מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

חיים באר מספר שיעקב שבתאי ז"ל אמר לו שלכתוב רומן קשה כמו לנקות את אלנבי עם מברשת שיניים. במיוחד קשה הדבר, ניתן להוסיף, אם הכוונה היא לכתוב רומן משפחתי רב דורי (או רומן על סקטור חברתי שלם, עליו חשב שבתאי במטפורה התחבורתית-דנטלית שלו). הקושי הראשוני ברומן שאינו ממוקד בדמות אחת הוא הפיזור האפשרי של הרומן. אבל אחריו צץ מייד קושי נוסף: הקצאת נפח המקום הנכונה לדמויות השונות. ניכר שכנרת רוזנבלום הייתה ערה לכובד המשימה שנטלה על עצמה (באחרית הדבר היא מספרת שעמלה על הספר שבע שנים!) וניכרת ברומן השקעת מחשבה אמנותית רבה בשימור לכידותו.

"בני טובים" מספר בגוף שלישי על משפחת בן טובים, משפחת מיליארדרים שהינם הבעלים של חברת תשתיות מסועפת הפועלת בארץ וגם בחו"ל. אבי המשפחה, איציק הגדול, היה פרדסן פתח תקוואי מצליח, אך מי שהזניק את המשפחה קדימה היו בני הדור השני, יהודה ועודד בן טובים, שאחראים על כך שבזמן ההווה של הרומן, 2019, החברה המשפחתית, "אטלנטיס", היא אימפריה אדירה. יהודה, המנכ"ל הכל יכול, בן השבעים, חטף לאחרונה שבץ והוא מעביר את שרביט המנכ"ל באי רצון לבנו, אריק, המוצלח אך המעט נוירוטי. המחשבה האמנותית המרשימה של רוזנבלום ניכרת בכך שהיא ממקדת את הרומן בשנתיים דרמטיות ומבעד לסיפורן הדחוס של שנתיים אלה ניבטים לאחור קורות המשפחה. העלילה הממוקדת של השנתיים הללו נפתחת כשמופיעה אורחת לא קרואה במשרדי "אטלנטיס", בריטית צעירה בשם אליס, שטוענת שהיא הבת של האח הדחוי של יהודה ועודד, גידי, הומוסקסואל ושחקן שערק מהארץ אחרי צו 8 למלחמת שלום הגליל ומאז ניהל קריירה לא מרשימה של משחק בבריטניה. רוזנבלום מטמיעה את אליס בקורות הדרמטיים של החברה באותן שנתיים בה מתמקדת העלילה: בעיקר סביב אסון שאירע באחד ממתקני החברה וממנו מנסה להיחלץ אריק. בנוסף למחשבה על המיקוד, רוזנבלום בקיאה בחומר, ניכר שעשתה תחקיר מקיף, יש דבר מה מרשים בהיכרות שלה עם גלריית דמויות רחבה כל כך והעברית שלה נושמת.

אך למרבה הצער "בני טובים" לא מצליח במשימת הענקים שהעמיסה הסופרת על גבה. ישנן כמה סיבות לאי ההצלחה. הראשונה נוגעת לאופי הדמויות. אופי זה או שאינו מעניין מספיק או שהוא מעניין יותר מדי. כלומר, חלק ניכר מבני המשפחה הם אנשים טובים בסך הכל, לא נהנתנים, לא אטומים ולא מנופפים בעושרם. בכך יכול היה להיות חידוש מסוים. לא צריך לשנוא עשירים על מנת לחתור לחברה שוויונית יותר ואין זו חוכמה גדולה לצעוד בדרך הקלה של סאטירה על עשירים על מנת לקושש אהדה ליצירתך. הבעיה היא שאם הולכים בדרך מתונה יותר צריך לחשוב היטב כיצד ליצור דרמה. אם אף אחד לא ממש נבל, ואף אחד לא סובל מטרגדיה, הדרמה יכולה בקלות להפוך לסתמית. למשל, ישנה כאן דמות של אחת, כרמל, תיכוניסטית שמתבקשת לעשות סרט על סבה, יהודה. לדמותה מוקצים כמה עשרות עמודים. אבל היא דמות דהויה. המורה של כרמל לימד אותה כמה כללים בדוקו: "אחת: לב הסרט הוא הקונפליקט של הגיבור […]  ושלוש: כשלא נעים לצלם – זה הזמן לצלם". אבל הקונפליקטים כאן לא מספיק מוחשים, לא מספיק ננעצים, לא מספיק עולים בעוצמה מאליהם. ואין כאן הרבה רגעים אמינים של "לא נעים לצלם". גם אביה של כרמל, אריק, דמות מרכזית יותר, שאחראי לכאורה על אסון גדול, נותר דמות לא מספיק חדה, אלא אדם טוב שנקלע למצב לא נעים שספק אם הוא אחראי לו. מצד שני, כשרוזנבלום מבקשת לפלפל את הסיפור, על ידי אליס וקורות אביה הלא שגרתי, היא נופלת בקלישאתיות ("הענף המשפחתי המושתק"; "סוד מהעבר") ובתיבול יתר.

