אמנם אחת ההמצאות הגדולות (והבעייתיות) של אפלטון היא הסובלימציה, ההתמרה של היצר העירום לדבר מה "גבוה" יותר; אמנם, אפלטון – וסוקרטס שלו – הוא הפילוסוף בה"א הידיעה, כפי שכתב נורמן או. בראון בספרו המבריק "חיים נגד מוות" מ-1959 (המניפסט האינטלקטואלי המרשים ביותר *נגד* הסובלימציה, ההתרחקות מהגוף ובכלל נגד הדואליזם של גוף-נפש; המניפסט האינטלקטואלי של המהפכה המינית, למעשה), כי הוא מגדיר את הפילוסופיה כסובלימציה ואת מטרתה כעילוי הרוח על החומר.
אבל אפלטון גדול גם ביחס זה (אף על פי ש"המדינה", ייאמר אגב אורחא, הוא ספר מעט דוחה. אבל אפלטון לא עשוי מיקשה אחת).
בדיאלוג המוקדם, "כארמידס", מסתחרר סוקרטס מיופי פניו של כארמידס. על כך משיב בן שיחו: "ואילו כשיתפשט [המשוחחים נמצאים באולם התגוששות] תאמר שאין לו פנים כלל; עד כדי כך יפה-דמות הוא, כליל השלמות" (תרגום יוסף ליבס).
או אז סוקרטס מבקש לדעת "אם בנשמתו יפה תואר הוא" גם כן, ומבקש לפיכך לשוחח איתו ובכך "נפשיטנו מבחינה זו".
זו מגמת הסובלימציה האפלטונית (ששיאה ב"המשתה" – ראו מאמרי עליו).
אבל הרגישות הארוטית הגדולה של סוקרטס/אפלטון מובעת בדיאלוג המוקדם ביתר ישירות (ב"המשתה", המאוחר יותר, סוקרטס לא נכנע בפני יופיו של אלקיביאדס). בטעות סוקרטס מציץ בגופו של כארמידס כשהלה רוכן לעברו:
"אותה שעה, ידידי, ראיתי פנימה לבגדו ונתלקחתי, ובהתבלבל עלי דעתי חשבתי שאין חכם בענייני אהבה כמו קידיאס שאמר, בהזהירו את מי שהזהיר מפני נער יפה: 'יישמר נא העופר פן ילך אצל האריה לדרוש חלק מבשר-טרפו'.
כי נדמה לי שבעצמי הייתי לטרף לחיה כזו."
אפלטון הוא פילוסוף גדול, בין היתר, כי לדידו את ארוס אי אפשר לעקוף; ארוס הוא בעייה; ארוס הוא תופעה אנושית כבירה שאי אפשר "להתגבר" עליה או לדוחקה.
וגם כשחושבים על "המשתה" ו"פיידרוס" כמכלול, הרי גם אם שני הדיאלוגים הגדולים האלה כוללים ניסיון עידון של ארוס – והם אכן כוללים ניסיונות כאלה, כפי שהצעתי במאמרי המוזכר – הם גם מצביעים על הכרתו של אפלטון בחשיבותה של התשוקה, הכרתו שלא ניתן לבסס פילוסופיה ומטפיזיקה תוך עקיפה של התופעה האנושית הכבירה הזו.
עשיתי מינוי על Liberties, מגזין אמריקאי של כתיבה גבוהה וטובה בעריכת ליאון ויזלטיר, שמנסה לייצב עמדת מרכז אינטלקטואלי ליברלי במציאות משוסעת.
50 דולר לשנה.
אולי ימתיק לי מעט את הררי הווקיזם והאנטי-ישראליות שחונקים את ה- New York Review of Books הוותיק (אלה פגמים *אינטלקטואליים*, כן? אנטי ישראליות ו-ווקיזם, בהחלט לא רק מוסריים), שאני דוגם מדי פעם את מאמריו (במינוי גם כן), למרות שעדיין כוחו של הישיש לעיתים במותניו, במאמר זה או אחר.
