ארכיון חודשי: אוגוסט 2024

מאמרי ב"השילוח" על המבקר שמואל ניגר

אוגוסט 28, 2024 – 2:40 PM

כתבתי ב"השילוח" על תפיסת הביקורת של מבקר הספרות שמואל ניגר

—

שמואל נִיגֶר נחשב לאחד מגדולי המבקרים של ספרות יידיש, אם לא לגדול שבהם. הוא נולד ברוסיה הלבנה ב-1883 למשפחה חב"דניקית, משפחת טשארני (=שחור), ונפטר ב-1955 בארה"ב שאליה היגר ב-1919.

שנתיים לאחר מותו ראה אור בעברית קובץ מאמרים שלו בנושא הביקורת. הקובץ נקרא "הביקורת ובעיותיה", כותרת המשנה שלו הינה "בין סופר, מבקר וקורא" והוא ראה אור ב'מוסד ביאליק', בתרגומו של ד' לינבסקי-ניב מיידיש, כנראה ביוזמת המבקר העברי החשוב דב סדן (שהקדים לספר הקדמה).

ככל הידוע לי, הספר הזה הוא הניסוח השיטתי והמקיף ביותר הקיים בעברית באשר לתפקידם וייעודם של המבקר והביקורת. זהו ניסוח מזהיר ובהיר של תפקיד המבקר גם בהשוואה לכמה טקסטים אחרים שנכתבו על תפקיד זה בתרבויות גדולות אחרות (למשל: The function of criticism in our time, מסתו המפורסמת של המבקר הוויקטוריאני הגדול מתיו ארנולד, שבעקבותיה נכתבו כמה מסות בעולם האנגלו-אמריקני, המפורסמת שבהם של ט"ס אליוט, The function of criticism).

*

תפיסת הביקורת של ניגר אינה זו של מציאת פגמים או הצבעה על מעלות. אומנות הביקורת – והיא אומנות! – היא בראש ובראשונה אומנות הקריאה. "מעולם לא הייתה בעיניי הביקורת מין מכשיר-פלאים המגלה, מעשה-אוטומט, כזבים או דברי-אמת, מגרעות או מעלות. אמנות-הביקורת הייתה תמיד בעיניי אמנות-הקריאה" (עמ' 73).

הביקורת אינה "חיפוש מומים" (עמ' 141), וניגר מתאר בסאטיריות את המבקר "שוטר התנועה", האורב על אופנועו בשולי הכביש ומזנק מלא חדווה כשמאן-דהוא עובר את המהירות המותרת (עמ' 145). עיקר תפקידם של המבקרים אינו תפקיד של "מפקחים" וחורצי דין, אלא המבקר הינו "אדם הנותן דין וחשבון יוצר על הקריאה שהוא קורא" (עמ' 167), בדגש על המילה "יוצר", הכוללת גם רכיב סובייקטיבי ברור, לדעת ניגר (שם).

תקופה שפועלים בה סופרים גדולים משופעת בדברי ביקורת בעלי משקל, כי עיקר גדולתה של הביקורת אינו בצד השלילה כי אם בצד המואר: הנהרה והעמקה של ההנאה מספרות בעלת ערך (עמ' 147). לטעמו של ניגר, הביקורות השליליות מושכות תשומת לב מטעמים סנסציוניים. "המבקר לאמיתו" הינו "אותו מבקר הנהנה מן ה'הן' יותר משהוא נהנה מן ה'לאו' ומן הרוגז" (עמ' 147–148).

אבל, אעיר כבר כאן, האם אך מקרה הוא שכמה מגדולי המבקרים שלנו היו והינם בעלי מזג אינטלקטואלי תוקפני? קורצווייל, מירון, פרישמן, ברנר? וחלקם בעלי כישרון סאטירי? יש דווקא קרבה בין הסאטיריקן למבקר, ויסוד ההתקוממות חשוב אצל מבקר: התחושה שניתן כבוד שאינו ראוי, או שניטל כבוד ממי שראוי לו. אחזור לכך בקצרה בהמשך.