בעייה אחרת ברומן מעט יותר סובטילית. יש הרבה קשקושים על "צורה" ו"תוכן" כשמדברים על אמנות הרומן. נדמה שרבים סבורים ש"צורה" מתמצית בסגנון, כלומר בשפה. אך "צורה" ברומן היא בראש ובראשונה התחושה שעולה אצל הקורא שלטקסט יש בעל בית. כלומר, כשהקורא חש שישנה הצדקה למקום בו הכותב מרחיב ולמקום בו הכותב מקצר; שהקורא חש שיש קצב מותאם לסיפור, שקשוב לצורכי ההנאה האסתטית שלו, הקורא; שיש מחשבת עומק על הקבלות תת-קרקעיות בטקסט וכולי. חלק ניכר מההנאה האסתטית הגדולה מקריאת רומן נובעת מהתחושה שהחלקה המילולית הקטנה הזו, בת, נגיד, 300 העמודים, היא אכן חלקת אלוהים, קרי יש לה בורא תבוני. למרבה הצער, הקריאה כאן לא יוצרת תחושה שיש כאן בעלת בית. החומרים הטובים והרבים שרוזנבלום עמלה על איסופם וצירופם כאילו "ברחו" לה מתחת הידיים ולא תמיד ברור מדוע הקצב במקום מסוים איטי ובמקום אחר מהיר ואף חפוז; מדוע דמות נבחרה לעמוד במוקד ודמות אחרת לא; ומה בעצם התשתית שהרומן מבקש לבטא. ניכר שרוזנבלום ערה לתשתית "עלייתה ונפילתה" שניצבת בבסיס רומנים משפחתיים רבים (למשל, "בית בודנברוק" של תומס מאן) והיא מבקשת לא ליפול בקלישאות הז'אנר. אבל המאבק המסוים שלה בתבניות שחוקות לא יצר תבנית סמכותית נגדית.    

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

המילה אינה בדיוק "סובלימציה", אותו מונח בו השתמש פרויד לתיאור התקתם ו"העלאתם" של יצרים "נמוכים" ובעייתיים-מבחינה-חברתית לעבר יצירות אמנות או מחקרי מדע (ליאונרדו דה וינצ'י, האמן והמדען, הוא הדוגמה הבולטת של פרויד למישהו שעבר "סובלימציה"); או אף התקת אנרגיה יצרית לעבודה האנושית "הרגילה". המילה אינה בדיוק "סובלימציה", כשאני חושב כיצד לתאר את ההנאה הברורה שמסבות יצירות רבות שמתמקדות בגיבורים אנטי-סוציאליים. כי הרי היצר "הנמוך", האנטי-סוציאלי, אינו עובר עיצוב-מחדש עד שמקורו מטושטש כבסובלימציה (כשהסקרנות המינית, למשל, הופכת לסקרנות מדעית, כמו אצל דה-וינצ'י) – אלא מוצג כפי שהוא. כך או כך, יש לי פינה חמה בלב ובמוח ליצירות כאלה, שנוטלות את היסוד האנטי-סוציאלי הקיים בכולנו (כך מעידים חושבים רבים מהובס ועד פרויד) וממתיקות אותו. אלו יצירות בעלות תפקיד חברתי מובהק. מַסְלֵקת רגשות אנטי סוציאליים. וצריך כישרון כדי להמתיק את הרגשות האלה. כאן הוא מתבטא בטוויית התפתחויות העלילה המתמידה (לעיתים ההתפתחות היא מידע מפתיע שנגלה רטרואקטיבית); בשמירה על הגזמה קלה בלבד, הישמרות מפני אי אמינות; בחיטוב המשפטים; ובעיקר, אולי, בהומור (שחלקו נובע גם הוא מחיטוב המשפטים).