ב – Liberties האחרון מקיץ 2024 הנה קטע יפה של חוקר הטכנולוגיה והכותב הנמרץ במגזינים (אני שם לב במיוחד לאנשים כאלה, שכותבים הרבה, ולא רע סך הכל, בהרבה הרבה מקומות, אולי לפרנסתם בצד הנאתם?….), Justin Smith Ruiu, על אינטליגנציה מלאכותית.
[…]
warnings of the coming “AI apocalypse” can be assessed with accuracy only when we consider them within the broader context of twenty-first-century apocalypticism: the new habit of interpreting every development, bad or good, dystopian or utopian, as a sign of the end of the world as we know it.
חבל שבישראל הסצנה הזו של מגזינים של תרבות גבוהה, המופנים לקהל המשכיל הרחב, כלומר כתובים בהיר ואסתטי, לא מפותחת מספיק. יש את "השילוח", יש את "הזמן הזה", היה את "תכלת" ז"ל, ומה עוד יש בעצם? זה ז'אנר נפלא ופתח לשיחה פילוסופית ציבורית (נושא מאמר מעניין אחר ב – Liberties האחרון).
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
ההנאה המסוימת שמסבה הקריאה בחלקו הראשון של הספר המפורסם הזה מ-1925 נשענת באופן לא מבוטל על כך שהגיבורה והמספרת, לורליי לי, היא מספרת לא מהימנה. כלומר, אנחנו מנסים לנחש מאחורי גבה מה היא מסתירה, מה היא מסלפת ומה היא פשוט לא מבינה. אני משער שמקור השפעה מרכזי על הרומן הוא הקלסיקה, "מול פלנדרס", שגם בה המספרת לא מהימנה. לורליי היא נערת מסיבות ניו יורקית מושכת, שהגיעה לניו יורק אחרי תקופה קצרה בתעשיית הסרטים במערב, והיא חיה על חשבון גברים ללא משוא פנים וללא חשבון. המממן העיקרי שלה הוא איל חרושת כפתורים יהודי משיקגו, גאס אייזמן, הישר מבין מאהביה, אבל היא תרה אחר תחליפים ותוספים. הגברים סבוה כדבורים, גם תפרנים שמתיימרים להציע אהבה. למשל סופר אנגלי בשם ג'רי. "נראה שלג'רי היו הרבה צרות משלו והוא לא יכול אפילו להתחתן בגלל אשתו, הוא והיא אף פעם לא היו מאוהבים אבל היא הייתה סופרג'יסטית וביקשה ממנו שיתחתן איתה, אז מה הוא היה יכול לעשות?". כאן אי המהימנות של המספרת נובעת מתמימותה או בורותה ואנחנו מתעוררים לפענח את המציאות שמאחורי הבורות או התמימות. לעיתים ההנאה נובעת מהבורות בלוויית שפתה העממית: "אז ג'רי אומר שאני מזכירה לו מאוד את הלנה מטרויה, שהיתה ממוצא יווני". לכך מוסיפה לורליי פרט שמעיד על רוחה ורוחו של הספר, לפחות בחלקו הראשון: "אבל היווני היחיד שאני מכירה הוא ג'נטלמן יווני בשם מר גאורגופוליס שהוא עשיר מאוד והוא מה שדורותי ואני קוראות 'קונה' כי תמיד אפשר להתקשר אליו בכל שעה ולבקש ממנו לצאת לקניות". בעידודו של מר אייזמן, ועל מנת להימלט מלהינשא לאותו ג'רי, יוצאת לורליי יחד עם חברתה דורותי למסע באירופה. כבר באונייה היא מנסה לצוד ג'נטלמנים שמנסים לצוד אותה. באונייה היא אף פוגשת עורך דין שהיה מעורב במשפט שנוהל נגדה וכך מתגלה טפח מחייה הקודמים. גבר מבוגר ממנה לקח אותה לעבוד בשבילו כקצרנית ולמעשה להיות מאהבתו. כשגילתה שהיא לא היחידה ירתה לורליי במאהבה אבל זוכתה לבסוף.
