לכל מי שברור לו שאחרי ה7.10 אי אפשר יותר לקבל הכרעות בנושאים עקרוניים בחברה הישראלית ללא הסכמה רחבה, שעתידנו במקום הזה מותנה ביכולת להחניק את גחלי מלחמת האחים באיבם, פשוט כך, עתידנו והשרדותנו, הרי החשיפה-הדלפה של עמית סגל על פסק הדין העתידי של בג"ץ אינה מעלה ואינה מורידה.
המהפכה המשפטית, בלשון המקומונים ז"ל בהשפעת האנגלית האמריקאית, היא כל כך ה6.10. וכן, גם דברים שהמרכז שמאל חושב אולי שיוכל בעתיד להשיג על חודם של קולות בודדים, לא יקרו. לא יהיה עוד אוסלו ברוב דחוק. כי בנפשנו הדבר.
חטופינו בבורות השביה, שליחי הציבור הגיבורים שלנו נלחמים בארגון העברייני חמאס – הבה נתרכז.
הסקופ של סגל, והפסיקה עצמה, הם העבר הקרוב הלא מלבב. פנינו לעתיד.
כל הדיבורים האלה על מספר ההרוגים בעזה וכמה זה נורא וכו' מעוררים אצלי כעס דומה לחרון אפו המוצדק של יואב בן צרויה, הנוזף בדוד המתאבל על אבשלום, אחרי שאבשלום זה מרד בו, נוזף בו במילים האלמותיות:
"לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך […] כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו היום מתים, כי אז ישר בעיניך".
ושם עוד היה מדובר בבנו של דוד, היה לו הצדקה לבכי. ובכל זאת הבין דוד את החרפה באבל על מי שניסה זה עתה להרוג לא רק אותו אלא את כל אלה שאיתו, אלה שנלחמו זה עתה למענו – והתעשת.
כל המדבר על המתים בעזה שאינו נותן את דעתו לסיטואציה הייחודית בה מצויה ישראל הרי שהוא אוחז בתפיסה של מוסריות מזויפת ומסולפת וגם מסוכנת. בתפיסה לא מוסרית למעשה.
הסיטואציה הייחודית בה נתונה ישראל היא זו:
א. התקפה יזומה פראית של חמאס, ובה קרוב לאלף נרצחים אזרחים.
ב. היותו של חמאס ארגון שאסטרטגיית הלחימה שלו היא היטמעות באוכלוסייה. אין לו צבא סדיר שנלחם מול צה"ל כמו המצרים או הסורים ב-73'. הוא נלחם בכוונה תחילה מתוך ריכוזי אוכלוסייה.
ג. היות חמאס הריבון בעזה. הוא לא כוח טרוריסטי זר שהשתלט על הרצועה. הוא בשר מבשרה של הרצועה ושלטונו כולל מנגנון אזרחי ענק שמספק את שירותיה האזרחיים של הרצועה מזה חצי שנות דור.
ד. חמאס עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות ברצועה (אני מכיר את הפלפול, הוא ערך הפיכה; אבל אחרי שהיה שותף בממשלת אחדות וניצח בבחירות ב-2006) ומאז זוכה בכל הסקרים המהימנים לתמיכה גדולה בו. תמיכה שגברה בקרב הפלסטינים אחרי ה7.10.
ה. ישראל אינה מעצמת על. אלא מדינה בעלת יכולות בינוניות (לצערנו, כפי שהתגלה, בכמה וכמה מובנים) שמצויה בסכנה קיומית, בעימות בכמה חזיתות, המגובות במעצמה בינונית מקומית אחרת (אירן).
ו. ישראל נלחמת באזור צפוף ביותר, מבחינת היחס בין אוכלוסייה לשטח.
ז. ולמרות כל זאת, ישראל משתדלת לא לפגוע באזרחים ומתרה בפניהם מראש להתפנות מאזורי לחימה מוגברים.
בסיטואציה כזו, שאין בכלל מקום להשוות אותה לפעילות של ארה"ב בעירק או אפגניסטן (שם נעדרו הסעיפים ג,ד,ה, לעיתים ב, ואולי אף ו ו-ז), או למלחמה באוקראינה (שם, אם מתייחסים לצד הרוסי, נעדרים הסעיפים: א, ב, ה, ו, ז, ואם מתייחסים לצד האוקראיני נעדרים הסעיפים ב,ו, ז).
זו סיטואציה ייחודית שאף מדינה מערבית לא עמדה בה מאז 1945.
