פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".
עד לקראת סוף הרומן הזה ברור לקורא שהוא רומן מוצלח: קצבי, רגיש, משלב התלהבות ופגיעוּת נעורים ברקע היסטורי תמים יותר (או שנראה כתמים דרך משקפי הנוסטלגיה). אבל הסוף משנה את אופיו של הרומן שינוי רדיקלי.
מההתחלה הקול המספר כובש ומעט מרתיע בנדושותו. זה קול הולדן קולפילדי, אולי טריינספוטינגי, קול מתבגר מורד, שונא את עצמו, קולו של ג'ימי בן השש עשרה שגר בקריית מוצקין ומתחיל כיתה י"א בשלהי 1976. הפתיח הבוטה עושה מעט עוול בבוטותו לג'ימי ולסיפור הנערי הרגיש שלו, אבל יוצר מתח: "שמי ג'ימי, אני בן שש עשרה. לפני שאהיה בן שבע-עשרה יזיינו אותי בתחת, מה שעתיד לגרום לי לטראומה רצינית; אני גם עומד לפגוש את אהבת חיי ולחלום עליה בסתר, בלי הרבה סיכוי לזכות בה".
אנחנו מתוודעים לַחיים בארון, על הפער בין החוץ לפנים, ג'ימי הוא ילד טוב ותלמיד טוב שסוער בתוכו; על התאהבותו הנואשת של מיקי בגיא, תלמיד חדש; על יחסיו עם הוריו, אימו הרחומה ואביו הפסיכולוג המרוחק. למלץ יש חוש תזמון מעולה והסיפור כמעט אף פעם לא רפוי. אירוע רודף אירוע, ובאמינות, והכל רווי ברגש חי. משלב מסוים, החוש המפותח לדרמה של מלץ גורם לה להצמיד את סיפור אהבתו של ג'ימי לעלילות מכבי תל אביב בכדורסל באותה עונה גורלית שבסופה זכתה מכבי בגביע אירופה לאלופות. כך המתח הפרטי של ג'ימי מוצמד בתבונה למתח שבו עקבה כמעט מדינה שלמה אחר עלילות קבוצתה המופלאות. נכון, לעיתים התחושה היא של קריאת רומן מוצלח לבני הנעורים. אבל רוח הנעורים הסוערת, המיוסרת והנלהבת, משיבת נפש גם על עצמות יבשות. והעלאתה האגבית של ישראל של שנות השבעים, רוח וריח התקופה, מוסכת אף היא שמן בעצמות חורקות של קוראים שזוכרים משהו מהן.
וכל הזמן מנקרת בקורא התחושה שהספר הזה תובע ממנו עבודת פרשנות. שהתאהבותו הנואשת של ג'ימי אינה הכל. זהו, בדרך כלל, סימן טוב לרומן אם בצורה לא מאולצת הקורא חש שיש עוד רובד. דחף הפרשנות המנקר חג סביב השאלות הבאות: למה שנות השבעים? למה מכבי? למה הומו? כלומר, למה בחרה הסופרת למקם את סיפורה באותן שנים, ולמה בחרה, בספר ביכוריה, בהתנסות שאינה התנסות ישירה שלה. התשובות הפחות מחמיאות לשאלה (הרחקת עדות מכאנית; התחנפות להלך רוח שרואה בלהטב"ק את נושאי הדגל האידאולוגי של מחנה מסוים, ולהבדיל התחנפות להלך רוח שרואה בקורבן את הדמות הספרותית המרכזית של העידן; שימוש בתאריכים ואירועים מובחנים לצורכי עיגון ההתרחשות בעידן היסטורי קונקרטי, קרי סיוע מעט מכאני בהעלאתו מאוב) – עולות על הדעת, אבל התחושה היא שהן לא העיקר. גם תשובה יותר רצינית לשאלה למה הומו? והיא: ולמה לא? לבטי גיל ההתבגרות של הומואים זכאים בהחלט לייצוג ברומן, ובכן גם התשובה הזו נדמית כחלקית. אז מדוע, באמת, שנות שבעים? אולי השידוך המוצלח המרפרף מעל הרומן בין שידור חי ראשון, גביע אירופה ראשון, מהפך ראשון ואהבה ראשונה? אולי ישראל הקטנה שנמצאת "במפה" סוף סוף, כדברי טל ברודי, יוצאת אל האור, ניצבת על סיפו של העידן הליברלי בתולדותיה, קשורה ליציאה מהארון? הרי הסיפא של דבריו הנלהבים של ברודי, המובאים במלואם ברומן, הם: "לא רק בספורט, בהכל". למה הומו? אולי בגלל שיש קירבה גדולה בין חיי הפנים הסוערים של הומו בארון (והיום יש פוסקים שמתירים רק לנער להיות בארון, כידוע) אל תפקידו הכללי של ז'אנר הרומן, שהוא, כפי שציין באופן קולע הומו דגול בארון, א.מ. פורסטר בספרו "אספקטים של הרומן", חשיפת "החיים הסודיים"?
כך או כך, הרומן מעורר געגועים בקורא בהפסקות הקריאה וזו העדות העליונה לכך שרומן הוא רומן מוצלח. אלא שאז מגיע הסוף.
הסוף אינו חלש. הוא מוזר. "מוזר" אינו דבר מה רע בהכרח. גם לא טוב. הוא דבר מה, ובכן, ביזארי. לרומן הזה יש סוף תיאולוגי מובהק, וזו תיאולוגיה נוצרית בגרסה מהפכנית. הסוף הזה גורם לקורא לחשוב על כל הרומן לאחור באופן חדש. לספר נוסף נספח בן כעשרים עמודים, "הבשורה על פי ג'ימי" שמו, וכותרת המשנה שלו היא "איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אלוהים". בחיבור זה, בְחן נערי (מלץ אינה מוותרת על הספרותיות), פורש ג'ימי תפיסה נוצרית לא שגרתית הרואה במעבר מהיהדות לנצרות מעבר מאל-אב קנא, קשוח, אכזרי, לאל-בן רחום, אוהב, לא כופה. זו תפיסת נצרות לא שגרתית כי משתמע גם שהאל הזה לא מתנגד להומוסקסואליות. אך כעת מתפרש לאחור הרומן כולו: העימות בין ג'ימי לאביו, פרט ארוטי מוזר ביחסו לאמו. מצד אחד, רעיוני, נודף מהסוף הזה ריח מיסיונרי קלוש, וגם התכנים הנוצריים כשלעצמם, המשיכה אל הייסורים, מעוררים בי רתיעה יהודית. אך מצד שני, מבחינה ספרותית נטו, התוספת התיאולוגית הזו דווקא מעניקה לרומן קוהרנטיות מפתיעה. כעת נטענת במשמעות הבחירה בהומו/בן; הבחירה במיקום העלילה בפתח עידן מתירני ומשוחרר; הבחירה בקול אדולסצנטי שמשתלב להפליא בתיאולוגיה אנטי סמכותנית.
מבקר חופשי 