ניגר גם נוטה לומר שהמבקר לא רק שֶאַל לו להיות מַשליט-טעם, אלא אולי אף רצוי שלא יהיה לו טעם עצמי מובהק, כדי שיהא פתוח לטעמים שונים. אומנם צריך להיזהר שהיעדר החד-צדדיות הזה לא יהפוך ל"מידת-סקרנות שאין לה סייג", ש"סימן היא להיעדר כוח-הריכוז ואות לסוג מסוים של חובבנות" (עמ' 116).

המבקר מסייע לקוראים ליהנות מן היצירה. וזו תורה הצריכה לימוד "משום שעצם-הנאה זו מן האמנות אף היא אמנות" (עמ' 101). ולכן בדיאלוג בין "המבקר" ל"סופר צעיר" נוטה ניגר לומר שתפקידו של המבקר אינו לגלות כישרונות צעירים, כי אם להורות את דרך הקריאה העשירה בנכסי צאן ברזל.

מתוך התפיסה הזאת ניגר מגיע להגדרה אלגנטית ביותר לביקורת: כשם שהסופר מעשיר את חומר החיים שהוא מטפל בו, כך, בהתאמה, קריאת המבקר מעשירה את החומר שהוא מטפל בו, קרי את היצירה הספרותית.

"כשם שבאמן אנו שואלים אם זיקק, צירף והעשיר – מבחינה זו או זו – את חומר-החיים, שהיה לחומר-יצירתו, כך מעניינת אותנו – כשאנו דנים במלאכת המבקר – לכל-לראש השאלה: מה עשה ומה פעל בחומר שלו, בחומר הקריאה? מאיזו בחינה – ובאיזו מידה – גילה לעינינו את סוד היצירה, ששימשה נושא לכתיבתו, והבהיר (ואולי אף הגדיל) לפנינו את ערכה?"

באופן מזהיר כורך ניגר בהגדרה זו את הסוגייה הסבוכה של האובייקטיביות לעומת הסובייקטיביות בביקורת. הרי סוגייה זו קיימת גם ביחס ליוצר! עד כמה הוא תופס נאמנה את המציאות ועד כמה הוא מעצבה כפי רוחו! והתשובה מורכבת משני היסודות, בדרך כלל. כך גם המבקר, שעשה את היצירה לנושא שלו, ל"מציאוּת" שהוא דן בה – הרי שמעורב בקריאתו יסוד אובייקטיבי ביסוד סובייקטיבי! (עמ' 173).

להגדרה זו מוסיף ניגר הגדרה חיונית נוספת: המבקר חייב להיות בעל כישרון ספרותי בעצמו. הוא אינו רק קורא מוצלח, כי אם אותו קורא מוצלח שהפך גם לסופר מוצלח (אין הכוונה, כמו שטוען כמדומני ט"ס אליוט, שמבקר הסיפורת או השירה צריך להיות בעצמו סופר או משורר טוב. הכוונה של ניגר היא שהמבקר צריך לכתוב היטב את ביקורותיו). "המבקר על-כורחו שיהא לו, קודם-לכול, כשרון לכתיבה, חייב הוא להיות בבחינת קורא, שהוא עצמו סופר" (עמ' 130).

נחזור על ההגדרה האלגנטית:

מבקר = קורא מוצלח שהפך לסופר מוצלח (בעקבות ניסוח משובח של שפע רשמיו המעניינים בקריאה).

"ראשית חוכמה למבקר – היותו קורא טוב, לאמור: קורא המפרה את היצירה, שממנה הופרה הוא עצמו; אבל עם-זאת צריך שיהא ניחן בסגולה להאיר כלפי-חוץ את חייו הרוחניים-פנימיים, ולהאירם כך שהבריות יוכלו ואף ירצו לראותם. הרי זו עובדה, שאנו מתפעלים מכוח-ההבעה הספרותי המצוי במבקר האמיתי ולא בלבד מכשרון-הקריאה שניחן בו. והראיה: אנו אומרים, כי בתחום ביקורתה של הספרות הרוסית מוצא בילינסקי חן בעינינו ואף מפיסארב אפשר לנו ליהנות, אף על פי שדעותיהם על הספרות והאמנות נבדלות וכמעט סותרות זו את זו". ועל המבקר הרוסי הרדיקלי בן המאה ה-19, פיסארב, שאת עמדותיו הוא אף שונא (!), מוסיף ניגר בשנינה "תפיסתו האנטי אסתטית היא שהסבה לי הנאה אסתטית" (עמ' 131).