כך עוברת לורליי מבירה אירופאית אחת לאחרת, לונדון, פריז, וינה, ומנסה להפיל גברים ברשתה והם מצידם מנסים ליפול לרשת אך לצאת מצדה השני כמו כדורסל.
הכל שנון, סאטירי ו…משעמם. כן, למרבה ההפתעה חשתי בשלב מוקדם שעמום. נדמה היה לי שנקלעתי לסוג המצבים האלה שבהם אתה יודע שאתה אמור ליהנות, ולעיתים אתה אכן קצת נהנה, אבל, בסך הכל, אתה לא כל כך נהנה. למה?!
בהתחלה חשבתי שהסיבה נעוצה בכך שמהר מאד הקורא מבין את הטריק, ועוד גבר ועוד בירה אירופאית ועוד יהלום ועוד אישה חוקית זועמת פשוט חוזרים על עצמם. אבל כשקראתי את ספר ההמשך, "אבל מתחתנים עם ברונטיות", שראה אור שנתיים אחר קודמו וצורף עמו כאן לכרך אחד, הבנתי לבסוף את סיבת השעמום.
הספר השני מסופר בידי אותה מספרת. אבל הגיבורה הפעם היא דורותי, חברתה השנונה, שבספר הראשון תפקידה התמצה בחצים סרקסטיים שירתה לכל עבר, לרוב בלי שחברתה מבינה אותם. דורותי גדלה בבית מזניח, ננטשה בידי אמה ולבסוף נשארה לבדה בלהקת קרנבלים בחוף המערבי. בגיל שש עשרה ניסה לנצל אותה סגן שריף מסן דייגו והיא ניצלה בעור שיניה. כוכב קבוצת פולו מניו יורק התאהב בה והציע לה לעבור לניו יורק. היא רצתה להתקבל ללהקה המפורסמת בזמנו, להקת זיגפילד, וגברים הבטיחו לעזור לה בהמלצות על מנת ליהנות מחסדיה. אך בסוף ניגשת דורותי לראיון והתקבלה על סמך כישוריה. הרפתקאותיה בעיר הגדולה מושכות לקריאה.
אבל מדוע? מה ההבדל בין דורותי ללורליי? בהתחלה חשבתי שההבדל הוא שדורותי פשוט דמות יותר מורכבת. היא חכמה ושנונה. היא נערת מסיבות לא אופיינית (וגם נראית פחות טוב, לטענת לורליי). אישיותה שרוטה: "אבל צ'רלי לא היה מסוג הג'נטלמנים שמוצאים חן בעיני בחורה כמוה. כי כל הזמן הוא אמר לה שהיא נהדרת, ושהוא אפס. ודורותי מעדיפה ג'נטלמנים שחושבים ששום דבר לא אידאלי חוץ מעצמם". ולמרבה הפלצות, דורותי גם לא רודפת בצע, להיפך!: "דורותי היא מסוג הבחורות שנותנות מתנות לג'נטלמנים". האימה!
לורליי מונוטונית ודורותי מורכבת, זה ההבדל, חשבתי. אבל אז זרחה עלי ההכרה שהדברים פשוטים בהרבה: לורליי לא מעוררת הזדהות ואילו דורותי כן, כי לורליי קרה ונצלנית ודורותי לא. הרי פרויד עצמו אמר ללורליי בוינה: "שכל מה שאני צריכה זה לטפח כמה עכבות". רבים מאיתנו חונכו על ברכי המודרניזם הספרותי והבְּעתה שלו מרגש ("שירה היא מנוס מרגש" – ט.ס. אליוט). ולכן למדנו לבוז לאמירה שאנחנו אוהבים ספר כי אנחנו "מזדהים" עם הדמות הראשית בו. המודרניסטים היו מסובכים עם הרגש, בין השאר, כדי שלא יחשדו שהם חלילה מהדורה חוזרת של הרומנטיקה. על אף שהם בהחלט היו צאצאיה באמונתם היוקדת בכוח האמנות.
