מבקר חופשי

סטיינר איננו כורך במסה הזו את הטקסטואליות המאפיינת את הקיום היהודי עם התיאולוגיה והאתיקה הייחודיות ליהדות. אבל אפשר לגבש טיעון כזה לאור רעיון שהוא מפתח בטקסט מוקדם יותר.

בטקסט מעניין מאוד שלו מ-1971, "בטירת כחול הזקן" (In Bluebeard's Castle), סטיינר דן בנושא שבו התמקד ובו עשה לו שם בתקופת פעילותו הראשונה כמבקר. סטיינר דן בהשלכות שהיו לאֵימי שתי מלחמות העולם, אך בעיקר לשואה, על תפיסת התרבות המערבית. האם אנחנו יכולים עדיין להחזיק בתפיסה שהתרבות מתרבתת? האם לאור הסיפורים הידועים על מפקדי מחנות ריכוז שהאזינו לבטהובן והעריצו את גתה לא נסדקת התפיסה שלנו על תפקידה של התרבות?

במרוצת הדיון החשוב הזה (שלא כאן המקום להרחיב עליו) עוסק סטיינר באתגר הרעיוני-מוסרי המשולש שהציבה, לטענתו, היהדות לציוויליזציה, בעיקר זו האירופית. הוא מציע, למעשה, ניתוח תיאולוגי של האנטישמיות, ושל זו הנאצית בפרט. היהדות, טוען סטיינר, הציבה לעולם המערבי שלושה אתגרים, בלתי נסבלים כמעט.

האתגר הראשון הוא המופשטות התובענית של האל המונותיאיסטי.

האתגר השני הוא המוסר היהודי-נוצרי התובעני (מוסר הנביאים כמו גם הדרשה על ההר של ישו שהושפעה מהראשון).

האתגר השלישי הוא מה שסטיינר מכנה "המשיחיות הסוציאליסטית", שנולדה, לתפיסתו, מהרעיון המשיחי היהודי, מה עוד שרבים ממייסדיו וראשיו בפועל של הסוציאליזם היו יהודים.

הנאציזם, לפי פירושו של סטיינר, הוא ניסיון לפרוק את עול התביעות האידיאליסטיות הללו שהציבה היהדות לעולם המערבי.

ניתן, לטעמי, לחבר בין ההבחנות המעניינת האלו במסה המוקדמת לבין הטענה במסה המאוחרת.

ראשית, התיאולוגיה היהודית המופשטת כרוכה בטקסטואליות המופשטת של השפה.

שנית, אותה טקסטואליות מופשטת גם מאפשרת עמידה ביקורתית לנוכח הטבע ומחוצה לו, כלומר עמידה מוסרית. במילים אחרות: הטקסט הוא מרקם אנושי שמוצב כנגד העולם, נקודה ארכימדית מחוצה לו. וזה בדיוק מה שמאפשר לאדם למתוח ביקורת מוסרית על חוקי הטבע שלפיהם, למשל, החזק מנצח.

—

כתבתי ב"השילוח" על טקסטואליות, יהדות והרומן בעקבות ג'ורג' סטיינר.

שבת שלום לכולם והצלחה לכוחותינו הנלחמים!