יש אומנם מתח בין היסוד הקורא ליסוד הכותב אצל המבקר; בין "יכולת קיבול" ויכולת היצירה (עמ' 134), "יסודא דנוקבא" עם "יסודא דגברא". ויש מבקרים, וניגר מביא כדוגמה את דוד פרישמן, שהינם סופרים טובים אך אינם קוראים טובים, ויש כמובן גם ההפך (עמ' 135). כפועל יוצא של תפיסה זו, גם איננו חייבים להסכים עם מבקר על מנת ליהנות ולהפיק ממנו תועלת. הן מאפשרות לנו להתוודע לחוויות קריאה רבות עוצמה ויופי גם אם אינן חוויותינו שלנו.

(להמשך המאמר ב"השילוח")

מאת אריק גלסנר | פורסם במסות ב"השילוח" | לכתוב תגובה

עוד קצרצר על קריאה באפלטון

אוגוסט 24, 2024 – 8:54 AM

בדיאלוגים האפלטוניים לעיתים טענות *הצד*, או תיאורי *אגב* של התנהגות סוקרטס, יקרות ערך יותר מטענות דרך המלך. את זאת אני מנסה לטעון בכמה מהפוסטים האחרונים שלי.

למשל, טענת *האגב* של סוקרטס ב"פידון" *נגד* ראיית העולם המיזנתרופית, אותה תופס סוקרטס כראיית עולם שגויה (כי רוב האנשים לא רשעים ולא צדיקים), טענה שמן הסתם לא כלולה באף סיכום פילוסופי של "פידון" (אגב, בהשפעת הסדרה "דייב", על ראפר יהודי, המצאתי את צמד שורת הראפ: "נשמתו התפיידה כמו סאלים פייאד בשלטון, כך *לא* טען אפלטון בפיידון", ראפרים שמעונינים בצמד בפרטי) – משמעותית לנו ב2024 יותר מטענתו העיקרית של אפלטון ב"פידון" על נצחיות הנשמה (למרות שספיחי משנה בטענה העיקרית רלוונטיים בהחלט לסוגיית גופנפש).

או, להבדיל, סלסול שיערו של פידון בידי סוקרטס.

שבת שלום,

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

בעקבות קריאת "מֶנֶכּסֶנוֹס"

אוגוסט 9, 2024 – 9:34 AM

כמה הערות בעקבות קריאת "מֶנֶכּסֶנוֹס", הדיאלוג הפותח, לפי יוסף ליבס המתרגם, את תקופת הדיאלוגים האמצעית של אפלטון (והמצוי לקראת סוף הכרך הראשון של תרגומי אפלטון לעברית בידי ליבס).

1. אפלטון מתחרה כאן במפורש, או כמעט במפורש, בנאום המפורסם של פריקלס בשבח העיר אתונה בשנת 431 לפנה"ס (נאום שהגיע לידינו בגרסה של תוקידידס ההיסטוריון).

היסוד *התחרותי* האופייני ליוונים מאפיין גם את אחד מגדולי נציגיהם, אפלטון. אפלטון לכל אורך הדרך מונע, בין היתר, מיצר תחרות עז בהומירוס, בטרגיקונים וכן ברטוריקנים.

2. אפלטון, בשלב זה בחייו והגותו, מבקש להתפייס עם עירו. לפיכך הוא משבח (!) את משטרה הדמוקרטי, ורואה בו את "שלטון הטובים ביותר"! כיצד? על שום שהעם בוחר את הנציגים הטובים ביותר! ("ואילו לאמיתו של הדבר הריהו שלטון הטובים ביותר, הנקבע לפי סברתו הנכונה של המון-העם").

3. אתונה מהוללת בנאום של סוקרטס על שום היותה מגנת החירות. היא מייצגת את נצחון המעטים נגד הרבים (למשל במלחמה בפרסים). בצד זה ישנו רעיון פחות מצודד לבני זמננו, אולי היחידי בטקסט המופלא הזה (כמו כל יצירות אפלטון המוקדמות או המוקדמות יחסית): טוהר הגזע האתונאי, בניגוד ליוונים בני חלקים אחרים של ארץ יוון.