כך או כך, אודה ולא אבוש, החלק השני היה מעניין יותר כי גיבורתו הפגיעה והמסובכת מעוררת "הזדהות".
א. הבהמיות שמתבטאת בפרסומת לבנק לאומי עם גל תורן ועומר אדם (המחיקה של ספֵרת האמנות בפני ההון, בכך ששני זמרים מפרסמים בנק; הפופוליזם המתחסד העקרוני שנשקף מכך ש"מנהלי סניפים" נכנעים, כביכול, להמון; הצורה הבולטת, שאף היא לא לטעמי, לעומת התוכן הדל, שמאפיינים, כמדומה, את שירי וביצועי-שירי אדם) – כמו זו שמתבטאת בפרסומות רבות אחרות – גם היא חלק מרוח ה-6 באוקטובר.
הפכנו, בחלקים גדולים של הציבוריות שלנו, לעם מגושם, גרנדיוזי-נובורישי, וטיפש. שלו צבא קטן וטיפש.
ב. אמשיך ללכת להפגין מדי מוצ"ש. אני מפגין נגד הממשלה המסוכנת הזו, שממשיכה את ההפיכה המשטרית וניסיונה להשתלט על התקשורת בכל הכוח. היא לא עוצרת לרגע, למרות שאנחנו "בזמן מלחמה". אז מדוע שניענה לתביעותיה לא להפגין "בזמן מלחמה"? טעות היא של חלק ממארגני ההפגנות, כפי שציינתי כמה פעמים, לכרוך את סוגיית סיום המלחמה בסוגיית ההתנגדות לממשלה. אני לא מפגין בעד סיום המלחמה (שצריכה להסתיים, אחרי השבת החטופים, בהכנעת החמאס; כרגע הדבר, לכאורה, אפשרי) – אני מפגין נגד הממשלה הכושלת והמסוכנת הזו.
ג. קראתי לראשונה מכריכה לכריכה את "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", ספרו המפורסם של ההיסטוריון בני מוריס מ-1991. זה ספר חובה לכל ישראלי. אני יודע שהספר עורר פולמוסים רבים, אבל ממרחק הזמן הוא נראה לי מדוד והגון כלפי ישראל (גם אם לא מביאים בחשבון את השינויים המעניינים שחלו בעמדות ההיסטוריון בעקבות האינתיפאדה השנייה).
אבל אני רוצה להתמקד בחוויה שמהיעדר מילה חלופית כרגע אקרא לה "אסתטית": עם סגירת הכריכה האחורית חש הקורא שהוא התוודע ליצירה אפית מהמעלה הראשונה, המספרת סיפור רב הוד, אור וחושך, סיפור טראגי אך כמו בטרגדיה כמעט או לחלוטין בלתי נמנע. בקיצור, יש כאן חוויית קריאה גדולה. לו היה מוריס כותב בעברית הרי שהוא היה מגדולי הסופרים העבריים. למרבה המזל התרגום של ארנון מגן משובח ומשובח בעבריותו.
ד. אני לא מזלזל בסכנה של פאשיזציה של ישראל. כלומר, שבגלל המלחמה הקיומית שאנו נתונים בה מחדש בעוצמה כזו תעלה ותשתרר תפיסה שמקדשת את הכלל על חשבון הפרט, שמוחקת את הפרט.