"פרזיט" הוא רומן קצר המספר על מטי ח', איש פרסום בן ארבעים ושמונה, שמסרב יום אחד למטלה שטותית וילדותית במשרד הפרסום שלו ומפוטר מעבודתו. מטי נאלץ לעזוב את דירתו במרכז הארץ ועוקר ליחידת משנה בבית חבריו, עמוס ושרון, ביישוב הגלילי הרוּחני הבדוי "מצפה גזם", עוקר ל"שבועיים-שלושה". השבועות מתארכים לחודשים והמבוּדחוּת הבסיסית של היצירה נובעת מניסיונותיהם של עמוס ושרון, אנשים לא בוטים, לסלק את מטי, אדם לא מאיים אך עקשן, מביתם.

ביצירת המופת "אובלומוב" (1859) של הסופר הרוסי איוואן גונצ'ארוב, מוצג גיבור פסיבי מפורסם שמשמו נגזרה תכונה של ריפיון והיגרפות, שלדעת מבקרים רוסיים מאפיינת את האומה הרוסית. אבל "אובלומוב" הפך ליצירת מופת, בין היתר, כי הוא מעניק כמה מקורות מעמיקים לסירוב של הגיבור לעולם העבודה והמשפחה, לא רק מקורות חברתיים-היסטוריים, כי אם פסיכולוגיים ולא פחות חשוב אידאיים. העבודה אינה מפעילה את האדם במלואו, מתריס אובלומוב, "מתי אחיה?", הוא שואל, כשמציעים לו לעבוד במשרד. העבודה היא קללה, האדם אינו "הומו פאבר" (האדם היוצר), כי אם נולד לעונג לבטלה המוחלטת.   

"פרזיט" הוא נצר של "אובלומוב" (וגם של "ברטלבי", 1853, הסרבן מהנובלה של מלוויל, ואולי, אם למנות השפעות אפשריות, גם של הסטיריקנית הבלגית אמלי נותומב). ומעניין לראות מה המניע להתנהגותו של מטי, כי הסופר מקדיש לכך מקום. אם כי יש לחשוב שלא כל מניעיו של מטי ברורים לו עצמו (ואולי גם לא למחבר המובלע) וניתן לאתר מניעים נוספים על אלה שהוא מונה. מטי מדבר כמה פעמים על רצונו להיות חלק מ"אצולת הפנאי, שהיא צורת האצילות היחידה שנותרה לנו". כאן יש מהרוח האובלומובית הטוענת: "החיים הם שירה" ו"אנשים נוטלים חירות לעצמם לעוות אותם" (מרוסית: דינה מרקון). אבל הטיעון מרומם הרוח הזה על "אצולת הפנאי" אינו מסביר את העוינות המופגנת של מטי כלפי היישוב הרוּחני בו הוא מצא את עצמו. הרי בני היישוב הם די בטלנים, בינינו, בהחלט לא וורקהוליקים, אז מדוע עוין אותם מטי? הוא עוין אותם כי הם לוקחים את עצמם ברצינות, כי הם מעריכים תכונות מסוימות כנעלות, כי הם לא פתוחים לאבסורד. כלומר, לא רק הכמיהה הנעלה לויטה קונטמפלטיבה (חיי הגות והתבוננות) מניעה אותו, כי אם יסוד אפל יותר, ניהיליסטי, מעורב במחאה שלו, מחאה נגד הקיום באשר הוא (וחשוב להדגיש: חלק מתפקידה הסוציאלי של הספרות הוא גם להמתיק יסודות ניהיליסטיים על ידי ביטויים ועיצובם ועיבודם): "למראה האישה ההרה איבד את התיאבון: הרי מולו יושב בית גידול אורגני רוחש פעילות, רקמות נוצרות וגדלות בדממה, נוזלים מופרשים ונעים לפה ולשם; פרזיט שנרקם בתוך גוף מארח". היצירה "פרזיט" מתלבטת בין הערכת האדם לזלזול בו, לפיכך אין בה מהטרגיות של "אובלומוב" ההומניסטי, אבל אנחנו מרוויחים רוח סאטירית. החלק הפחות מעובד בידי מטי (ואולי בידי המחבר המובלע) כהסבר אפשרי נוסף לסירוב של מטי לעבודה ולהקמת משפחה או אף לזוגיות ("האפשרות שיישאר לישון, לעומת זאת, ככל שהפך בה גרמה לו מצוקה. זה נראה לו 'מחייב'") נוגעת ליחסיו עם אמו הקשישה הנוקשה. כלומר, זה הסבר פסיכולוגי ולא פילוסופי. כשהוא מפוטר מעבודתו בתחילת היצירה מבקש מטי מאמו לעבוד אצלה כמנקה (!). אמו בולמת את הצעתו המוזרה. בהמשך היא המבקרת הנוקבת ביותר של התנהגותו ו"פליאה עלתה בו […] על כך שגם כעת, כשהם אנשים בוגרים לחלוטין, הם עדיין אם ובן. כך היו וכך זה נמשך, בלי שום שינוי, זהה בגרעין למה שהיה כשהיה בן חמש ובן עשר ובן עשרים". מטי "הפרזיט" מתקשה להיפרד מאמו, ואולי, אם הוא לא יודע זאת, "מזלו" יודע, בלשון חז"ל, ולפיכך כינה הוא עצמו, בציטוט שהובא לעיל, את העוּבּר שדר לו שאנן ביחידת-המשנה שברחם בשם "פרזיט".    