סיטואציה ייחודית, נחזור, של מדינה לא גדולה, המצויה באיום קיומי; שחטפה מתקפה יזומה על אזרחיה, לא אנושית ברצחנותה; שעומדת על נפשה מול ארגון טרור נפשע שמשתמש באזרחים אכן כמגן אנושי; באזרחים שברובם תומכים בארגון הזה וחיים תחת ריבונותו כבר 17 שנה ללא התנגדות משמעותית; באזור צפוף ביותר; ושבכל זאת משתדלת לנהוג בהגינות ולהתריע על תקיפות.
אם בסיטואציה כזו, מתוך 20 אלף שנהרגו, 13 אלף מתוכם כנראה בלתי מעורבים ישירות בלחימה (כי הרבה פעמים שוכחים את כ-7,000 המחבלים שנהרגו) – צריך להעריך את צה"ל על כך. בטח לא להשמיץ. בטח לא לאהוב את שונאינו ולשנוא את אוהבינו, בטח לא להוביש את פני כל האנשים הממלטים את נפשנו היום, כפי שאמר יואב.
סמל רני תמיר, שלוח הציבור הגיבור שנפל ברצועת עזה על הגנת העם, במלחמה עם ארגון העבריינים חמאס, שהוציא את עצמו מכלל החברה האנושית במעשי הרצח, האונס והחטיפה שלו.
הקטע הבא מכתבתו של עמוס הראל ב"הארץ". אנחנו מֵגֵנים על הציוויליזציה שלנו גם בגלל שזו ציוויליזציה עם חוש הומור, אולי המופלא שביצרי החיים של בני האדם:
"היתה לבן שלה, סיפרה לקול הצחוק והדמעות של המשתתפים הרבים, בקשה אחת למקרה שימות: שרק לא יקראו על שמו איזה מרוץ. רני תמיד שנא לרוץ, אמרה. אם כבר, העדיף שינציחו אותו באמצעות שנ"צ (שנת צהריים).".
יהי זכרו ברוך!
אני מתפלל להשבת החטופים, למיגור האויב ולבניית חברה שתהיה ראויה לקורבנות הכבדים שמשפחות בתוכנו משלמות.
פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
זה הספר השני שאני כותב עליו ביקורת בחודשים האחרונים שעוסק בישראלים החיים בחו"ל וזה הספר השני בהוצאה זו בעשור האחרון שעוסק באו-פר ישראלית בחו"ל (קדם לו "אוריאן" של שירה פנקס). אך מקרה הוא? או שמא יש קשר בין העובדות הללו לפרסום נוסף שראה אור זה לא כבר, הלא הוא גיליון חדש לכתב העת הספרותי, מהמרכזיים בארץ, "הו!", שגיליונו האחרון הוכתר בכותרת "דיאספורה – הספרות העברית בשלוש יבשות"?
בדבר העורך של "הו!", דורי מנור, אופורטוניזם פשוט שבפשוטים – מסיבות אלה או אחרות נוח למי שבמקרה שפת אימם עברית לחיות בחו"ל – מוצג כאיזו בשורה מוסרית ואידאולוגית נשגבה: "אנחנו מבקשים דווקא עכשיו להפנות מבט ליצירתם של כותבי עברית רבים, ילידי ישראל ברובם, שבחרו לחיות וליצור במקומות אחרים. ובמילים אחרות, להיפתח אל העולם דווקא בתקופה של הסתגרות הולכת וגוברת". ומנור מדגיש במז'ור: "*הספרות העברית חוזרת, לראשונה, זה שנים רבות, להיות ספרות אוניברסלית*". מלבד זה, שכפי שהערתי, רוב הכותבים רק רצו לצאת מהבית הלאומי בשלום, ולא לקבל צל"ש ממנור, הרי שניסיונו בהקדמתו לשלב את הדיאספורים האמיצים במאבק נגד המהפכה המשטרית מזכיר לי אכן את אותם מתנגדים נחרצים שלה שפועלים מניו יורק במרץ ובשביעות רצון עצמית ניכרת. ולהם נאמר: לו הייתם פה ולא בניו יורק ייתכן בהחלט וכל ההפיכה הזו הייתה נחסכת מאיתנו. בנוסף, יש כאן הרי אחיזת עיניים גדולה: אין תקווה לעברית בחו"ל מעבר לדור ראשון של יוצאי ישראל כפי שלא הייתה תקווה ליידיש בארה"ב מעבר לדור המהגרים הראשון.
אני חושב ש"ריקוד האביב" שופך אור ייחודי על התופעה של הכתיבה הדיאספורית.