וזו – הפאשיזם, וגם זה הרך – תפיסת מציאות שאין בה אמת. כי מכל התנסויות העולם מזו לא נזוז: לידתנו בעל כורחנו ובעיקר מותנו באותו אופן (כולל מותנו "לרגעים אלף מיתות ביום", כדברי ביאליק) מאפשרות לנו, מחייבות אותנו, להבחין בינינו לבין העולם על שלל ישויותיו, כולל זו הלאומית, מאפשרות לנו, מחייבות אותנו, *לשפוט* את העולם. עם זאת, הקוטב הנגדי לסכנת הפשיזם אינו אינדיבידואליזם קיצוני, דבר מה עקר ולא מצודד שמידרדר בקלות לנרקיסיזם דוחה.
יש לפתח "אקזיסטנציאליזם לאומי", בו היחיד *בוחר* להיות חלק מקבוצה, בגלל שהזהות הזו היא *חלק מהצרכים של נפש היחיד*. והדברים ארוכים ויורחבו בעתיד, בעזרת השם (מטבע לשון).
ה. במוסד האקדמי שאני מלמד בו, "בצלאל", מתרעמים מאד על הצעת תיקון לחוק שדנה בפיטורי מרצים בגלל השמעת ביטויים שיש בהם משום הסתה לטרור. וכך גם האקדמיה בכללותה נרעשה כולה.
אני מלמד ב"בצלאל" מזה 12 שנה כמורה מן החוץ. לפני כמה חודשים הודיעו לי מטעם המוסד שלמרות שאני "מורה מצוין" המוסד נאלץ לפטר אותי בגלל קיצוצי תקציב. אכן שכבת "המורים מן החוץ" היא הפגיעה ביותר ולמעשה לשם כך נוצרה שיטת ההעסקה הבזויה הזו, על מנת שקל יהיה לפטרה.
בקיצור, מה שרציתי לומר הוא שגם בלי להסית לטרור מצבה של שכבת מרצים שלמה באקדמיה מעורער למדי. כדאי למוסדות להשכלה גבוהה להביע התרעמות נרעשת גם על אנשים אלה למרות שהם לא מסיתים לשום דבר.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
עופרה עופר אורן בונה אחדים מחמשת חלקי הממואר הלא ארוך הזה במתכונת של רשימת מצאי או של גמר חשבון. כך, למשל, חלק אחד מוקדש לתיאור קצר של כל המטפלים הנפשיים שניסתה להיעזר בהם לאורך השנים. רובם מטפלים כושלים שלא ידעו להתמודד עם כובד הפגיעה הנפשית של מי שהייתה ילדה שאביה פגע בה מינית. אחד רמז לה שעדיף לא לדבר על הסוגייה. אחרת ביקשה להניא אותה מלעזוב את בעלה האלים. שלישית, לקאניאנית, חתמה פגישה אחרי חמש עשרה דקות, כנהוג אצל אנשי הכת ההיא. אחר פיהק. אך העשירי התגלה בגדולתו כשהתפלץ מסיפוריה, שאמר לה שוב ושוב: "כן, זה קרה לך". שכעס: "אסור היה לו!". חלק אחר הולך ומונה כמה עשרות לילות-סדר מאז הלידה, ב20 לאפריל 1951. לכל חג מוקדשות כמה שורות, המלמדות דבר מה על מצבה של המספרת באותה תקופה.
אך מתכונת רשימת המצאי או גמר החשבון מאפיינת, למעשה, את כל הממואר, כלומר גם את החלקים שלא בנויים במפורש במתכונת של סקירה וספירה. הסופרת מבקשת לערוך כאן חשבון אחרון, אחרי שאביה ואמה מתו, כשהיא עצמה כבר אינה צעירה עוד; להשקיף לאחור על החיים שנחיו.
סיפור החיים חורך. הבית בו גדלה עופר אורן היה בית לא בריא גם בילדותה המוקדמת. אך החל מגיל שלוש עשרה, האב התחיל לשתף את בתו בסיפורים על הרפתקאותיו המיניות. ואז עבר לנגיעות, חיבוקים ולגילוי עריות. חלק מהסיפור עורך, כמובן, את החשבון מולו ("כמה הרסתי לך את החיים?" שאל האב פעם את בתו בת הארבעים ושבע). האב, שהיה נער ניצול השואה ושהפך למפקד טייסת. אבל חלק ממה שיש לעופר אורן לספר נוגע לאמהּ. שעצמה עיניים, ופקחה לרגע, ושוב עצמה, והכחישה ואז הודתה שידעה. האם שהייתה ביחסי אהבה ושנאה חולניים עם האב. שמצד אחד הטיחה בבתה הבוגרת באחת משיחותיהן האחרונות: "אפילו בנות שהתעברו מאבא שלהן לא עוזבות אותו כשהוא חולה". ומצד שני אמרה: "מה את חושבת – שאני לא יודעת שכל מה שסיפרת נכון? אבל מה יקרה לי אם אני אאמין לך? אני אמות". היא ידעה ולא יכלה להרשות לעצמה לדעת. כאמור, הבית שלא היה בית המשיך לא לסוכך גם על חייה הבוגרים של עופר אורן. חלפו עשרות שנים עד שאהבה גדולה ומטפל מוצלח הצליחו להביא רווחת מה לנפשה.
זו לא פעם ראשונה שעופר אורן מספרת את סיפורה. ואך טבעי הוא כמובן. זכורה לי לטובה הקריאה בספרה "יופי לי, יופי לי", לפני קרוב לעשרים שנה, שבו סופר בכוח וברהיטות לא מבוטלים עיקרי הסיפור שב"בדולח וסכינים". כמובן, ללא התנסות בעשרים השנה שחלפו מאז. ניכר שהסופרת ביקשה לשוב לסיפור לצורך אותו חשבון אחרון.
הממואר הזה נוטה אוהלו במרכז צומת ספרותי-תרבותי עכשווי סואן שבו חוצה שדרה רחבה אחת את חברתה: כתיבה אוטוביוגרפית חוצה כתיבה שעוסקת בקורבנוֹת מוחלטים (ע"ע הספר הקיטשי המתוחכם "חיים קטנים"). אבל במקרה הזה התוצאה מבטאת צורך של הכותבת יותר מאשר מחשבה על הקורא. מבנה רשימת המצאי אינו המבנה של סיפורת, שהינו מבנה עלילתי, כלומר מתפתח באופן סיבתי ולא מצטבר. אריסטו ב"פואטיקה", כשדיבר על חשיבות העלילה, הבחין בין יצירה עלילתית לבין ביוגרפיה. הביוגרפים, טוען אריסטו, סבורים בטעות "שמאחר שהרקלס היה אדם אחד, יוצא שגם העלילה שלו היא אחדותית. אבל הומירוס […] בחיבור ה'אודיסיאה' לא גילם את כל הדברים שקרו לאודיסיאוס, כגון פציעתו בפרנסוס ושגעונו המדומה בזמן הגיוס, שאף לא באחד מהם, על ידי התרחשותו, אין הכרח או הסתברות שגם השני יתרחש, אלא הוא בנה את ה'אודיסאה' על פעולה אחדותית […] שאם אחד מן החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה ותתמוטט" (תרגום: שרה הלפרין). ביוגרפים וממואריסטים פותרים את הבעיה הזו בכמה דרכים: או שהם מפצלים את סיפור החיים לכמה מוקדים שכל אחד מהם מהווה סיפור עלילתי. או שהם מוותרים על העלילה וסומכים על העניין שמעוררת הדמות שלה הם מקדישים את הביוגרפיה. כאן ישנה תחושה סטטית. איני זוכר כרגע כיצד הצליחה הסופרת להיחלץ מהבעייה ב"יופי לי, יופי לי". אולי יצרה מבנה עלילתי? אולי כוחו הספרותי של המונולוג הסוער שם הצליח להדביק את חלקי הסיפור ואת הקורא לכיסאו? כאן התחושה היא של קרעים לא מאוחים (או לא מתפתחים, כאמור).
נושא אחד מסקרן מבצבץ מהממואר. הוא נוגע ליחס בין השואה לבין הסטייה העמוקה והפושעת של האב. ניכר שהסופרת חשה שזה נושא חשוב כי הרי מאורעות השואה נרמזים כבר בכותרת שבחרה לסֵפר. כאמור, האב היה נער ניצול שואה. הנריק הרש הפך ליוסף עופר ואושוויץ הוא זה שהפריד ביניהם, מנסחת עופר אורן באופן קולע. האב הכריז פעם ש"ניצחתי את היטלר". זו סוגייה מעניינת, הקשר בין העובדה שהחברה הישראלית בחלקה היא חברה של שרידי חרב, שחרב ניתנה בידי חלקה, ושבשולי שוליה של חברה זו, באופן כמעט בלתי נמנע, צמחו תופעות מפלצתיות. אבל הנושא לא מספיק מפותח כאן.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
קודם כל ואחרי הכל הספר נקרא בעניין רב מתחילתו ועד סופו. עד כמעט סופו. אבל בחשבון אחרון הרוב קובע.
אחד מתפקידיה של הספרות היא להציע נחמה. ונחמת הספרות נובעת דווקא מאי הסבת פניה מהכאב. להיפך, היישרת מבט אל הכאב היא ראשית הנחמה שמציעה הספרות. אני מפשט ומייפה מעט, כי בקריאת ספרות על כאב ישנו גם רכיב נאצל פחות אך אנושי ובלתי נמנע: הרְווחה על כך שהדברים הרעים קורים לאחרים. כך או כך, על מנת להציע נחמה לא מספיק להציג את הכאב, את הפצע, לראווה. הספרות הטובה המנחמת מבקשת לפצות על הכאב בתחבושות וברפואות אסתטיות. להמתיק אותו. יכולת דיוק מימטית, קצב מתמיד בעיקשות, צחות לשון, גילויי עומקים (אותן פסגות שהתהפך כיוונן לעבר התהום) – כל אלה, למשל, הרטיות שמניחה הספרות על הפצע. יושם אל לב במיוחד לקצב: ההתקדמות העלילתית, שהיא היסוד המרכזי של הסיפורת, מנחמת מעצם טבעה, כי פירושה תנועה, ותנועה היא חיים.
"פומלו" הוא ספר על כאב, גופני ונפשי. גיבורתו, דינה קליין, כבת חמישים, יוצאת בפתח הרומן מניתוח באיכילוב, ניתוח רציני במעי הדק שהציל אותה ברגע האחרון מסְטוֹמָה. כאובה והמומה חוזרת דינה לביתה התל אביבי כשסועד אותה מי שהיא מכנה המוּתָר שלה, כלומר הגרוש שלה. העתיד הנשקף לה נראה שחור משחור, יחסיה עם האנשים הקרובים לה (סהר הגרוש, חברה אחת, אח אחד) אינם טובים. בִתה האהובה נויה היא חיילת שבקושי מגיעה הבייתה. דינה היא אישה קשה, עוקצנית, מרירה. לטעמי לא מספיק טורחת הסופרת להבהיר לקוראיה את פשרה של התנהגותה כלפי הקרובים אליה. להבין הכל פירושו לסלוח הכל, אומר הפתגם הצרפתי הבעייתי, אך למצער הסופר צריך להסביר לקוראו במועד שאינו מאוחר מדי את חריגות הדמות שלו משביל הזהב ההתנהגותי. זינגר אינה חוסכת מקוראיה תיאורים של גועל גופני, הקאות ויציאות ובחינתן המדוקדקת. החיים הם רמייה אחת גדולה, היא מכריזה באחד הרגעים, והגלישה לעבר הזיקנה חושפת אותם.
אז איך ספר כזה יכול להיות מהנה, תוהה הקורא? יש בו קצב, יש בו דיוק, יש בו צחות הלשון. ביחס לצחות הלשון, הספר, למעשה, טומן בחובו, אולי בלא-מודע שלו, רמז באשר לתפקידה של השפה הצחה בהמתקת המציאות הקשה, הגסה. דינה עובדת כממונה על פניות הציבור באקדמיה ללשון עברית. שם תפקידה לסייע במציאת חלופות עבריות למילים לועזיות. כשהיא מביטה בדֵק העלוב בביתה, חושבת דינה כך: "הדק היה דהוי, ואיים בהירים שאיכלה השמש בלטו בו כמו קרחות בראשו של מצורע. הוא לא היה ראוי לחלופה שמצאה לו האקדמיה, סֶפֶן, על פי שימושי השורש ספ"ן – הקשורים לציפוי בעץ, כמו בתיאור בניית מקדש שלמה בספר מלכים: 'וייבן את הבית ויכלהו ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים'. 'ממש מקדש', מלמלה כשנזכרה בפסוק". העיברוּת מביית ומגייר מילים זרות ורחוקות ולעיתים מייפה מציאות מכוערת. ישנו כאן משל לספר הזה עצמו שמביית דרך השפה מציאות קשה. זו רמיזה עקרונית ולכן היא חוזרת בספר בעיקשות המדגישה את הפער בין הבירא עמיקתא של המציאות לאיגרא רמא של השפה. הנה דוגמה בוטה אך אופיינית: "היא ניגבה את אחוריה ובדקה את הצבע על נייר הטואלט – חום צהבהב. כמו צבע ההפרשות של נויה, נזכרה, בימים שבהם הכילו את הקולוסטרום. אף שהמילה הלועזית הדיפה ריח של תרופה, לא הצליחה החלופה העברית שהעניקה לה האקדמיה, 'חלב ראשית', להכות שורש בציבור […] והגיעה למסקנה שמדובר בחלופה צלולה מאין כמותה".
ובעוד אמצעי ספרותי משתמשת זינגר במיומנות על מנת להמתיק את כאב וקושי וכיעור המציאות שהיא מתארת. מתח. היא יוצרת מתח כיוון שבזיכרונה של דינה צץ בעקשנות מאורע שחזר על עצמו בילדותה. היא חוזרת מחנות המכולת, עמוסה בממתקים, וקוראת לעבר אחיה שנמצא בדירה למעלה: "יש לימונים? ופומלה?" ומחכה לתשובתו. מדוע עשתה זאת?! היא תוהה. את הפירות לא אהבה והרי בחיקה נחו מטעמים. המתח הזה נבנה במיומנות ומוּתר לקראת סוף הרומן באופן מספק.
אלא שהתרתו מעלה זיכרון ילדות נוסף החותם את הרומן ומביל להתרתו האמיתית, הגדולה. וכאן נעוצה חולשתו של "פומלו". זיכרון ילדות מודחק הפותר מציאות פסיכולוגית הפך ל"דאוס אקס מכינה" אופייני לימינו. מלבד זאת שזו אכן התרה מעט מאולצת, כמו הפיתרון היווני, שאני מניח שהיא הרבה פחות שכיחה במציאות עצמה מאשר בייצוגים הספרותיים או הקולנועיים והטלוויזיוניים שלה, היא מסגירה איזו תפיסה סנסציונית של ספרות זולה, שבה "סוד מהעבר" מתגלה ו"מסביר" הכל. אוסקר ויילד, באמירה פרובוקטיבית מפורסמת, אמר פעם: "רק אנשים רדודים לא שופטים על פי הופעה חיצונית". אבל הוא חתם את המכתם הזה באמירה חשובה בהרבה מראשיתו המתריסה: "המסתורין של העולם טמון בגלוי, לא בסמוי". ספרות חזקה ובעלת ערך יודעת להציג באופן מסעיר את החלקים השגרתיים כביכול של הקיום, הכאובים, הלא פוטוגניים.
זינגר יודעת זאת. והראייה: רובו ככולו של הרומן שקדם לסוף המרעיש.
מבקר חופשי 