עם זאת, כל היוונים הם בני עם אחד, מדגיש אפלטון בחלקים אחרים, בין היתר בגלל היותם בני שפה אחת.

4. לאפלטון מובנות מאליה סגולותיה הטובות של הפטריוטיות והנכונות להגן על החירות במלחמה (גם סוקרטס עצמו, כפי שאפלטון מדגיש בכמה דיאלוגים אחרים, היה חייל מסור ואמיץ בהגנה על עירו).

בניגוד לאיזו התגבשות של המאה ה-20 (ואולי התגבשה כך בגלל טולסטוי במאה ה-19) הרי שהאינטלקטואל אינו א-פריורי פציפיסט!

כל הנאום הזה הוא נאום בשבח חללי הדמוקרטיה! חללי המלחמה על החירות! והוא פונה אל ההורים השכולים ברגישות אבל גם בקביעה שעליהם לשאת בגאון את ראשם על כך שבניהם מצאו את מותם כנאמני הסגולה הטובה, בהגינם על מולדתם מגנת החירות.

5. מעניינת מאד הגישה ההומניסטית בקטע שלהלן, מעין גרסה של אפלטון (ושל מקורותיו) להולדת האדם ביום השישי בסיפור הבריאה העברי.

ההומניזם הזה מושתת על ייחודו של האדם כבעל תבונה וכבעל יכולת מוסרית.

אתונה, משבחה סוקרטס, היא המקום בו, אחרי בעלי החיים, נולד "האדם העולה בשכלו על המותר [=השאר], והוא לבדו מאמין בצדק ובאלים".

שבת שלום ושקט.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

בעקבות קריאה ב"גורגיאס"

אוגוסט 8, 2024 – 7:34 AM

האמירה המפורסמת של וייטהד, על כך שכל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון, מתגלמת פה, בדיאלוג האפלטוני הדגול, המפעים, "גורגיאס", כשקאליקלס (יריבו של סוקרטס בדיאלוג) מנסח בהטרמה של 2300 שנה את טיעוניו של ניטשה על "מוסר העבדים" וכו'.

אגב, בעקבות וייטהד אפשר להפריז מעט ולומר שכל הפילוסופיה הניטשיאנית היא הערת שוליים לשופנהאואר, והצבת פלוס אצל המאוחר מבין השניים בכל מקום שהמוקדם הציב מינוס וכן ההיפך. אני מחמיר מעט עם ניטשה, שאני אוהב (אם כי בעיקר את תקופתו שקדמה ל"גניאולוגיה של המוסר"), אבל כמו וולבק, שקראתי לימים שתיאר את פגישתו הראשונה עם שופנהאואר באופן דומה, גם אני חשתי רתיעה עזה מכמה רעיונות של ניטשה אבל חשבתי שהם בלתי מנוצחים, עד שנתקלתי בשופנהאואר והבנתי שהם בהחלט כן מנוצחים וכן את מקורם לאו דווקא בהגות חסרת פניות אלא בקרב האדיפלי העצום שניטשה ניהל עם שופנהאואר.

אנשים אוהבים לאהוב את חוכמת המזרח הרחוק. אותי היא מרתיעה, על פניו (אכן, בכך אני ניטשיאני יותר משופנהאוארי). אני מעדיף את שורשי התרבות המערבית, כן, כן, התרבות "שלנו", המקרא ואפלטון. בין השאר, בגלל ההומניזם של התרבות הזו ("בצלם אלוהים"). בין השאר, בגלל המקום הנכבד שהיא מייחסת לתבונה, למשל אצל אפלטון. ובכך ששני הרעיונות הללו, הומניזם ותבונה, קשורים, כמובן, ביניהם.

בכל מקרה, הקריאה החוזרת באפלטון המוקדם מזכירה עוד סיבה להערצתו: היות הדיאלוגים יצירות מופת ספרותיות. בעיקר אני מתייחס כרגע להתפעלות מעובדות-משנה לכאורה בדיאלוגים: הדרך המופלאה ולפרקים הקומית בה אפלטון משרטט את החימה והכעס שחומרים וגועשים בבני הפלוגתא של סוקרטס אט אט ואז מהר מהר. בשרטוטים דקים מן הדק חש הקורא איך בר הפלוגתא מתבשל לאט ואז מתרתח כהר געש, זב כוזוב.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

הרצאה על "יואש"

אוגוסט 6, 2024 – 9:20 AM

בחמישי זה, ב19.30, ארצה בספריית "בת ציון" שביד אליהו בתל אביב על הנובלה היפיפייה "יואש" של יוסף לואידור.

