צוֹק העיתים מעלה מתהומות סוגיות יסוד. מעלן מחדש. הוויכוח בחברה הישראלית מינואר 23' עד 7 באוקטובר 23' בדבר המהפכה המשפטית ניטש על תשתיות הקיום הישראלי: "יהודית", "דמוקרטית" או שמא "יהודית-דמוקרטית". ואילו הטבח בשמחת תורה והמלחמה מעלים מחדש סוגיות מעמקים בדבר הגורל היהודי, הנס הציוני והעתיד הישראלי.
"מי שיש לו 'לַמָה' יוכל לשאת כל 'איך'" – המשפט הזה של ניטשה נראה לי מתאים מאד לזמננו ולמקומנו. נוכל לשאת את הקשיים שנערמו על הקיום הישראלי ואשר ניצבים לפתחו אם נדע בשביל מה אנחנו נאבקים. העושר הגדול של התרבות שאנחנו יורשיה צריך להיות, לפיכך, נחלת הכלל, עושר תרבותי שיש לו גם השלכות מעשיות על הקיום החברתי הראוי. בזמנים כאלה אני נושא מחדש עיניים ל"אחד העם". אחד העם – או בשמו האמיתי, אשר גינצברג (1856-1927) – סבר שהיהדות אינה רק ואולי אף לא בעיקר דת, כי אם תרבות שלמה. לפיכך, יכול אדם להיות ספוג כולו בתרבות יהודית ולא להיות אדם מאמין. ודוק: האופציה האחד-העמית שונה מאופציה "מסורתית" מקובלת בזמננו בכך שהיא במפורש מתייחסת לכך שניתן לכפור מכל וכל במטפיזיקה היהודית הדתית, ואף במטפיזיקה דתית בכלל, ולהיוותר עם זאת יהודי שלם.
(כתבתי ל"דעות" ב – ynet; למאמר המלא לחצו כאן)
מבקר חופשי 
תגובות
מסכימה איתך מאוד. עם זאת, יש בעיה קשה – אנחנו בפיגור של שני דורות לפחות וזה ניכר ברמת המורים. רמת ההוראה בבתי הספר היסודיים נמוכה באופן מביך. גם חלוקת השעות. במקום עוד שיעור בעברית, או ר"ל בתנ"ך מכניסים כל מיני שיעורי שקר כלשהו שאף אחד לא זקוק להם, אבל שיש מורה ש"יודעת" ללמד. בחטיבות ובבתי הספר התיכוניים המצב קצת יותר טוב, אבל לפעמים זה מאוחר מדי, ובכל מקרה, אף אחד לא באמת חושב שצריך לקדם הוראת ספרות או תנ"ך או תושב"ע או מחשבת. אם כבר, מי שהולך למגמות האלה הוא מי שלא התאים למקצועות הקודש המדעיים. המקומות שקצת מתקנים את העוול הזה ככל הנראה הן המכינות הקדם צבאיות. לא תמיד זה לא מאוחר מדי.
תודה רבה על הארותייך.