זה בהחלט לא רומן גרוע. זה רומן בנלי. יש הבדל. בשפה פיוטית נאה, בגוף שלישי, מסופר כאן סיפור של משולש אהבים של שני ישראלים ושווייצרי המתגוררים בעיר בזל. עתליה וגורן הם שני צעירים יוצאי קיבוץ שהיגרו לשווייץ. גורן הוא דוקטורנט להיסטוריה שחוקר את ספרות היידיש של הירש דוד נומברג. עתליה היא סטודנטית לספרות גרמנית ורקדנית, העובדת כמטפלת בילדיהם הקטנים של זוג יהודי, קלוד ולאה. הם חברים בלב ובנפש אבל לא בפלג הגוף התחתון. גורן מעדיף גברים. ואילו יוליוס לומד עם עתליה ומתחיל איתה בחן בתחילת הרומן. הם נוסעים בצוותא בחשמלית מספר 6 ומספרים זה לזו סיפורים על גיל שש. אך בהמשך מתאהב יוליוס בגורן ומשולש קנאה מתונה נוצר כאן.
גורן הוא נכדו של מנהיג ציוני ידוע. כבר בכך הרומן מותח קו המשכי דהוי בין האוונגרד החלוצי ל"אוונגרד" הדיאספורי. אבל עיקר הסימפטומטיות של הרומן היא המאוהבות של הסופרת בגיבוריה. בגין מאוהבות זו, משולש שגרתי שבשגרתיים נראה לה מספיק ליצירת רומן. הרי הם כאלה מיוחדים, הגיבורים! אמנותיים ועדינים ונזילים מינית ונזילים לאומית! אולי, ככלות הכל, צדקה חברת קיבוץ של גורן, שלמרות עדינותו זיהתה בו משהו מתבדל ושבע רצון מעצמו: "אוקיי, גורן, הבנו, אתה אירופאי ואנחנו אנשי פרא". הסופרת מאוהבת בגיבורים וגם הם מאוהבים בעצמם. בעדינות, בתרבותיות, בתמימות. רגע אחד חושף את כל זה כמו הבזק מסמא של מצלמה: "ופעם הצחיקו את עצמם עד כדי כך שגורן אמר שחבל שאין להם קהל, והרעיון הזה, מרגע שבוטא, המשיך ללוות אותם ומדי פעם אחד מהם היה פונה לקהל דמיוני ומחדד עבורו את הטיעונים". ובכן, אנו הפכנו להיות הקהל הזה של האנשים שמרגישים שהם ראויים לקהל. וטועים. הם אנשים חביבים שקורים להם דברים שגרתיים ואלה לא מסופרים באיזה כושר חדירה פסיכולוגי, עמקות תובנות פילוסופיות ותרבותיות או שפה חיונית יוצאי דופן.
חלק מהבוסריות של הרומן מתבטאת בכך שסיפורי המשנה שיש כאן – קורות בני הזוג המבוגרים יחסית, לאה וקלוד, למשל – אינם מפותחים דיים ואינם נקשרים כראוי לעלילה המרכזית. על רקע זה ראוי לציין לשבח מהלך עלילתי מקורי לקראת הסוף, שבו יוליוס, שמתקשה לצאת מהארון, עושה שימוש לא הוגן בעתליה. לו היה הרומן משופע במהלכי עלילה מקוריים ומעמיקים וחריפים כאלה אולי היה נגאל.
אבל עיקר הבעיה ברומן הינה, כאמור, הבנליות שלו. ועיקר הסיבה לבנליות, כאמור, הינה הביטחון של הסופרת שמדובר בדמויות "מיוחדות" א-פריורי. אך משולש שחוק לא הופך ל"ז'יל וג'ים" בגלל שגיבוריו "דיאספוריים".
גם נוסח הכריכה האחורית מצטרף להתאהבות הנלהבת בגיבורים. על לא עוול בכפם, רק משום היותם משוחררים מכבלי לאום. "ריקוד האביב הוא ספר שנכתב בעברית, אך מביא עמו הד של מקום אחר ואתו את האפשרות המלהיבה להיות אזרח בין-מדינתי: לקפוץ לקנות אֶקלר וניל בצרפת או לצאת ולרכוב בגרמניה, בשבילי היער השחור, על אופניים". יש דבר מה מסגיר אידאולוגית בנוסח הכריכה שמשתמש במילים "מרחף", "חסר משקל", "שוטטות", "משחקיות" ו"דרמה מינורית".
בקיצר, זה שאתה "אוניברסלי", כמו שקרא לזה מנור בפאתוס, לא הופך אותך למעניין. הוא כן מקל עליך לחשוב שאתה אדם מיוחד, המשייט לו ככדור פורח, ללא עוגני זהות, נפוח מגז.
השיר "יש כאן יותר מזה" של חנן בן ארי (שבוצע גם עם חברי זהו זה) מסביר משהו על זרמי המעמקים של התרבות בכלל ושל תרבותנו בפרט.