לואידור היה תלמיד-חבר של ברנר וגם נרצח איתו באבו כביר ב-1921.

הנובלה היא גילום ראשוני מאלף של דמות "העברי החדש" ותיאור מוקדם עז מבע של הסכסוך המר שאנחנו נתונים בו בימים אלה בעוצמה מחודשת.

ניתן להשיגה כספר (בשנים האחרונות היא יצאה בשתי הוצאות שונות!) או לקרוא בה בשלמותה דרך פרוייקט בן יהודה הזכור לטוב.

הנה הקישור:

https://benyehuda.org/read/7080

מאת אריק גלסנר | פורסם בהודעות, עובר ושב | לכתוב תגובה

על "המקום שאין לו גבול" של חוסה דוֹנוֹסוֹ (מספרדית: משה רון, 156 עמ', בהוצאת "אפרסמון")

אוגוסט 4, 2024 – 9:04 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

חוסה דונוסו (1924-1996), למדתי לרגל קריאת הנובלה שלפנינו, הוא סופר צ'יליאני ידוע הנחשב חלק מגל הכתיבה הלטינו-אמריקאית הגדולה של המחצית השנייה של המאה ה-20 (לשם ההשוואה: גבריאל גרסייה מרקס נולד ב-1927 ומריו ורגס יוסה ב-1936).

הנובלה הזו, המתורגמת בידיו האמונות של משה רון, ראתה אור ב-1966. זו נובלת פעולה מחוספסת, מרשימה בהיעדר שומניה, נאמנה למציאות ודקה מבחינה פסיכולוגית, אבל מותירה את רוב חיי הנפש מוסקים ולא נאמרים; מעין "מערבון" דרום אמריקאי, מודרני בתכניו ומודרניסטי מעט באופן כתיבתו.

גיבורת הנובלה היא מנואלה, גבר טרנסג'נדר שמבקש שיתייחסו אליו כאישה, שבזמן ההווה של הנובלה הוא/היא כבן/כבת ששים. מנואלה, ביחד עם בתה הנמרצת בת ה-18, המכונה חפונסיטה (יפנית קטנה), מנהלים (מנהלות?) בית זונות עלוב בכפר שכוח אל בצ'ילה. העלילה מותנעת במרץ מייד עם הפתיחה כשמתבשרת מנואלה שלכפר הגיע שוב פנצ'ו וֵגָה, גברתן אלים שאיים בעבר על שוכני בית הזונות ובעיקר על מנואלה. אותו וגה, נהג משאית שפרנסתו דחוקה, אנחנו למדים עד מהרה, חש תחושות מעורבות ביחס למנואלה, העתידות להיות הרות גורל.

מלבד היעדר השומנים המוזכר, מה שתורם לאלגנטיות של הסיפור והופך אותו גם לבן-זמנו, הוא הרובד המעמדי שרוקם דונוסו לתוך הסיפור בטבעיות ובמיומנות. הכפר הנידח לא לגמרי יצא מהעידן הפיאודלי או הכמו-פיאודלי של העבר. דון אלחו, בעל אחוזה ויינן נשוא פנים ונעים הליכות, הפוקד לעיתים את בית הזונות המקומי לרווחת יושבותיו (בגלל שהוא משרה בו סדר), הוא גם אישיות פוליטית שנבחרה על ידי אנשי המחוז. לא רק שעושרו מקנה לו מעמד מיוחד, רבים מיושבי האזור חשודים כילדיו. הוא מכר בעבר רבות מאדמותיו ליושבי הכפר בהבטחה שהוא יחובר לחשמל ושהכביש המהיר יחובר אליו, וכעת הוא מבקש לקנות את אדמותיו בחזרה, בגלל הצהרתו שלמרות השתדלויותיו אצל הרשויות החשמל לא יחובר. הביקורת החברתית כאן טבעית ולא מאולצת. ואילו האלגנטיות שהזכרתי נובעת מכך שאותו דון אלחו מחבר את חלקי הסיפור השונים למקשה אחת. במרוצת הנובלה מסתבר שהוא זה שאחראי להבאת מנואלה לכפר הנידח עשרים שנה קודם לכן; הוא זה שבעקיפין אחראי לחיבור בין מנואלה לאמה המנוחה של חפונסיטה; והוא זה שאחראי, שוב בעקיפין, על אחריתה של מנואלה. הנובלה היא גם בת-זמנה בגלישות הקצרות והלא מפריעות (אם כי רק מעט מוסיפות) לזרם תודעה (גלישות שבהן יש מעברים מהגוף השלישי של עיקר הנובלה לרגעים של גוף ראשון). "בת-זמנה" בכך שאנחנו מדברים על עידן שמושפע מפוקנר ואולי אף מג'ויס (פוקנר קרוב יותר בתכניו לדונוסו). בקיצור, לפנינו נגיעות של מודרניזם סוציאליסטי ברוח התקופה.

