מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

—

חמוש בהגדרת ויקיפדיה ל"הפרעת אישיות גבולית" ובתפיסת ספרות מתקדמת של סדנאות כתיבה אמריקאיות ("אף כותב בן ימינו לא נמלט מאימת המושג One Liner, משמע, כיצד אתה מציג סיפור במשפט אחד באופן כזה שייצור עניין אצל השומע"), יצא מתן חרמוני להכפיש את דמותו ויצירתו של ברנר במאמרו במוסף זה.

הבעיה הפחות חמורה במאמר הינה בדיוק זו שהוא מאתר כביכול בכתביו של ברנר. זו כתיבה ביקורתית שאי אפשר לתמצת אותה במשפט אחד כי היא עוברת, מבלי משים, מטענה אחת למשנה בקלילות שרק כתיבה לא חמוּרה מסוגלת לה. האם חרמוני מתמקד במאמרו בביוגרפיה של ברנר כבעל אישיות גבולית? או שמא בכתביו שבהם הוא מזהה כביכול "פרוזה בורדרלינית"? האם הוא יוצא בביקורת על חיסרון היכולת לתמצת את עלילת סיפורי ברנר? או על חוסר היכולת כביכול לספרות של showing ולא telling בספרות העברית בת הזמן? או שהוא מצביע על הקושי של הספרות העברית בת הזמן לכתוב דיאלוגים בשפה שעוד לא קיימת כשפת דיבור (הקושי כביכול ב-showing אינו זהה לקושי זה)? האם הוא מלין על כך שברנר לא כותב על עצמו (כן!)? או על שאין ארוטיקה בכתבי ברנר? כך עורם חרמוני גבב של טענות, רובן, במחילה, שטות מוחלטת (ברנר כותב גם כותב על עצמו; הוא כותב גם כותב בלי סוף על ארוטיקה, אבל על ארוטיקה כושלת, בלומה, פגועה, ובזה כוחו, כמו, אם להידרש להשוואה מספרות העולם, שכוחו של "וזרח השמש", והעובדה שלדעת רבים הוא הרומן הטוב ביותר של המינגוויי, הוא בדיוק בכך שהוא מתאר גבר אימפוטנט) וחלקן אמת חלקית (כן, חלק מספרי ברנר לא ניתן לתמצות במשפט; כן, ברנר כתב דיאלוגים בשפה לא מדוברת, אבל בכך הוא הוכיח דווקא וירטואוזיות, כשיצר שטף דיבור "דוסטוייבסקאי" בשפה כזו), כך שהקורא הנבוך אומר: שמא כולן אמת?!

אבל הבעיה בה"א הידיעה במאמר של חרמוני היא שהוא פשוט מאמר לא רציני. כלומר מאמר שלא מפגין בקיאות מספקת בחומר; מאמר מגמתי, סלקטיבי ומסלף; מאמר לא אחראי.

נתחיל מטעות בולטת (אני מתעלם מטעויות קטנות כמו הטענה שברנר התחיל לפרסם "בסביבות 1902". לא כי. ב-1900 פורסם ספרו הראשון; או מכך שחרמוני לא יודע ששלמה גרודזנסקי, שהוא מצטט כמי שאיבחן את ברנר ככותב על "ריאליזם " ו"קדושה", מצטט בעצם את ברנר עצמו במכתב מפורסם).

כותב חרמוני: " לאורך כל הדורות, אעז ואומר שהיחיד (!) שהתייחס אל ברנר באירוניה, בלגלוג אפילו, היה ש"י עגנון".

הייתכן, משפשף את עיניו הקורא, שחרמוני לא שמע על מאמר של אחד, ביאליק, מ-1908, בשם "טעות נעימה"?

כל המאמר המפורסם הזה הינו לגלוג, אירוניה, על ברנר של "המעורר", על היומרנות וההיסטריה, וגם על הרישול שבכתיבתו הספרותית של ברנר.

אבל ביאליק אינו היחיד. גם שלמה צמח כתב בחיי ברנר דברים חריפים נגדו. ומי שבאופן כמעט שיטתי רצה להחדיר אירוניה בדמותו היה שופמן, שבמשך חייו הארוכים הדגיש בהזדמנויות שונות את היותו של ברנר אמנם דמות מרשימה אבל גם אחד האדם בהחלט.

נעבור לסילוף.

