואו אז "נדע ימים של חרשות ואי הבנה כללית".

אבל התובנה המעניינת היא הראשונה, על תחרותיות עודפת ייחודית לסופרים.

נ.ב. הביבי בטקסט אינו זה שלנו.

והנה עוד פנינה מקריאה חוזרת בקונדרה, "ספר הצחוק והשכחה". בעמוד השני הנלווה הערה פיקנטית על טבעה של הגרפומניה ובעצם הכתיבה בכלל: אנחנו כותבים כי הקרובים לנו לא קשובים אלינו או שנמאס להם לשמוע אותנו. בעמוד הבא כבר מוצעת תיאוריה שיטתית יותר על הגרפמוניה, אבל הפעם הפיקנטיות היא בטענה שבישראל, משום שזו מדינה עמוסת אירועים, הגרפומניה אינה רווחת כמו בצרפת. נו נו.

2. הישגיהם העלובים של הישראלים במבחני אוריינות (התייחסו לכך בעיתוני סופש מירב ארלוזורוב וסבר פלוצקר) מזכירים כי קריאה הינה יכולת, כישור, קוגניטיבי. היא כוללת, בין היתר, סגולות זיכרון, הפשטה, זיהוי סב טקסט ואירוניה, פיצוח תחביר וזיהוי עלילה והקבלות ועוד ועוד.

אני כותב את המובן מאליו הזה של עורכי המבחנים כי נפוצה איזו תפיסה סנטימנטלית שרואה בקריאה מין מותרות "רגשיים" או "רוחניים", מין עיטור הומניסטי, במקרה הטוב, ודבר מה פשוט לא חשוב, במקרה הרע, דבר מה שאין להשוותו למתמטיקה.

אני כותב את המובן מאליו הזה – שקריאה בצד היותה הרבה דברים היא יכולת שכלית – כי הוא לא מובן מאליו, מסתבר, לישראלים.

3. מזמן לא נהניתי מסרט כמו מ"האם והזונה" בסינמטק תל אביב, סרטו של הבימאי הצרפתי ז'אן אוסטאש מ1973 (זכה אז בקאן). סרט שכולו שיחות ו"ראשים מדברים". אמנם ראשיהם של זאן פייר לאו וצמד שחקניות (ברנדט לפונט, פרנסואז לברון) שלא הכרתי אבל מעולות (בעיקר זו בתפקיד "האם" מהכותרת הלא מתפרשת בפירוש בסרט). העיקר הוא האותנטיות. והתבונה. והעומק הרגשי (אותנטיות דלת רגש לא מספיקה). "אני אוהב סרטים מציאותיים", אומר לאו כפיתום מפי הבימאי. גם אני. החיים אחרי מאי 68 בפריז נעדרי אשליות פוליטיות (תוזכר הערת הביטול כלפי סארטר! הוא כביכול צולם בזווית התמונה בבית הקפה, אבל לא קלטתי אם צולם באמת). אבל במקרה הזה אלה חיים חיים, לא חיקוי של חיים, לא חיקוי של צרפתיות.

סרט גדול.