קודם כל אומר, בייחוד בגלל שכתבתי בעבר נגד האופטימיזם האמוני של בן ארי בשיר "החיים שלנו תותים", שזה שיר יפה, אולי אפילו יפה מאד.
אבל מעבר לזה: הוא גם שיר מרשים במילותיו, "נכון".
וזה העניין: באופן אירוני, בכוחות שפעם קידמו את ההומניזם – השמאל, החילונים, הליברלים – שוטפים כיום כוחות פוסט הומניסטים גדולים (בגלל תפיסות מדעיות או פסאודו מדעיות על מהות האדם; בגלל נזקי האקלים שגרם להם האדם; בגלל גל פוריטני אנטי יצרי ששוטף את השמאל, "דכאוניות" קודרת-נוצרית ועוד), ואילו דווקא בזרמים דתיים, שפעם, בטח בגרסאות הנוצריות אבל גם אצלנו, השפילו את גאוות האדם, הציבו אותו כנכנע וכאסיר תודה (בדיוק מה שגיניתי ב"החיים שלנו תותים"), צומחת תפיסה הומניסטית המאמינה במותר האדם, ב"יש כאן יותר מזה" (בגלל תפיסת "הנשמה"; בגלל תפיסה שהעולם הוא טוב במהותו, "והנה טוב מאד", ועוד).
כך הפכה דווקא הדת, כיום, באגפים שלה. מֵגֵנה של ההומניזם! ובכך לבעלת ערך פרוגרסיבי בהחלט (סליחה על הביטוי)!
כל זה בא לידי ביטוי מעניין ביותר בשיר של חנן בן ארי. הפזמון הוא מתהילים ומתפילת "ונתנה תוקף", והוא מבטא עמדה אנטי-הומניסטית דתית אופיינית. "אדם להבל דמה", "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" (כמובן, בתהילים בפרט וביהדות בכלל, בטקסטים אחרים, נעוצים שורשי ההומניזם גם).
אבל הבתים הומניסטיים לעילא. למשל:
יש בי יותר מהקול הזה
הצרוד הזה, הנסדק
מתחת לכל המחשוב הזה
הדי.אן.איי המדע המדויק
יש כאן יותר מזה
יש כאן יותר מזה
בקיצור, שימו לב אל הנשמה!
*
אגב, לחבריי במחנה הליברלי (שאני כולל את עצמי בתוכו), אני אומר: גם טקטית, אי אפשר לנצח במלחמת הרעיונות ללא רעיון מלהיב, ללא ניסוח של ניאו-הומניזם חדש. אתה לא מנצח בקרבות כשאתה משפיל את החיילים שלך (בנוסח המדעי או ה"אקלימי"-פוריטני של "אדם להבל דמה").
*
ובהיפוך מסוים. כתבתי בעבר ללא התפעלות גדולה על "לחסל" של וולבק (כמובן, גם רומן חלש יחסית של וולבק טוב יותר מרוב מה שנכתב).
בקריאה שנייה התרשמתי יותר. ואחת הסיבות לכך היא הדבקות המרשימה של וולבק באבסורד, הסירוב לנחמה הדתית.
וולבק הוא סופר שהבעיה הדתית מעסיקה אותו מאד. זו אחת מהסיבות להיותו סופר מרכזי. אבל, כפי שהוא אמר לברנאר אנרי לוי, בדת יש אך ורק יתרונות – אך מה אעשה שאיני יכול להאמין? ביצירות אחרות, ו"כניעה" בראשן, היחס לדת אוהד. דווקא ב"לחסל" חוזר וולבק לדבקות נוסח קאמי באבסורד. הדת היא דבר יפה מאד, אבל כשפול הגיבור גוסס בגיל חמישים, בדיוק שהתחילו היחסים בינו לבין אשתו להשתפר, הוא רוצה לצרוח על אחותו הדתית על אמונות ההבל שלה.
השבת החטופים שמצויים בידי חמאס הוגדרה על ידי הממשלה כאחת משתי מטרות המלחמה. תודעת שִביים כמעט אינה משה מתודעתו של כל ישראלי, ולמצער אל לה למוש.
המשפחות עושות כל שביכולתן על מנת להשיב את אהוביהן וזה קורע לב, מובן ומוצדק לחלוטין.
אבל במישור הציבורי מתעורר ויכוח האם כל מחיר (רלוונטי) מוצדק על מנת להשיב אותם, כולל המחיר שסביר שיתבע חמאס שיהא לא רק שחרור כל האסירים הפלסטינים, אלא גם ערבויות או מנגנון להפסקת הלחימה בעזה. או, שעם כל הכאב הנורא, יש להציב גבול עליון למחיר שייתבע על שחרור חטופינו.