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

כיון שהדת הינה מכשיר רב עוצמה שהמציא האדם על מנת להתמודד עם מצוקותיו, כל מי שגורל האדם וטוּבוֹ נחשבים בעיניו לא יכול להתייחס אליה בזלזול. לא יכול, או אל לו. לא זו אף זו: ככל שאתה רגיש ופגיע יותר לכאבי הקיום אתה נוֹצֵר בליבך מקום נרחב ועמוק יותר לדת, גם כאתיאיסט. בתחומי ההגות, למשל, הקירבה בין פסקל הקתולי המאמין לשופנהאואר וניטשה האתיאיסטיים גדולה, כיוון שאֵימת הקיום נגלתה לשלושתם. ולסיום הפתיח אומר: באופן פרדוקסלי משהו, דווקא מנקודת מבט חילונית הומניסטית, ניתן לראות את הדת כאחד מהגילויים האנושיים הייחודיים, המבטאים את חריגתו ועילויו של האדם. כמובן, באותם מקרים שהתרופה קשה מהמחלה הרי שיש להפסיק ליטול אותה. ודי לחכימא ברמיזא.

צ'רלס טיילור (נ. 1931) הוא פילוסוף קנדי קתולי בעל שם. חקירותיו ההגותיות נסובות על סוגיות הדת והחילון במודרניות ובכלל. בגלל דחיפותה של התופעה שהוא מתמקד בה (כאמור, מכשיר רב עוצמה להתמודדות עם מצוקה) מוּחש מייד שהוא הוגה "לעניין". רבים, רבים מדי ההוגים (והסופרים) שאתה קורא אותם ואינך מבין את הדחף שהניע אותם. על מה הם השחיתו את זמנם וזמני? ועוד הגדיל חלקם לעשות כשכתב במעורפל על נושא לא חשוב בעצם, בבחינת אוכל גרוע במנות קטנות. בקיצור, טיילור אינו כזה. וכשהוא כותב למשל באחת המסות כאן: "זהו אולי הנושא הבוער ביותר אינטלקטואלית בתרבות המודרנית", אתה מהנהן במרץ. מה הנושא הבוער המדובר? הנושא הוא אובדן הקסם מהעולם לאור תמונת המדע המודרני, ביטוי שמיוחס לסוציולוג הגרמני הקלאסי מקס ובר. התופעה הזו נחשבת למרכזית לַחילון: העולם כבר אינו מסתורי, זר אך מופלא, אלא מפוענח ומפוצח עד זרא. טיילור מחדד חידוד חשוב: בהחלט ניתן להיות מלאי התפעמות לנוכח הקוסמוס גם כפי שהוא מוצג בתמונת העולם המדעית, ואולי אף להתפעם יותר לנוכח מורכבותו האדירה הנחשפת לעיני איש המדע. אבל מנקודה אחרת, תזת "הסרת הקסם" נותרה דוחקת. מדובר באותה השקפה מדעית-פילוסופית המייחסת את יכולתנו להתפעם בעצמה לא למציאות כי אם למנגנון תודעה שלנו שנוצר כך בעקבות אילוצים אבולוציוניים. בהשקפת עולם זו אכן מוּסר לא מעט מקסם העולם. כי הרי "תוּכְנתנו" כביכול להיקסם. הדיון כאן מעניין מאד ולמעשה, אוסיף, הוא יכול להיות דיון פילוסופי נלווה לקריאה בסופר הנורווגי העכשווי, קארל אובה קנאוסגורד, שחלק ניכר מעוצמת היצירה שלו נוגע לניסיונו המוצלח להשיב את הקסם לעולם היומיום. ובמובן זה קנאוסגורד הוא סופר בעל דחף "דתי".

