פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
מה זו אמנות? הנה הצעת הגדרה (לא בלעדית): אמנות היא פעולה תקשורתית שנועדה להעביר לנמען חזון, תפיסת-עולם, "ראִייה", ייחודית של המוען. קיים, כמובן, מתח בין שני הקצוות של ההגדרה. ישנן יצירות שלא כוללות כלל חזון אישי. הן מצומקות מצד זה, צד הבּיטנה, וכולן מכוונות החוצה, לפעולת התקשורת. מאידך גיסא יש יצירות שלכודות בתוך עצמן, סבוכות בעולמן הלא נגיש, הן, אנחנו אומרים, יצירות "לא מתקשרות".
מעלתו הגדולה של "קודם תסתרקי" היא היותו ממואר שמכיל חזון אישי מובהק. לא באופן מאומץ, שכלתני, כי אם טבעי (ולפעמים אני חושב שכישרון ספרותי פירושו נוכחות של כמות מסוימת של יכולת ספונטנית כזו, שכמו המריונטה במשל של היינריך פון קלייסט רוקדת בחן רב מהרקדן האנושי, כיוון שהיא חסרת מודעות). נוכחותו של חזון אישי ביצירת ספרות (שמתבטא גם בבחירת המילים והמקצבים, כמובן) יוצרת תחושה מרוממת רוח וחשק לקרוא בה, כי היא יוצרת מפגש אינטימי שאין כדוגמתו באף צורת אמנות אחרת, וכי היא מזכירה בעקיפין לקורא את ייחודו וחד-פעמיותו שלו. ואילו חסרונו הקטן של "קודם תסתרקי" נעוץ בהיותו ממואר שלפעמים מתקשה לתקשר לקוראו בצורה מובנת את ההקשרים המשפחתיים והפיזיים שבתוכם הוא מתחולל. זהו חיסרון קטן כאן כי רק פעמים רחוקות מצאתי את עצמי תוהה איך בעצם נראה החדר שזה עתה תואר, מה בדיוק הקשר המשפחתי בין הדמות שזה עתה הופיעה למספרת, באיזו נקודת זמן בדיוק אנחנו נמצאים ברגע זה או אחר בספר וכולי.
המשפחה של צפרוני (ילידת 1956) ראויה אכן לממואר. סבתה, מרים חד-גדיא (מַרוסיה ניסנהולץ), הייתה תלמידת "בצלאל" הראשונה וציירת חשובה. אביה, גבריאל צפרוני, היה מנהל "הבימה" ועורך עיתון "הבוקר". במשפחתה הזאת היו הרבה גירושים, הרבה התאהבויות, הרבה נדידות בין ארצות, ועוד בתקופת העותמנים והמנדט. בקיצור, יש כאן חומר לממואר "עסיסי". אולם המאפיין הראשון במעלה של הממואר הזה הוא היותו לירי באופן מובהק. הוא לא עסוק בעובדות יוצאות הדופן, אם כי אלה מצויות בו, אלא ברישומן בנפש המספרת. אמנם המֶתֶק המיוחד שמלווה את הקריאה בממואר הזה נובע מכך שישנו כאן מבט לאחור על חיים שנחיו, המתק של דחף ההבנה שבאה בד בבד עם ההשלמה. בהתאם לכך, אחד הפרקים המרגשים בספר עוסק בימים שלאחר מות האם האהובה. אבל עיקר העניין בקריאה הוא בכל זאת המבט המיוחד של הבת, הנכדה, על האירועים – לא הם עצמם. ודוק: המבט המיוחד. לא רחמים עצמיים, שאין כאן, לא התחשבנויות, שלא ניצבות במרכז הממואר (צפרוני מדווחת שלא הייתה לה "חוויה של אהבת אב", אבל הקינה לא מוטחת בקורא), לא ריכוז עצמי מעיק. יש תענוג, אמנם תענוג מלנכולי, בהתבוננות הזו לאחור על החיים שנחיו, על היחסים שהיו, התענגות על ניסוח היחס אליהם.
אביא כמה דוגמאות למבט המיוחד של הכותבת. "משחר נעוריי יועדתי להיות אישה בעלת כישרונות מבוזבזים", היא כותבת על עצמה באוקסימורון מקורי. במשפחה של אמנים, כמו במשפחתה, "אמא שלי חינכה אותי לסדר העדיפויות הבא: קודם תסתרקי, אחר כך תקראי ספר, אחר כך תעשי שיעורי בית ותשחקי עם חברות, אחר כך תגהצי את המפות ואת הסדינים שמונחים במרפסת של המטבח, ואחר כך, אם נותר לך זמן, תכתבי שיר. הזמן עבר בציפייה נסתרת". חושב כעת הקורא: "בציפייה נסתרת" לסוף המטלות ולרגע בו תוכל לכתוב שיר. אבל מייד מסתבר שהציפייה ארוכת טווח הרבה הרבה יותר. כי "כאשר הייתי בת שש-עשרה בערך קניתי בשבוע הספר את 'רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה' של רילקה. ספר משעמם; אבל בעמוד 14 מצאתי קטע ששבה את לבי. בשירים, כותב רילקה, מצליחים מעט מאוד, אם כותבים אותם בגיל צעיר. צריך לחכות עם אלה ולאגור דעה ומתיקות במשך חיים ארוכים ככל האפשר, ולאחר מכן, לפני סיומם כבר, ייתכן לכתוב עשר שורות שתהיינה טובות […] ובכן, חיכיתי". היופי והמקוריות של הקטע נובעים מהארכת "הציפייה הנסתרת" למִשכם של חיים שלמים; מנוכחות העצמיות של המספרת המתבטאת במילים "ספר משעמם", ודווקא על רקע קבלה אירונית של עצת המשורר; מהרמיזה – שמגובה בחוויית הקריאה בפועל – שהספר שאנו קוראים הוא הוא "עשר השורות הטובות" שהופקו וזוקקו מחיים שנחיו.
הנוכחות הייחודית של הכותבת רבה כל כך, עד שגם כשהיא מעין מתנצלת על היעדר הסיפוריות של הממואר ("זה לא סיפור. עד היום נכשלתי בכתיבת סיפורים. בסיפורים שלי לא קורה כלום. יש שם בדרך כלל דמות אחת שמספרת איך היא הבינה משהו") הקורא לא נרתע. ויש, לכאורה, ממה להירתע. הרי ביטויים דומים של ענווה מזויפת הפכו לאחת הקלישאות הגדולות של יצירות יומרניות, של כל כל מי שכותב ספרות "אקספרימנטלית", כביכול, וחסרת ערך למעשה, אם בגלל שהיא לא מובנת ואם בגלל שכשהיא מובנת היא משעממת (בגלל חסרון עלילה, למשל). אצל צפרוני הדמות ש"מבינה משהו" מבינה משהו מעניין ומנסחת אותו באופן מעניין.
מבקר חופשי 