איני מקנא במקבלי ההחלטות שנדרשים לסוגייה הזו ואיני מעז להביע עמדה ביחס אליה בייחוד כאשר אינני יודע את כל העובדות הרלוונטיות שניתן לדעת בצד הישראלי. אביע את דעתי במפורש רק ביחס לתסריט אחד: אם בעתיד, שחרור החטופים יהיה כרוך בהותרת סינוואר ונאמניו בחיים, אך מחוץ לרצועת עזה, בנוסח של יציאת ערפאת בביירות ב-82', *וכשישראל שולטת ברצועה ומבערת את תשתית ושלטון החמאס בה*, אני חושב שצריך יהיה להכריע בעד השבת חטופינו, למרות הויתור הלא זניח כלל של הותרת סינוואר ונאמניו בחיים.
אני מבקש להלן רק להעיר כמה הערות בנושא ובכך גם למחות על נטייה לראות במחלוקת הזו, באופן בלעדי, מחלוקת בין "רגישים" ו"מוסריים" ומי שרואים "בני אדם" לפני ישויות לאומיות לבין אטומים ומשיחיים ולאומנים, כביכול, שסוגיית "הזקפה הלאומית" מעסיקה אותם יותר מחיי אדם פשוטים, או אף, בפשטות יתר, מחלוקת בין מתנגדי הממשלה שמשלה פה עד ל-7.10 לאלה שתמכו בה, זיהוי שמקבל עידוד תת-ספי מעריכת הפגנות במוצ"ש בעד השבת החטופים, במתכונת שמזכירה את הפגנות קפלן.
אמנם יש להודות ש*יש* קשר מסוים בין היתרונות והחסרונות האופייניים לימין ולשמאל בישראל, לבין העמדה שנוקט היחיד "השמאלי" או "הימני" ביחס לסוגיית החטופים. דהיינו, אכן יש קשר מסוים בין ההומניזם הליברלי הנעלה, הממוקד ביחיד; כמו גם בין הנטייה הילדותית להשגת שקט ורווחה ושלום עכשיו, בכל מחיר, ולעזאזל העתיד; כמו גם בין הנטייה הנרקיסיסטית להתהדרות במוסריותך הנעלה (virtue signaling), שמאפיינים את השמאל ומחנה השלום, לבין תמיכה בשחרור החטופים בכל מחיר. כמו שיש קשר בין הריאליזם והפסימיזם; בין הימצאות התפיסה הראויה להערכה של האינטרס הלאומי הכולל; וגם בין הניתוק הרגשי המסוים ביחס ליחיד וחייו, שרווח בחברות אמוניות, שיכולות להתנחם בעולם הבא, באלוהים שבשמיים שלא יזנח את עולמו כליל וב"כלל ישראל", שמאפיינים את הימין, לבין הצבת התנגדות לעסקה בכל מחיר.
ומאידך גיסא, *אין* קשר, כפי שנרמז אולי בשולי השיח, בין הזהות הפוליטית המשוערת של רוב החטופים לאדישות מסוימת כביכול לגורלם. הרי התנגדות לעסקה פירושה המשכת הלחימה וכפי שאנחנו רואים זו מלחמה שרבים מהנופלים בה שייכים לציונות הדתית, כמדומה יותר משיעורם באוכלוסייה, ולפיכך אם היו כאן אינטרסים "מגזריים" חלילה, הרי שאלה היו מנווטים את הימין דווקא לתמיכה בעסקה.
אך בצד כל זאת, הרי הסוגייה המוסרית כשלעצמה, ללא ההטיות הפוליטיות-סוציולוגיות, מורכבת כאן עד מאד.
ובעניין זה אני רוצה להעיר כמה הערות.
הערה אחת נוגעת לשחרור אסירים. הלבטים סביב הנושא הזה נוטים להתמקד בכך ששחרור רוצחים מְשַלֵחַ חיות טרף מסוּגרן; שמשוחררי עסקת שליט, למשל, לא רק שבו לעסוק בטרור (וסינוואר בראשם) באופן כללי, אלא השתתפו באופן פעיל בטבח הספציפי של ה7.10. כלומר, כשאנו מדברים על "כולם תמורת כולם", יש לשער במידה רבה של סבירות, שאנו חורצים את גורלם העתידי של ישראלים, אנונימיים לפי שעה, שייפגעו בידי המשוחררים בעסקה הזו.
אך, למעשה, סוגיית שחרור אסירים עם דם על ידיהם רחבה הרבה יותר. היא פוגעת באופן אנוש בכללים הבסיסיים שעליהם מושתתות חברות אנושיות: לפיהן על עשיית רע יש להיענש. ובמובן הפרקטי: שחרור אסירים שעשו רע לא רק מאפשר היפותטית את עשיית הרע בעתידי *בידי אותם אסירים*. הוא שולח מסר לחברה כולה – ובמקרה הזה לחברה הפלסטינית כולה – שניתן לרצוח או לנסות לרצוח יהודים ובכל זאת לחמוק מעונש. יש כאן השלכה רחבה יותר על נרצחים ישראלים פוטנציאליים, אנונימיים לפי שעה (אך לכל איש יש שם כידוע), מאשר הפגיעה בהם בידי המשוחררים עצמם.
