לִשלום והצלחת לוחמינו, שלוחי הציבור האמיצים, להשבת חטופינו המעונים מבורות כִּלאם, ולהבדיל, להבסת אויבינו הרוצחים, אלה שיזמו את מתקפת הרצח שבגללה ואך ורק בגללה משלמים בני עמם מחיר כבד.
*
האתולוגיה הינה חקר התנהגות בעלי החיים. מנקודת-ראות צוננת, הרומן כז'אנר הוא חקר ההתנהגות האנושית, דהיינו האתולוגיה של ההומו סאפיינס. זהו מין יוצא דופן, המתאפיין באינדיבידואליות גדולה התורמת לשונות רבה בין פרטיו. נקודת המבט האתולוגית לא זרה לרומן ההולנדי הקלאסי הזה מ-1938. בעיקר בתיאור דמויות המשנה: "דה-חַנקֵלָר היה איש של מצבי רוח ונטה מטבעו למרה שחורה. הוא גירש אותה באמצעות התעמלות, בשעות הפנאי עסק בכל מיני ספורט. דחפים שלטו בו". או: "ראו מייד שמדובר בגברים הגונים, ראויים וטיפשים למדי, הגדול חד מעט יותר. היו אלה צעירים שעלו מאשפתות, לעולם לא יתנועעו בנוחות, לעולם לא ילבשו חליפות בגזרה טובה. הסיבולת שלהם הייתה גבוהה, מעולם לא חלו, הם התאימו יותר מכל להעתקת המסמכים הממיתה את הנפש". וגם הקירבה לזואולוגיה: "שני קווים דקים מכנפי האף אל זוויות הפה הזקינו אותה מעט, כאילו הסתירה יגון. הפה לא היה מעוקל דיו, השיניים הלבנות נצמדו לשפתיים, השיניים הקדמיות בלסת העליונה היו גדולות ומרובעות. ופתאום חשב קטדרפה: אני ממש כמו הזואולוגים, גם אני מתבונן קודם-כל בשיניים". כותב הרומנים, כלומר האתולוג הפועל בקרב מין האדם, כשהוא מחבר דמות לדמות, עורך מעין ניסוי מעבדה, האם תיווצר דחייה או משיכה?: "בין הטבע של דה-חנקלר לבין הטבע שלו לא שררה הרמוניה, שניהם חשו בכך, כבר בשיחה הראשונה". שימו לב למילה "טבע" כאן. אותה דמות משנית שהוזכרה, דה-חנקלר, פורש במהלך הרומן את מה שמן הראוי לראות ככוח הרעיוני המניע של חלק ניכר מהכתיבה, השקפת עולם שבאופן מוזר היא הומניסטית ופוסט-הומניסטית כאחת, כלומר חוקרת את האדם באופן כמו-זואולוגי ועם זאת מודעת לכך שהאדם רב פנים וייחודי: "מבחינתי קיימת בעולם רק תופעה מעניינת אחת, והיא האדם […] את צריכה להתבונן באדם גם בתור תופעה, לא כאינדיבידואל […] האדם הוא כוליות שאי אפשר לראות את כולה, לכן אנחנו מסתפקים בפנים אחדות שלו. לו רק היו לנו עיניים של זבוב, שרואות את כל הצדדים בעת ובעונה אחת". ראו איך גם כשהוא מתפעל מהאדם, הדמות משתמשת בדוגמה מהעולם הזואולוגי לתיאור התבוננות הנחוצה בו (עיני זבוב). האינדיבידואליות גדֵלה, לפי הדמות המרכזית ברומן, קָטָדרֵפֶה, ככל שמטפסים מעלה בסולם החברתי: "קטדרפה הבין אז שבצדק מדברים על ההמונים האפרוריים, ושהאינדיבידואליות האמיתית מתחילה אצל המעמדות המיוחסים. להם ניתנה הזדמנות לצמוח, והם צמחו איש-איש בדרכו".
אם שער כניסה אחד לרומן הזה הוא השער האתולוגי, הרי ששער אחר נפתח לנתיב הכבוש של הרומן על הצעיר הפרובינציאלי שבא לכבוש את עיר הבירה, בנוסח סטנדאל ובלזק ("מרטין עדן" של ג'ק לונדון גם עלה בדעתי). בּוֹרדֶוֶייק מגולל כאן בכוח ובנחישות את סיפורו של יאקובּ קטדרפה, צעיר שגודל ברוטרדם בידי אימו הענייה והגאה, שסירבה להינשא לאביו, המוציא לפועל האימתני דרֵפֶרהָפֶן, שכפה את עצמו עליה. קטדרפה נחוש לפלס את דרכו, ובאופן אולי הולנדי אופייני – הולנד היא הרי שלב מרכזי בערש הקפיטליזם – השאפתנות שלו ממוקדת בטיפוס במעלה הדרגות בפירמת עורכי דין מצליחה. המיקוד הזה של הרומן בקטדרפה, והמיקוד של קטדרפה עצמו בהצלחתו, מיקוד שאינו נעדר שאר רוח ואינו חומרניות זולה, מעניק לרומן כוח ועוצמה, אכן סטנדאליים. בתבונה רבה מציב בורדוייק את המוטיב הקומוניסטי כמעין קונטרפונקט לעלילה הראשית השאפתנית והבורגנית. חברו הטוב של קטדרפה הוא קומוניסט והוא נוטל אותו לפגישות של המפלגה. אך הקומוניזם לא נועד לאנשים שאפתניים ואינדיבידואליים כמו קטדרפה.
מאפיין שלישי בולט של הרומן חלש מעט לטעמי. הרומן, שכותרת המשנה שלו הינה "רומן על בן ואב", מעמיד במרכזו קרב בין הבן הלא חוקי לאביו האכזר. האב, שעבודתו כמוציא לפועל הפושט על בתי חייבים על מנת להשתלט על נכסיהם, מתוארת בכוח ניכר, מנסה להכשיל את בנו לאורך הטיפוס הנמרץ שלו במעלות הסולם החברתי. המניע של האב לא לגמרי ברור. האם הוא נוקם באם על שלא נעתרה להצעת הנישואים שלו? האם הוא מעוניין לחשל את בנו, במין אהבת אב עקומה שכזו? גם התנהלות הבן לנוכח התנכלות האב לא תמיד הייתה ברורה לי. בורדוייק מציג את ההתעמתות בין האב לבן באופן "מיתי" מעט מודגש מדי.
מהתנסויותיי המעטות בכמה דוגמאות מופת של הרומן ההולנדי במאה ה-20 יש ברומן ההולנדי חיבה לדמויות נוקשות, קרות, אף חיבה לאכזריות ולציניות. כך ברומן המופת "שעות הערב" (1947) של חררד רווחה וכך ב"לא לישון לעולם" (1966) של וילם פרדריק הרמנס. מסורת קשוחה וצינית שאולי הרמן קוך מנסה לשחזר היום. הרומן "אופי" מעט מתעתע במובן הזה. יש כאן אכן התנהגות קשה ביותר, מפלצתית, של אב לבנו, התנהלות קשוחה ביותר גם בין האם לבנה, וכמו כן, כאמור, לא זר לרומן המבט הזואולוגי הקר. אבל מלבד זה שהרומן משופע באופן לא רגשני בדמויות בעלות לב טוב (במשרד עורכי הדין פרשו את חסותם על קטדרפה), הרי שקטדרפה מעורר כבוד ואצילי גם בשאפתנותו הפראית. מומלץ.
מבקר חופשי 