להתחיל מבראשית.
מחר, בשמחת תורה, מסתיימת קריאת התורה בפרשת "וזאת הברכה", ומתחילה שוב מ"בראשית".
אחת ההתייחסויות המוקדמות ביותר של התרבות היוונית לתרבות היהודית היא זו של "לונגינוס" (המירכאות נובעות מכך שלא ברור מי כתב את הטקסט הזה), בספרו "על הנשגב" – כנראה המאה הראשונה לפנה"ס. לדעת רבים זה הטקסט האסתטי החשוב ביותר אחרי ה"פואטיקה" של אריסטו שהשאירה לנו תרבות יוון הקדומה.
והנה "לונגינוס", אחרי שהוא מדבר על תיאורי האלים הנפלאים ב"איליאדה": הרה על סוסיה, פוסידון המזעזע את הארץ – כדוגמה לנשגב.
ואחרי, שעם זאת, הוא חש שתיאורים אלה לעיתים פוגעים בטעם הטוב, לולא היינו מבינים אותם כאלגוריות; כי הם מציירים אלים נפצעים, רבים ביניהם, מלאי תאוות.
או אז מבליח הציטוט המפורסם הבא:
"הוא הדין בדבריו של מחוקק היהודים, אדם לא רגיל, שהשיג והביע יפה את רצון האל כשכתב מייד בתחילת ספר-חוקיו: "אמר האל" – ומה אמר? "יהי אור – ויהי אור. תהי אדמה – ותהי אדמה" (תרגם מיוונית עתיקה: יורם ברונובסקי).
מה מרשים את לונגינוס? היעדר המאמץ. הדיבור. הנשגבות שבכל זה.
אל לא מזיע.
זאת בניגוד לאלים הפגיעים, הרבים, הנוקמים, המתאווים אצל הומירוס.
האמירה הזו חשה בדבר מה מיוחד באל העברי ובסיפור העברי, שמעורר את ההתפעלות של האסתטיקן היווני. ונקודה זו, של אל שמעל הטבע ויחסי הכוח של הטבע, רלוונטית לטעמי גם לאנשים לא מאמינים.
עוד יש להוסיף על תפקידה של השפה בסיפור הבריאה העברי: לא רק שהעולם נברא באמירה ("ויאמר"), אלא שאלוהים "קורא" בשמות לאור אותו הוא "אמר" ("יום") ולחושך ("לילה") ולרקיע ("שמים") וליבשה ("ארץ") ולמקוה המים ("ימים"). ולא זו אף זו, הוא מביא לאדם את החיות לראות "מה יקרא" לכל אחד מהן!
השפה, הסגולה האנושית הזו, מייחדת את האל העברי. וגם זו תרומה הומניסטית של היהדות לעולם, גם מנקודת מבט לא אמונית.
מבקר חופשי 