הערה שנייה נוגעת ביחסנו לעתיד לעומת יחסנו להווה, לברי לעומת השמא. טענה מוסרית חזקה בעד הצלת החטופים כעת בכל מחיר כמעט נוגעת לכך שחייהם מצויים בסכנה ודאית כעת. גם אם סביר ששחרור אסירים יביא לסכנה עתידית לחיי ישראלים, הרי שעדיין יש ספק בכך. אולי החמאס ישנה את דרכיו? אולי ישראל תהיה מוכנה יותר בפעם הבאה? אולי ישתנו הנסיבות כולן בעקבות האירוע הדרמטי של המלחמה שבה כבר נהרגו קרוב ל20 אלף פלסטינים? וכולי. גם הטענה של מתנגדי עסקה בכל מחיר, שהפסקת הלחימה כעת לא תאפשר את חידושה של המלחמה בעתיד, כי הניסיון מראה שישראל לא יוצאת למלחמה מיוזמתה, בגלל סיבות פנימיות וחיצוניות כאחת, ולפיכך עסקה של "כולם תמורת כולם" פירושה שחמאס ישרוד את הטבח שערך בנו ובכך יש מסר מסוכן ביותר לדורות: ניתן לרצוח 1200 ישראלים ואיכשהו לצאת מזה, to get away with murder, ובכן, גם הטענה הזו מצויה בעתיד ובספק מסוים, ולא בהווה הוודאי, שבו גורלם של החטופים מוטל על הכף.
זו אכן טענה כבדת משקל, וזו סוגייה מוסרית, שלא לדבר על רגשית, אדירה. אבל גם בעניין זה אני רוצה להעיר הערה אחת. ככל הנראה, הסיבה שבגללה לא המשיך צה"ל בהשמדת החמאס במבצע "צוק איתן" היה החשש של ההנהגה, בראשות נתניהו, מנפילתם של כ400 לוחמים במבצע לכיבוש הרצועה. כלומר, ב-2014, עמד נוכח מקבלי ההחלטות אבדן חייהם הוודאי של ארבע מאות חיילים מול האבדן ההיפותטי של ישראלים בעתיד בידי חמאס.
בדיעבד, כולנו נוכחנו לדעת שהעדפת הוודאי וההווה *אז* – עלתה לנו בקרוב לאלף הרוגים *יותר* כיום.
הערה שלישית: לטובת השבת החטופים בכל מחיר עומדת הטענה שאי השבתם תפגע אנושות בחברה הישראלית, בחוזה הבלתי כתוב של החברה עם בניה (מה גם בניה שנשבו בעקבות מחדל נורא) להציל את חייהם בכל המחיר. הטענה הזו היא טענה חזקה משום שהיא אסטרטגית: אי השבת החטופים יכול לפגוע בחוסן של החברה הישראלית בעתיד. אך מאידך גיסא, צריך לזכור כמה דברים: עסקה להשבת החטופים סביר שתכלול מנגנון שיותיר את החמאס בעזה. היריבים הרוצחים שלנו, למדנו על בשרנו, אינם טיפשים. הם יסכימו לשחרור או בטפטוף כזה שלא יאפשר חיידוש לחימה או בערבויות בינלאומיות משמעותיות לאי חידוש לחימה כזה או בעזרת דבר מה אחר. התוצאה של הותרת חמאס על הגבול, אי מיטוט חמאס, היא, בפשטות, מיטוט הנגב המערבי ("טיהור אתני" בווקית, למתקשים מוסרית) שתושביו לא ישובו וכנראה מיטוט הצפון שתושביו יהססו גם כן לשוב והתחלת מיטוטה של ישראל, שספגה 1400 נרצחים ולא הכריתה את האויב שלה. יש רק להאזין לדבריו המצמררים של החוטף של חן גולדשטיין כפי שצוטטו בכתבה שהובאה בויינט:
"היא אומרת כי לקראת סוף תקופת השבי, אחד משוביה – שאותה תיארה כ"מנהיגם" – פנה אליה והזהיר אותה: אל תחזרי לקיבוץ. אל תחזרי למקום כל כך קרוב לעזה. לכי לתל אביב או צפונה יותר. כי אנחנו נחזור.".
