הלך לעולמו, בגיל תשעים, מבקר הספרות והתרבות האקדמי פרדריק ג'יימסון.
הייתי בעבר אוהד נלהב יותר של כתיבתו, אבל כך או כך מדובר במגדל נישא.
לימדתי בעבר במסגרת סמינרים על הפוסטמודרניזם או על מושג התרבות את מסתו המפורסמת על הפוסטמודרניזם, "פוסטמודרניזם או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר", מסה שעברה כמה גלגולים לאורך שנות ה-80 עד שהופיעה בפתח ספרו הגדול על הפוסטמודרניזם ב-1991. המסה הזו עדיין נראית לי המסה, שבשקלול של כמות התופעות שהיא נוגעת בהן ואיכות התובנות שיש בה, או בהתחשבות ב"משקלה הסגולי", כלומר בצפיפות התובנות התקפות שיש בה על שטח טקסט לא רחב, שהינה הטקסט החשוב ביותר שנכתב על הפוסטמודרניזם. אם כי, חשוב לומר, יש טקסטים עם חלקים מעמיקים יותר (אך לא נרחבים יותר) שנכתבו על הנושא.
אחד המהלכים המבריקים של ג'יימסון במסתו זו הוא טענתו לגבי התיאוריות הפוסט-סטרוקטורליסטיות שהן בעצם *סימפטום* של הפוסטמודרניזם ולא *הסבר* שלו.
אם נתבונן במהלך שלו במשקפיים בורדייאניים-ציניים (וג'יימסון ביקר את בורדייה על היותו הוגה אנטי-אינטלקטואלי), כלומר כאסטרטגיה של שחקן בשדה האקדמי המבקש לגבור על יריביו באותו שדה (במחקר סוציולוגי מעניין על התקבלות התיאוריות הצרפתיות באמריקה טען פרנסואה קוסה, הכותב, שג'יימסון ביקש למצב את עצמו כמתחרה לייבוא הצרפתי של פוקו, דרידה, דלז ובני דורו, לא כפרשן שלהם), הרי שהמהלך של ג'יימסון הוא מהלך מבריק המשול לאותם מהלכים באמנויות הלחימה ההופכים חולשה יחסית ליתרון. במקום להיות כפוף לתיאוריות הפוסט-סטרוקטורליזם כהסברים של ההווה הפוסטמודרני, או להתחרות עם התיאוריות הללו בהצעת תיאוריה הסברית משלו, ובמקום להיכנע לפוסט-מרקסיזם התוקפני שלהם, הופך ג'יימסון את "התיאוריה" או את הפוסט-סטרוקטורליזם (ג'יימסון משתמש לחילופין בביטוי "פוסט-סטרוקטורליזם" ו"תיאוריה") לסימפטום של המצב הפוסטמודרני, שאותו נוטל על עצמו ג'יימסון לבאר בדיוק באותם אמצעים מרקסיסטיים (היסטוריזציה, ביקורת האידיאולוגיה, דיאלקטיקה), ובכך הוא משיג עליהם עליונות.
ג'יימסון מגדיר במסתו באופן תמציתי תכונה יסודית של ה"תיאוריה" כביקורת על "מודל העומק". מלבד המודל ההרמנויטי של פנים וחוץ, תוקף הפוסט-סטרוקטורליזם עוד ארבעה מודלים יסודיים של עומק: המודל המרקסיסטי והדיאלקטי של "המהות לעומת מראית העין" (בתרגום מאנגלית של עדי גינצבורג-הירש, בהוצאת "רסלינג") והתודעה הכוזבת; המודל הפרוידיאני "של הסמוי [והמודחק] לעומת הגלוי"; המודל האקזיסטנציאליסטי של "האותנטיות לעומת חוסר האותנטיות"; "ההנגדה הסמיוטית הגדולה בין מסמן למסומן". נושא נוסף ואופייני לתיאוריה העכשווית, כותב ג'יימסון בהמשך המסה, הוא "מות הסובייקט" . ומאפיין נוסף של התיאוריה שמונה ג'יימסון באותה מסה קנונית, שגם אותו אני מונה בנפרד כי ג'יימסון אינו מצרף אותם יחדיו ברשימה אחת אלא מביאם בנפרד בעצמו, הוא ביקורת מושג "האמת", ראיית "האמת" כ"חלק מהמטען מטאפיזי שיש להתנער ממנו".
כל אלה הם *סימפטומים* של הפוסטמודרניות, לפי ג'יימסון, לא ביאורים תיאורטיים שלה.
מבריק ולא לא נכון.
מבקר חופשי 