נושא אחד או רעיון אחד נוסף שעולה כאן בכמה גוונים נוגע לתזת החילון המערבי שטיילור מבקש לצמצם אותה. מדובר בתזה לפיה עבר המערב תהליך חילון סוחף ומיטיב בעיקרו במאות השנים האחרונות. טיילור כופר לא רק בערך התהליך אלא גם בטענה על הרדיקליות שלו. הוא מצביע, למשל, ובאופן משכנע למדי, על כך שכמה מהערכים המרכזיים שמניעים את החברות המודרניות הם דתיים ונוצריים בטיבם: "אנו חיים בתרבות שהיא מוסרית באופן יוצא דופן על רקע מה שהיה נהוג לאורך ההיסטוריה האנושית […] לכל זה שורשים נוצריים עמוקים". כקתולי ליברלי הוא רואה בהעמדתן של זכויות אדם וערכי השוויון במרכז השיח העכשווי מורשת (גם) נוצרית (ולמעשה יהודית-נוצרית; אגב, באופן כמעט בוטה, טיילור לא מתייחס ליהדות בטקסט הזה שדן בדתות). טיילור גם מבקש להגדיר את התהליך הפוליטי שעבר חלק מהחברות מערביות לא כתהליך שמפריד בין דת למדינה אלא כתהליך שמוֹנע מהמדינה להכריע בסוגיות דתיות. יש הבדל כי בניסוח הזה התהליך אינו "אנטי" דתי. למעשה, באחת המסות המעניינות כאן, הוא אף מרחיק לכת וטוען שאנחנו חיים היום את ההשפעה ארוכת הטווח של "מהפכת הציר", מושג שנלקח מהפילוסוף קארל יאספרס ומתאר את הופעתן הדי-בו-זמנית של יוצרי השיטות והדתות הגדולות בתרבויות רבות (נביאי ישראל, סוקרטס, בודהה וקונפוציוס) שיצרו תפיסות דת חדשות ביחס לאלו של האדם הקדום יותר, תפיסות שיצרו הפרדה מסוימת בין האלים לטבע, האדם לטבע והיחיד לחברה.

טיילור מזהה שלוש שיטות עיקריות באקלים האינטלקטואלי בן זמננו (בן זמנו שלו, בעצם): ההומניסטים החילוניים התולים את יהבם בתבונה האנושית (שהוא מביא כדוגמה להם את הפילוסופים יורגן הברמאס וג'ון רולס); את הניאו-ניטשיאניים אויבי התבונה (כדוגמת דרידה ופוקו – שלמען האמת נראה שלא מעניינים אותו ב"ניאו" אלא רק ב"ניטשיאניות", כלומר לא מעניינים אותו לגופם); ואותו עצמו, השייך לאלה "המכירים בטוב שמעבר לחיים". בקבוצה זו הוא מבחין בין ריאקציונרים לאנשים כמותו ששמחים על הישגי הנאורות וההומניזם. הוא מבאר את הברית האפשרית או זו שבפועל נכרתת בין כל זוג צלעות במשולש ההגותי הזה.

אך אליה וקוץ בה. ד"ר יואב אשכנזי שהקדים מבואות מצויינים לכרך כולו ולכל אחת מהמסות הוא גם מי שתרגם אותן. אבל התרגום אינו מוצלח ופוגע באופן לא מבוטל ביכולת לא רק ליהנות מהקריאה כי אם להבינה עד תום. יש דבר מה מתעתע בתרגום מאנגלית, כביכול כל ישראלי משכיל יכול לגשת למשימה. ולא היא.