מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

משאדו די אסיס (1839-1908) הוא קלסיקן של הספרות הברזילאית שכתב בסוגות רבות (רומנים, כתיבה עיתונאית, שירה ועוד) והקובץ שלפנינו מאגד כמה מיצירותיו המפורסמות בשדה הסיפור הקצר. ואכן זה קובץ חי, פיקחי, מהנה. האם יש דבר מה שעובר כחוט השני בסיפורי הקובץ או לפחות בחלק ניכר מהם? אני מבקש להשתמש בבורותי בספרות הברזילאית על מנת לזהות דפוסים שאולי נוח יותר לראותם דווקא ממרחקים.

נדמה לי שתו אופי מרכזי בסיפורים הוא הרתיעה שלהם מריאליזם, למרות כוונה כביכול לכתוב בסוגה זו. הבריחה הזו מהמציאות מאפיינת גם את הגיבורים, לא רק את הסיפורים. ולעיתים הבריחה מהריאליזם מלווה בעיסוק מטה-אמנותי או פרודי, כלומר בייצוג של ייצוג: דיון על יצירות אמנות קיימות, פרודיות על ז'אנרים מדעיים, או דיון בייסודה של שפה חדשה (בורחס הושפע מדי אסיס בעניינים אלה). בסיפור השנון הפותח נאלץ בחור צעיר משכיל להאזין למחזה ארוך ומייגע שכתב ידיד משפחה ותיק. מחשבתו של הצעיר נודדת בשעת הקריאה וקורות הנדידה הזו היא עצם הסיפור. כלומר יש לנו כאן התרחקות כפולה מהמציאות: מחזה והזיה. בסיפור אחר ("מריאנה"), גבר מאוהב הוזה ארוכות באישה המחזירה לו אהבה. בסיפור אחר, טרגיקומי, מתוארים געגועי הגיבור לאשתו המתה כך: "הנה דבר משונה: בחייה, הבדלי האופי בינינו רופפו את הקשר בינינו, שנותר בעינו בעיקר הודות להכרח ולהרגל. מותה, בכוח הרוחני האדיר שבו, שינה הכול; רופינה נגלתה לי עתה כמו הכלה מלבנון בשיר השירים". בחייהם נפרדו גם נפרדו בני הזוג, אך במותה, כלומר בדמיון – לא. סיפור משעשע אחר מתאר את העלאתו באוב של אלקיביאדס, המדינאי היווני הממולח בן המאה החמישית לפני הספירה, בברזיל של המאה ה-19. "זאוס מת"! מתפלץ לשמוע אלקיביאדס את החדשות המודרניות. אבל זה עוד כלום לעומת הירתעותו מצמד הצינורות השחורים שהמודרנים מכנים "מכנסיים". ביצירה אחרת, שהינה סאטירה מחוכמת נגד האמירה הידועה של מבוגרים על כך שהלוואי והייתה בידם חוכמת הזקנים כשהיו צעירים, מתאר אדם מטורף כיצד שב כביכול לתחייה עם תבונת זקנים וחי חיי שעמום. שתי יצירות כאן עוסקות בייסורי יצירה של מוזיקאים. באחת מהן מלחין מחונן של פולקות, ז'אנר שנחשב נחות, שביקש להלחין נוקטורנו, מגלה שלחנו הוא בעצם גניבה מוזיקלית משופן. יצירת מפתח כאן, להבנתי, היא "סודו של הנזיר" המספרת על מגלה ארצות שהגיע למחוז נידח במזרח ובו נזיר אחד מסביר לו שגילה שהדבר היחיד החשוב הוא מה שהבריות חושבים, לא מה שקיים באמת: "הרהרתי בעניין זה, והבנתי כי אם דבר מה יכול להתקיים בדעתם של הבריות מבלי להתקיים במציאות, ולהתקיים במציאות מבלי להתקיים בדעתם של הבריות, משמעות הדבר כי מבין שני אופני הקיום המקבילים, היחיד שנחוץ הוא זה שבמחשבה".

די אסיס הוא סופר מתוחכם ומהנה. לדוגמה: בסיפור אחד אישה שמאסה בכובע השגרתי והנמוך של בעלה יוצאת להרפתקה ומגלה מחדש את קסם היציבות. הכובע הופך בידיו של הסופר למטפורה ארוטית ואז למטפורה של שגרה ואי-שגרה. אבל הוא בפירוש, בקובץ זה לפחות, שונה ממקביליו האירופאיים, מופסן, צ'כוב, פלובר או טולסטוי. הסיפור היפה "מעשה במקל" הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל בהיותו סיפור צ'כובי, מופסני או דיקנסי על עוול חברתי.

