מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" ב"ידיעות אחרונות"

זהו טקסט למיטיבי לכת. אמנם שמו העברי מפורסם למדי (ואין להתבלבל בין רומן זה מ-1861 לרומן הראשון של דוסטוייבסקי, מ-1846, "אנשים עלובים"), אך מדובר באחד הרומנים הפחות מוערכים של דוסטוייבסקי. ארבעת הרומנים הגדולים של הגאון הרוסי נחשבים "החטא ועונשו", "אידיוט", "שדים" ו"האחים קרמזוב". לצידם בולטות יצירות מופת קצרות יותר כמו "כתבים מבית המוות" ו"כתבים מן המרתף". ואילו "חלכאים ונדכאים" נחשב בקרב ביקורת דוסטוייבסקי אף מעט פחות מ"עוּל ימים", הרומן הארוך הפחות מוערך. הטקסט הינו למיטיבי לכת גם משום שהוא יצא בהוצאה ירושלמית קטנה ויצא כהוצאה מחודשת של התרגום הישן של אליעזר שטיינמן, שראה אור בהוצאת "שטיבל" ב-1928. העברית של שטיינמן ארכאית ויש גם טעויות הגהה, ולעיתים אינך בטוח אם לפניך שגיאת הגהה או ארכאיזם…

אך כדאי למיטיבי הלכת לכתת את רגליהם וזכות גדולה זיכתה "הולצר ספרים" את הרבים בהוצאתו מחדש. ומדוע? ראשית, התרגום אמנם ארכאי אך מכיל גם את המֶתֶק העברי השורשי שבתרגומים ארכאיים. אבל העיקר הוא שגם דוסטוייבסקי חלש טוב יותר מרובם ככולם של כותבי הרומנים, אני מתפתה אף להפריז ולומר: טוב יותר מפלובר ודיקנס (שדוסטוייבסקי עורך לו כאן מחווה) חזקים.

ברובד בסיסי "חלכאים ונדכאים" הינו מלודרמה המספרת שני סיפורים מקבילים. האחד הוא סיפורה של נטשה, צעירה חזקת אופי, בת האצולה הזוטרה, שמתאהבת באליושה, בן דוכס תם והפכפך, ואף "בורחת" אתו, למורת רוחם ולנידויים של הוריה. אביו של אליושה זה, דוכס אימתני, מעוניין להשיא את בנו ליורשת עשירה ונאבק בשידוך שלו עם נטשה מעוטת האמצעים. אליושה עצמו, בהיותו דמות ילדותית עד כדי קומיות, מתאהב גם ביורשת וסבור איכשהו שהוא נטשה והיא יוכלו להסתדר בצוותא. קו העלילה השני קודר בהרבה. מדובר על הלנה, או נלי (המחווה היא לנל הקטנה מ"בית ממכר עתיקות" של דיקנס; היא היא עליה אמר אוסקר ויילד שאף בעל נפש לא יכול לקרוא את סיפור מותה מבלי לפרוץ בצחוק…). זו ילדה-נערה יתומה שכמעט נמכרת לזנות פדופילית. נלי, שניצלה ברגע האחרון מציפורני סרסורית, גרה רוב הרומן כבמקלט אצל המספר של הרומן, סופר צעיר בשם איבן פטרוביץ'. המספר הינו גם החולייה המחברת בינה לקו העלילה הראשון, בהיותו איש סודה של נטשה. הסיפורים השונים מתלכדים באי סבירות סטטיסטית מתחילתם ועד לסופם "המפתיע" (כלומר, ההתלכדות בסוף צפויה).

כדרכו של דוסטוייבסקי, בעיקר בולט הדבר ב"עול ימים", רוב הרומן הוא פגישות קדחתניות בין הדמויות ברחבי פטרבורג, אם כי העיר עצמה לא מתוארת בו בהרחבה (כפי שהדבר נעשה ב"החטא ועונשו" המופתי). אז מדוע כדאי להשקיע בקריאה של רומן רגשני, סנסציוני, סבוך ולא תמיד נאמן למציאות האפורה?

נלך מהקל אל הכבד. ראשית, היסוד האוטוביוגרפי כאן מעניין. דוסטוייבסקי כתב את הרומן הזה מעט אחרי חזרתו מהכפור הסיבירי, אליו הוגלה (דוסטוייבסקי הוא אולי הסופר בעל הביוגרפיה המסעירה ו"הספרותית" ביותר שיש). יש כאן התייחסות לתהילה המוקדמת שהנחיל לגיבור המבקר ב. (כשהכוונה לבלינסקי, שהעלה את דוסטוייבסקי לגדולה) ולנפילה שבאה אחריה. שנית, הדיאלוגים. דוסטוייבסקי, כפי שציינו רבים, קרוב מאד לאמנות התיאטרון וחלק ניכר מאפיון גיבוריו נעשה באמצעות הדיאלוג. כאן, למשל, מוארת דמותו הביזארית אך החביבה של אליושה התם-טמבל באופן וירטואוזי על ידי המונולוג המבולבל שלו. בכלל, הסיטואציה של אליושה ושתי הנשים, על אף שהיא "סנסציונית", היא מקורית פסיכולוגית, דהיינו "דוסטוייבסקאית", כיוון שמדובר כאן בשלישייה של מקריבנים, כל אחד רוצה להקריב את עצמו לטובת האחר. באותו עניין: לא רק שיש ברומן הבלחות של הגאונות הפסיכולוגית של דוסטוייבסקי, אלא הוא משתמש בגאונות הזו כדי להניע מהלכי עלילה מרכזיים. למשל, ברגע אחד בעלילה, מסבירה נטשה שהדוכס התיר לבנו להינשא לה כי הבין שהשתלשלות עניינים פסיכולוגית תוביל את בנו דווקא למאוס בנישואים עמה. בנוסף, אמנם העוני והניוול העירוני שמתאר דוסטוייבסקי "סנסציוניים", אבל מוחש לקורא, וקשה לאתר כיצד – כמו שקשה להניח את האצבע במדויק גם כשאנחנו יודעים, פשוט יודעים, אם בן אדם אותנטי או לא – שהצגת עלובי החיים נובעת מחמלה אמיתית. האכפתיות הזו מפעפעת לקורא. ולבסוף, הצד המטפיזי-עקרוני של כל הפסיכולוגיה הדוסטוייבסקאית. אצל דוסטוייבסקי הכל מגיע לשורשי הקיום האנושי. וכאן מתבטאים העומקים האלה בדמותו של הדוכס ולקובסקי. ולקובסקי, יחסית ל"רשעים" המורכבים יותר של דוסטוייבסקי הבשל (סטאברוגין, סווידריגאילוב ועוד) אינו מורכב. ואף על פי כן, המונולוג המהמם הציני שהוא נושא באוזני הגיבור מזכיר את הגבהים הווידויים של "איש המרתף", מדגים את התהומיות הדוסטוייבסקאית אשר העריצו ניטשה ופרויד. הנה קטע מפורסם מהמונולוג הזה: "אילו אפשר היה, שכל אחד מאיתנו יספר מכבשוני לבו, אבל כך שלא יפחד להביע לא רק מה שהוא מפחד להביע ולא יביע זאת בשום אופן לזר, לא רק מה שהוא מפחד להביע בפני ידידיו הטובים ביותר, כי אם גם מה שהוא מפחד לפעמים לגלות אפילו לעצמו, הייתה עולה בעולם צחנה כזו, שכולנו היינו צריכים להיחנק".