כותב חרמוני, בצטטו את עגנון: "'אל אלוהים אדירים, היאך אפשר לצייר ציורים, אם לא ראית מימיך סובך מגולה של רגל אישה? צייר מה שתצייר, את העורים והפסחים, את פאותיהם של תימנים ואת הקבצנים ששוגשים באשפה, ולא נפש חיה שאתה שואף את ריחה', כותב עגנון ברומן העלייה השנייה הגדול שלו 'תמול שלשום', ומפנה כאן הערה סרקסטית כלפי מי שהיה פטרונו והמו"ל של ספרו הראשון — ברנר."

יושב קורא המוסף הספרותי של "ידיעות" בביתו וחושב: אכן, התזה הוכחה! עגנון מתייחס לברנר באירוניה, בעיקר ביחס להיעדר הארוטיקה בספריו.

אבל הציטוט הזה בכלל לא נאמר על ברנר! כי אם בידי צייר שמתוסכל מהקשיחות הפוריטנית של החיים בארץ! (עיינו בעמ' 348 במהדורת "ידיעות ספרים"). ומאידך גיסא חרמוני יודע גם יודע (ולא מציין זאת) שדמותו של ברנר מוצגת ב"תמול שלשום" בהתפעלות.

כעת, יחסיהם של עגנון וברנר היו מורכבים מאד. נכתב על זה הרבה. זכור לטוב חיים באר שעסק בכך. וברור שעגנון היה לפרקים עוקצני ואירוני ביחס לברנר משלל סיבות. אולי בגלל קנאה בברנר המונצח בדבקות כזו, אולי בגלל ההומוארוטיות שזיהה בברנר והרתיעה אותו. אך לא האחרונה שבהן, כמדומה, היא הריכוז העצמי העצום של עגנון. בעצם, האירוניה במאמר ההספד המפורסם שלו על ברנר מ-1961, שעליו כנראה מסתמך חרמוני, היא בחלקה אירוניה עצמית של אדם שמשתאה עד כמה הוא מרוכז בעצמו…הנה, חרמוני, עוד קנדידט לאבחון ויקיפדי זריז!

נעבור לחוסר האחריות.

הפעלת קטגוריות פסיכיאטריות על יוצרים היא לא המצאה של חרמוני. חרמוני, בדילטנטיות פסיכולוגית, מסיג דורות לאחור את מחקר הספרות (כפי שבאופן מקומי הוא מסיג לאחור את ביקורת ברנר לתקופה מוקדמת בה ברנר לא נחשב לסופר טוב, אלא ל"פחות מסופר ויותר מסופר", כמו שניסח ברינקר את העמדה הזו שלא הייתה עמדתו). הרי, נזרום עם חרמוני, בורדרליינים יש הרבה, ובכל זאת הם לא נהיו לברנר. אז מה הפך את ברנר לברנר? זו היא השאלה שחוקר ספרות רציני אמור לשאול.

בצד זאת, אפילו הגדרות DSM, לא רק וויקיפדיה, הינן אנטי ספרותיות במהותן. הרומן והנובלה מתמחים בחד-פעמי, בספציפי. "בורדרליין" זו הגדרה כללית מאד. תחתיה יכולים להסתופף אנשים מסוגים שונים מאד.

בכלל, עירוב ביקורת אישיות בביקורת ספרותית הוא מסוכן ביותר. ביקורת ספרות לא זקוקה לעוד מידע: יש לה את הטקסטים! בביקורת אישיות לא תמיד כל המידע מונח לפנינו.

אבל חרמוני מטנף בלי מורא, בלי אחריות ועם משוא פנים. הוא כותב על יחסי ברנר ואשתו כלאחר יד: "ההתעללות באשתו ואם בנו, חיה ברוידא". באמת?! "התעללות" זו מילה חמורה מאד! מה האסמכתא, בבקשה?

חרמוני מתמחה בידוי אבן אחר המת שלא יכול להתגונן עוד. כך היה בעבר עם עמוס עוז (במקרה של עמוס עוז הוא "שכח" לתאר באופן מלא את הסצנה בה עוז הנער בעט בנתניהו הקטן מתחת לשולחן בבית דוד, יוסף קלוזנר. וכך הכפיש את דמותו של עוז) וכך גם במאמר הנוכחי. אין חסינות לאיש. אך גם אין היתר לאיש לסלף.