לקורא בעל הידע המוגבל שמביט על הספרות הברזילאית מרחוק ברור לאיזו מסורת הספרות הזו שייכת. כן, למסורת האיבֶּרית, למסורת של סרוונטס. לדון קיחוטה המכניע את המציאות בכוח דמיונו. המסורת הזו נוכחת מאז אצל יוצרים כמו אונמונו, בורחס, קורטזר, סופרי הריאליזם הפנטסטי ובולניו, אם למנות דוגמאות בולטות הניכרות גם מאותו מרחק.

אבל מה הסיבה לכך שהמסורת האיברית רחקה מהריאליזם? הנה השערה: ב"בית מאיה", רומן פורטוגלי מרכזי מ-1888, בן זמנו של די אסיס, כותב אסה די קיירוש על שגעון הגדלות הפורטוגלי של מי שאינם מפנימים שהם "מי שהיו". בסצנה סאטירית, פוליטיקאי פורטוגלי בכיר מביע את דעתו על כך שאנגליה מקנאה בפורטוגל: "זו היא הקנאה שרוחשות לנו כל המדינות, בגלל חשיבות מושבותינו והשפעתנו הרבה על אפריקה". ואכן, במאה ה-19 ואף הרבה קודם לכן חדלו ספרד ופורטוגל להיות מעצמות אירופאיות וקולוניאליסטיות מרכזיות, וזאת לאחר שהיו כאלה בראשית העת החדשה, עת ספניהן האמיצים חילקו בין השתיים את העולם. תודעת השקיעה או השוליות העולמית היא אולי זו שמבדילה בין הכותבים במסורת הזו לכותבים הצרפתים, האנגלים, הגרמנים או הרוסים בני התקופה. ולהבנתי די אסיס מעניק לכך משל, "אלגוריה לאומית", באחד מסיפוריו. הסיפור "כתב צוואה" מתאר אדם שסובל מקנאה חולנית. הוא אינו יכול לשאת הצלחות של אחרים. הקנאה מתעוררת בו בהיפגשו עם שר החוץ של ברזיל בעת שזה שמע על נפילת נפוליאון. כלומר, ניתן לפרש, תחושת השוליות של הקנאי הייתה אז כפולה: ביחס לאירופה, הנחווית כמרכז, וביחס לשר החוץ. רקעו הפוליטי של הסיפור הוא הכרזת העצמאות של ברזיל מפורטוגל. הקנאה החולנית של הגיבור היא משל נהדר לתחושת שוליות לאומית שמניבה ספרות שעניינה אינו המציאות אלא הבריחה ממנה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בשנות התשעים ניטש בשיח הספרותי הישראלי פולמוס "השפה הרזה", בעקבות עלייתו של גל כותבים שעִבריתם גרומה (חלקם הגדול, אגב, גם נטה אל הסיפור הקצר). נשמעו טענות בעד הכתיבה הזו, כדוגמת זו, בעלת המשקל, של גדי טאוב, שגרס שהרזון מבטא חיפוש אחר אותנטיות והתרחקות מסלסולים וזיוף. נשמעו גם טענות נגדה, על כך שכותביה מושפעים מהקולנוע יותר מאשר מהספרות ועל כך שבפשטות השפה הספרותית הרזה אינה יפה. נדמה לי שפחות הושמעה טענה אחרת, נכבדת, על כך שהכתיבה בשפה רזה לא הייתה אצל חלק מהכותבים פרי בחירה, כי אם תולדת כורח, בגלל דלותם הלשונית.

השפה הרזה יצאה מהאופנה. אבל בגרסה מתונה ולא מתריסה היא נוכחת אצל כותבים צעירים רבים. העברית של האחרונים אינה שורשית מספיק. מקור ההשפעה הספרותי המרכזי שלהם הוא תרגומים מלעז במשלב בינוני (תרגומים מצוינים כלשעצמם, לעיתים, כמו של נילי מירסקי). כך נוצר איזה נוסח פרוזה עברי ממוצע, לא רזה אך גם לא כזה שנושם את השפה ולש אותה כחפצו. ישנם יוצאי דופן. שמעון אדף וסמי ברדוגו, למשל, עולים בראשי כדוגמאות בולטות לכותבים עכשוויים יודעי עברית. אבל, ככלל, נדמה שהמשלב הבינוני של כמה כותבים בני דור המדינה, כמו קנז, לוין, שבתאי ויהושע, נוסח שבמקורו עמדה איזו התרסה נגד נוסח עגנון, הפך לַמובן מאליו של הכותבים בני הדורות שאחריהם. ונוסח זה, כאשר יסוד ההתרסה נעדר ממנו, סובל משטיחות ומהיעדר אופי.