אבל, כמובן, מייד מושך את עינינו הרובד המגדרי בנובלה. התחושה היא שדונוסו לא מטיף ולא מבצבצת לו אג'נדה משולי מכנסי הפרוזה שלו. הוא מספר סיפור ותו לא. ובהתאם, השפעתו של הסיפור בעלת משקל רב יותר. למיטב הבנתי, הרובד המגדרי לא נארג אל הרובד המעמדי בצורה מהותית, ואולי יש פה חיסרון של הנובלה. אם כי, במחשבה שנייה, הנסיבות בהן נשארה מנואלה בכפר הנידח, עשרים שנה קודם לכן – שהן, נדמה לי, שיאה הספרותי של הנובלה – נסיבות בהן בגלל מצוקה כלכלית התחברו מנואלה ואמה של חפונסיטה, קושרות במידה מסוימת את הנושא המעמדי לנושא המגדרי. כך או כך, הנושא המגדרי כאן לא מרעיש כשלעצמו. העובדה שיש גברים שנמשכים לטרנסג'נדרים ולעיתים הם מסובכים עם עצמם בגין המשיכה הזו ויכולים להגיע לתגובות קיצוניות בגלל סיבוכם זה, היא נושא ידוע ביצירות רבות מאז 1966. אבל מה שהופך את הקריאה כאן למהנה היא היעילות והממוקדוּת והזריזות והתכליתיוּת שלאורן מתנועעת הנובלה לקראת שיאה. כאמור, אין כאן יָתֵר וחסר. בקיצור, נובלה לא מופתית או משהו בסגנון, אבל מומלצת.

בשארית הביקורת אני רוצה להתייחס להוצאה שבה ראתה הנובלה אור. מאתר ההוצאה (המבורכת והמקצוענית) למדתי שהיא נוסדה על ידי יואב רייס ויוֹרי מירון. ההוצאה מתמחה בהוצאת ספרות להט"בית, אם כי היא בהחלט לא מוציאה רק ספרות כזו. כך מצהירים המייסדים באתר: "תשומת ליבנו נתונה בין השאר לספרות העוסקת בשאלת הבחירה המינית בהיבטיה המגוונים, בטרם הפכה לשיח החברתי של העת החדשה". אני רוצה להתעכב מעט על התופעה, הכלל-עולמית ולאו דווקא ישראלית, שבה נתחים גדולים יחסית של העולם הספרותי (הספרים הרואים אור, הביקורות, המחקר) מוקדשים לסוגיות מגדריות. נדמה לי שיש לכך סיבה עמוקה שיכולה ללמד אותנו דבר מה על הספרות בכלל. הרומן כז'אנר, טען הסופר אי.אם. פורסטר לפני מאה שנה, בא להציג לפנינו את "החיים הסודיים" של בני האדם, קרי את עולמם הפנימי. אם זו הגדרת הספרות (או, למצער, הרומן), ברור מדוע התחום מושך אנשים שזהותם המינית, כלומר "חייהם הסודיים", היא להם עניין לענות בו. "חייהם הסודיים" לא שגרתיים ולפעמים הם "סודיים" ממש, אם הם בארון.

במחשבה שנייה, אין פלא שדווקא פורסטר הגדיר באופן קולע כל כך את תכלית הרומן; ככלות הכל הוא היה הומו בארון.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה