מבקר חופשי

בצירוף מקרים השתתפתי ביום חמישי האחרון בוועידת "הרבעון הרביעי", תנועה חוץ-מפלגתית לביסוסו של מרכז ישראלי, החרדה ל – ופועלת למען הבטחת – עתידה של ישראל, ואחריה הלכתי להופעה של שלום חנוך, על קו הרקיע בפארק אריאל שרון (עצרתי באדום בדרך) מול תל אביב.

המקרים אך הצטרפו להם, אבל עודדו השוואה.

ובכן, מה המשותף לשני האירועים?

5000 איש השתתפו בוועידת הרבעון הרביעי במתחם אקספו בתל אביב, שהייתה סוחפת ומלאת מרץ; כאלפיים או שלושת אלפים איש נלהבים השתתפו בהופעה של שלום חנוך, כשלהפתעתי לא הייתי הצעיר שבהם כפי ששיערתי שאהיה.

הרבעון הרביעי מבקשת להבטיח ולחזק את עתידה של ישראל ברבעון הרביעי לקיומה, שנפתח ביום ההולדת ה-75 למדינה בשנה שעברה. ואילו על חורבות חירייה לשעבר, בנאות דשא מטופחות, עמד אדם בן 78 ונתן בראש, נתן ברוק ("הדרכים הידועות", "שיר דרך", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "סוף עונת התפוזים", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "מחכים למשיח") בהופעה מלאת אנרגיה (מכל ההופעות של שלום חנוך שראיתי בחיי, כלומר שלוש או ארבע, זו הייתה האנרגטית ביותר) וגם מלאת אהבה ואכפתיות (חנוך לא דיבר הרבה אבל שפע חום, הזכיר את החטופים והקדיש את "שיר ללא שם" לקורבנות המלחמה). הוא לא שר את "אל תקרא לי עם" ולא את "בדיוק כמוך", ואולי בכוונת מכוון מתוך הבנה – נכונה לדעתי – שאלה שירים לא מתאימים לתקופה, אבל כן הפתיע – לטובה – עם "נהמת הדממה" ("הטרור מתקרב, לפעמים הוא קרוב, להקריב את בנך לפניך") ועם "זה לא נוח", שניתן להתפרש בהקשר הנוכחי בדרכים כאלה או אחרות. בהדרן הפתיע ובידח עם ביצוע ראפ לשיר הגדול "טיול ליפו" (המקור מ-1977 עדיין טוב בהרבה; זה שיר מרכזי בהבנת תרומתו של שלום חנוך לעידן הליברלי של ישראל – על הטוב והרע שבו, של העידן הליברלי, הכוונה, לא באשר לאמן הגדול).

אבל העיקר הייתה הוויטליות; העיקר היה להתענג על אמן ישראלי גדול שהעברית שלו עברית, שהלחן לחן, שהוא אגדה בחייו – וכל כך הצטערתי שלא הבאתי את ילדיי, כי הרי מצוות "והגדת לבנך" תקפה כאן. זה חלק מהמורשת שלנו כעם. אולי אביא אותם בקרוב להופעה נוספת.

"הרבעון הרביעי", כמו כל תנועה לא קיצונית המבקשת לחתור להסכמות, לפעמים יכולה להיראות נאיבית, מגוחכת, פתטית. תמיד קל לשבת מהצד ולבטל. הרבה פעמים נעים לבוסס בשנאה. אבל זה לא היה עיקר הרושם שלי. הדוברים היו כנים, נבונים, לא באים לערוך מניפולציה על אף אחד, אכפתיים.

יצאתי מהוועידה מעודד ואמרתי לעצמי: זו המערכת החיסונית של החברה הישראלית! 5,000 האנשים האכפתיים האלה הם הכדוריות הלבנות שלנו. המערכת החיסונית עובדת!