כנגד זה יוצא הרומן שלפנינו, שכתבוֹ כותב צעיר (יליד 1988) שזה לו ספרו הראשון. זה רומן שהעברית שלו וירטואוזית והוא מפגין היכרות מעמיקה מאד עם רבדיה השונים: המקראיים, החז"ליים, הימי-בינימיים והמשכיליים. הסיפור הוא סיפור פנטזיה מימי ראשית המדינה, על בניין משותף, אולי בתל אביב (למיטב זכרוני המיקום לא נמסר במפורש). בחצר הבניין נתגלתה אש תמיד, לא תִכבה. הדיירים חוששים ממנה בתחילה ומאשימים איש את שכנו. הבניין מקבץ אליו את גלויות ישראל, ממזרח וממערב, אם כי המתיחויות בין הדיירים אינן על רקע זה. אך עד מהרה עושים הדיירים יד אחת משום שהם מבינים שיוכלו להתפרנס מהאש. האש המסתורית מושכת תיירי פנים וחוץ והדיירים מעמידים מדריכים וגובים ודוכנים בחצרם שהפכה לשכיית חמדה מפורסמת. כל זה, כאמור, כתוב בעברית עשירה מאין כמותה. למשל, משחק המילים המבדח על לשון המשנה בציטוט הבא: "הוסיפה האש לבעור בבור שבחצר הבניין לצד שיח ההדסים. פעמים פנתה לפאה זו ופעמים פנתה לפאה זו, ולא באו הפאות לכדי ריב ביניהן, שכל פאה שמחה על שיעורה שניתן לה כדבר שאמרו, אלו דברים שאין להם שיעור הפאה". או ההדהודים המקראיים שכאן: "החווירו פניו של וסטרייך לשמע דבריו וחיפש ולא מצא רוק בפיו לבלוע, שיבש פיו בן רגע כיד המצורע". ויש גם אזכורים וביטויים אזוטריים, ששלחו אותי אל המילון, מילים כגון "כרוויה" ו"אכרוע" ועוד.

מעבר להשפעות רובדי העברית השונים, הרומן מכיל הדים של משלים קפקאיים, קורט קנזיות של בניינים משותפים ושמץ קישוניות בלאומליכית. אך מעל לכל שורים רוחו ונוסחו של עגנון. לא רק היתוך רובדי העברית לנוסח של מתיקות אחידה, כי אם האירוניה, הספקנות, ההיתממות העגנוניות, יראת השמיים הגלויה והספק המכוסה תחתיה וכולי.

אבל כל זה אינו שוֹוֶה לי (וסליחה על כך שאני בתפקיד המן). כי הספר הזה כולו חיצוניות ונעדר פנימיות. כלומר, כשם שהסופר הצעיר ביקש כאן למשול משל אך לא היה ברור לו הנמשל, כלומר, מה משמעות האש שניצתה כך לפתע? האם ביקש הסופר לדבר על תאוות בצע? על הנס והפלא שיכול להפציע בחיינו? על המתיחות בין האנשים הקטנים לרשויות (בשלב כלשהו האחרונות מתערבות בעסקי האש)? כל זה לא ברור. לא לכותב ולא לקורא. ואין כאן מטעמו של המשל הקפקאי, שגם בו לא תמיד ברור הנמשל אבל המשל מספיק טורד מנוחה ומפותל כשלעצמו. ובכן, כשם שלמשל אין נמשל, כך לכסות הלשונית יוצאת הדופן אין תוכן שהיא מכסה אותו או מבטאת אותו. המלך אינו עירום; המלך לבוש מחלצות לרוב, אך אין לו גוף. הרומן לא מסגיר יכולת התבוננות בבני אדם, מחשבה מקורית על העולם, יכולות איתור של יופי או רגש מושכי לב. הסיפור המאולץ הוא רק אמתלה להפגנת יכולותיו הלשוניות המרשימות כשלעצמן של הכותב.

ב-1919, מעט אחרי מותו של מנדלי מוכר ספרים, כתב המבקר החריף שלמה צמח (חברו ובן עירו של בן גוריון) מאמר ביקורת מפורסם נגד הנוסח המנדלאי, "בעבותות ההווי" שמו. בין היתר קבל צמח על השתלטות הלשון על התוכן בספרות זו: "אולם סגנון מנדלי ובית מדרשו מקפץ לפני הסופר כצל-בלהות. אם יראה את החמה, והנה הנרתיק אתה וגם הקב"ה, המוציא את החמה מן הנרתיק. ובאמת אין פה מאומה; לא שמש ולא אלהים, רק מלים בלבד".

עצתי לסופר המתחיל: שליטתך בעברית מעוררת התפעלות. כעת צא וחפש סיפור שתוכל להלביש אותו בכסות פאר לשונית.