כלומר, אי מיטוט החמאס יכול לחרוץ את גורלם של ישראלים רבים, אנונימיים רק לפי שעה, וגם הינו סכנה אסטרטגית למדינה כולה.
כמו כן, יש לזכור שאי ויתור על החטופים יכול להיעשות גם במבצעים צבאיים. הרי גם באנטבה היה סיכוי לאבדן של כמאה החטופים ושל הכוח המחלץ איתם. אנחנו כמובן שופטים את המבצע לאור התוצאה. אבל לגופו של עניין היה כאן ודאי סיכון רב.
*
כך שהדילמה המוסרית באשר לתנאים להשבת החטופים היא אמיתית ולגיטימית ואינה ויכוח בין מוסריים ללא מוסריים או אינה רק ויכוח בין גישות שונות של קבוצות מובחנות סוציולוגית בחברה הישראלית.
אני נושא תפילה להשבת כל החטופים כולם במהרה לביתם ואלינו.
לִשלום והצלחת לוחמינו, שלוחי הציבור האמיצים, להשבת חטופינו המעונים מבורות כִּלאם, ולהבדיל, להבסת אויבינו הרוצחים, אלה שיזמו את מתקפת הרצח שבגללה ואך ורק בגללה משלמים בני עמם מחיר כבד.
*
האתולוגיה הינה חקר התנהגות בעלי החיים. מנקודת-ראות צוננת, הרומן כז'אנר הוא חקר ההתנהגות האנושית, דהיינו האתולוגיה של ההומו סאפיינס. זהו מין יוצא דופן, המתאפיין באינדיבידואליות גדולה התורמת לשונות רבה בין פרטיו. נקודת המבט האתולוגית לא זרה לרומן ההולנדי הקלאסי הזה מ-1938. בעיקר בתיאור דמויות המשנה: "דה-חַנקֵלָר היה איש של מצבי רוח ונטה מטבעו למרה שחורה. הוא גירש אותה באמצעות התעמלות, בשעות הפנאי עסק בכל מיני ספורט. דחפים שלטו בו". או: "ראו מייד שמדובר בגברים הגונים, ראויים וטיפשים למדי, הגדול חד מעט יותר. היו אלה צעירים שעלו מאשפתות, לעולם לא יתנועעו בנוחות, לעולם לא ילבשו חליפות בגזרה טובה. הסיבולת שלהם הייתה גבוהה, מעולם לא חלו, הם התאימו יותר מכל להעתקת המסמכים הממיתה את הנפש". וגם הקירבה לזואולוגיה: "שני קווים דקים מכנפי האף אל זוויות הפה הזקינו אותה מעט, כאילו הסתירה יגון. הפה לא היה מעוקל דיו, השיניים הלבנות נצמדו לשפתיים, השיניים הקדמיות בלסת העליונה היו גדולות ומרובעות. ופתאום חשב קטדרפה: אני ממש כמו הזואולוגים, גם אני מתבונן קודם-כל בשיניים". כותב הרומנים, כלומר האתולוג הפועל בקרב מין האדם, כשהוא מחבר דמות לדמות, עורך מעין ניסוי מעבדה, האם תיווצר דחייה או משיכה?: "בין הטבע של דה-חנקלר לבין הטבע שלו לא שררה הרמוניה, שניהם חשו בכך, כבר בשיחה הראשונה". שימו לב למילה "טבע" כאן. אותה דמות משנית שהוזכרה, דה-חנקלר, פורש במהלך הרומן את מה שמן הראוי לראות ככוח הרעיוני המניע של חלק ניכר מהכתיבה, השקפת עולם שבאופן מוזר היא הומניסטית ופוסט-הומניסטית כאחת, כלומר חוקרת את האדם באופן כמו-זואולוגי ועם זאת מודעת לכך שהאדם רב פנים וייחודי: "מבחינתי קיימת בעולם רק תופעה מעניינת אחת, והיא האדם […] את צריכה להתבונן באדם גם בתור תופעה, לא כאינדיבידואל […] האדם הוא כוליות שאי אפשר לראות את כולה, לכן אנחנו מסתפקים בפנים אחדות שלו. לו רק היו לנו עיניים של זבוב, שרואות את כל הצדדים בעת ובעונה אחת". ראו איך גם כשהוא מתפעל מהאדם, הדמות משתמשת בדוגמה מהעולם הזואולוגי לתיאור התבוננות הנחוצה בו (עיני זבוב). האינדיבידואליות גדֵלה, לפי הדמות המרכזית ברומן, קָטָדרֵפֶה, ככל שמטפסים מעלה בסולם החברתי: "קטדרפה הבין אז שבצדק מדברים על ההמונים האפרוריים, ושהאינדיבידואליות האמיתית מתחילה אצל המעמדות המיוחסים. להם ניתנה הזדמנות לצמוח, והם צמחו איש-איש בדרכו".
