המלצת ספר חמה:
"שיטוטים עם רוברט ואלזר", מאת קַרל זֵליג, הוצאת "ספריית פועלים", מגרמנית: רחל ליברמן (203 עמ') –
כדאי מאד לא להחמיץ את הטקסט המוזר והמעניין מאד הזה, שראה אור במקור ב-1957 ואצלנו לפני חודשים אחדים בתרגום מצוין.
המחבר, איש ספרות שוויצרי, ביקר פעמים אחדות בשנה את הסופר רוברט ואלזר (1878-1956), ששהה עשרות שנים במוסד פסיכיאטרי כשהוא בתפקוד גבוה.
ואלזר, שהיה מושא התעניינות נמרצת מצד יודעי ח"ן בספרות, קפקא, למשל, הוא אחת הדמויות המקוריות ביותר בתולדות הספרות, מין דמות נידחת כמעט במכוון שהפך את הנידחות לנושא כתביו (ביניהם מומלצים "עוזר לכל עת" ו"יאוקוב פון גונטן", שזיכתה אותנו בתרגומה אותם אילנה המרמן לפני עשרות שנים), אבל לא באופן קיטשי, ואפילו לא באופן שהנו בדיוק מזוכיסטי, וגם לא באופן בריטי של "מי שיודע את מקומו", וגם לא באופן שפל רוח נוצרי – אלא באופן… – פסיבי ואלזרי!
הספר של זליג יוצר תמהיל מיוחד במינו, של פעילות מענגת והתענגות סבילה. ואלזר, במשך עשרות שנים בבית החולים הפסיכיאטרי ההומני, שרוי כמו בחופשה. או אז בא זליג והם יוצאים יחדיו לחופשה בתוך החופשה: להליכות נמרצות בנופיה המפוארים של שווייץ, כלומר יוצאים לחופשה אקטיבית. זליג מתעכב על תיאורי הנוף ואז, באופן אקסצנטרי מקסים ביותר, מתעמק שווה בשווה בתיאורי הארוחות המענגות שהשניים אוכלים בפונדקי דרכים למיניהם ובפניני החוכמה (וגם ההערות התמהוניות!) שהוא שומע מפי ואלזר. כביכול, מזון לגוף ולרוח.
צעדות, סעודות ואמרי שפר! זה הספר!
והכל מענג כמו חופשה חלומית.
במילים אחרות: הספר ממשיך את האידיליה שכנראה מצא ואלזר בבית החולים לחולי רוח: חופשה מהחיים, מנוחה מחוץ לתחרות, מחוץ למשחק, הויתור הגדול – או אז נותר לנו מתבונן חד עין שעיתותיו בידיו.
זה ספר מחווה לואלזר שכולו ואלזרי ברוחו.
כמה הערות ספורדיות ואגביות: נדמה לי שהספר מושפע בתיאור השיטוטים מהיצירה הגדולה "שלהי קיץ" של האוסטרי בן המאה ה-19 אדלברט שטיפטר, יצירה, שאגב, קורצווייל העריץ, ובצדק (וכפי שהזכירו לי פעם: סופר שתומס ברנהרד תיעב, ואולי לא בצדק).
עוד ייתכן והספר מושפע מתיאור הידידות בין ניטשה לידיד אחד צנוע שלו, ששכחתי את שמו (…), ידידות שזכתה לתיאור יפה במסה של שטפן צווייג בשם "הידיד".
הערת אגב נוספת: חלק מהטיולים מתרחשים בזמן מלחמת העולם השנייה בשווייץ הנייטראלית. ואלזר מביע תמיכה בהפצצות בנות הברית על הערים הגרמניות: "ההונים של היטלר מקבלים לדעתו את המגיע להם". זו אשמת הגרמנים והדרך היחידה לגרום להם להבין את טעותם. זליג מצדו מתקומם על ההפצצות.
נייטראלית נייטראלית, אבל זליג, בן החמישים, מצוי במילואים בשנות מלחמת העולם השנייה.
ועוד: יש לואלזר יחסי הערצה קנאה אובססיביים עם הסופר השוויצרי גוטפריד קלר, ששמו חוזר באופן משעשע שוב ושוב בשיחתו.
מבקר חופשי 