אם שער כניסה אחד לרומן הזה הוא השער האתולוגי, הרי ששער אחר נפתח לנתיב הכבוש של הרומן על הצעיר הפרובינציאלי שבא לכבוש את עיר הבירה, בנוסח סטנדאל ובלזק ("מרטין עדן" של ג'ק לונדון גם עלה בדעתי). בּוֹרדֶוֶייק מגולל כאן בכוח ובנחישות את סיפורו של יאקובּ קטדרפה, צעיר שגודל ברוטרדם בידי אימו הענייה והגאה, שסירבה להינשא לאביו, המוציא לפועל האימתני דרֵפֶרהָפֶן, שכפה את עצמו עליה. קטדרפה נחוש לפלס את דרכו, ובאופן אולי הולנדי אופייני – הולנד היא הרי שלב מרכזי בערש הקפיטליזם – השאפתנות שלו ממוקדת בטיפוס במעלה הדרגות בפירמת עורכי דין מצליחה. המיקוד הזה של הרומן בקטדרפה, והמיקוד של קטדרפה עצמו בהצלחתו, מיקוד שאינו נעדר שאר רוח ואינו חומרניות זולה, מעניק לרומן כוח ועוצמה, אכן סטנדאליים. בתבונה רבה מציב בורדוייק את המוטיב הקומוניסטי כמעין קונטרפונקט לעלילה הראשית השאפתנית והבורגנית. חברו הטוב של קטדרפה הוא קומוניסט והוא נוטל אותו לפגישות של המפלגה. אך הקומוניזם לא נועד לאנשים שאפתניים ואינדיבידואליים כמו קטדרפה.
מאפיין שלישי בולט של הרומן חלש מעט לטעמי. הרומן, שכותרת המשנה שלו הינה "רומן על בן ואב", מעמיד במרכזו קרב בין הבן הלא חוקי לאביו האכזר. האב, שעבודתו כמוציא לפועל הפושט על בתי חייבים על מנת להשתלט על נכסיהם, מתוארת בכוח ניכר, מנסה להכשיל את בנו לאורך הטיפוס הנמרץ שלו במעלות הסולם החברתי. המניע של האב לא לגמרי ברור. האם הוא נוקם באם על שלא נעתרה להצעת הנישואים שלו? האם הוא מעוניין לחשל את בנו, במין אהבת אב עקומה שכזו? גם התנהלות הבן לנוכח התנכלות האב לא תמיד הייתה ברורה לי. בורדוייק מציג את ההתעמתות בין האב לבן באופן "מיתי" מעט מודגש מדי.
מהתנסויותיי המעטות בכמה דוגמאות מופת של הרומן ההולנדי במאה ה-20 יש ברומן ההולנדי חיבה לדמויות נוקשות, קרות, אף חיבה לאכזריות ולציניות. כך ברומן המופת "שעות הערב" (1947) של חררד רווחה וכך ב"לא לישון לעולם" (1966) של וילם פרדריק הרמנס. מסורת קשוחה וצינית שאולי הרמן קוך מנסה לשחזר היום. הרומן "אופי" מעט מתעתע במובן הזה. יש כאן אכן התנהגות קשה ביותר, מפלצתית, של אב לבנו, התנהלות קשוחה ביותר גם בין האם לבנה, וכמו כן, כאמור, לא זר לרומן המבט הזואולוגי הקר. אבל מלבד זה שהרומן משופע באופן לא רגשני בדמויות בעלות לב טוב (במשרד עורכי הדין פרשו את חסותם על קטדרפה), הרי שקטדרפה מעורר כבוד ואצילי גם בשאפתנותו הפראית. מומלץ.
הביקורת פורסמה לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".
—
עבודה פיזית מאומצת, אלימות, ציד, חיות משק, לקוניות, חשדנות כלפי נשים, יחסי יריבות ביביליים בין אחים, דדי אישוז גבריים, חספוס, לכלוך, ג'ינס, טבק, מכוניות במוסך, נחשים, תאונות עבודה, התאבדות, אלכוהול, קשיחות שברירית, גילויי עריות, ביביליים גם כן. בקיצור, מה שהורגלנו לתפוס כפרוזה אמריקאית קלאסית. יש לסחורה הזו קונים. קונות.
מדובר בדבר האמיתי, חשוב לומר. כלומר, בכתיבה אותנטית. לא בחיקוי של חספוס, בחיקוי של קשיחות שברירית, לא בג'ינס מותגים "קרוע". ואחזור לנקודה זו בהמשך. מדובר גם בכתיבה מרשימה ובעלת ערך. אבל אני לא אוהב אותה. היא גם לא *מאד* מרשימה, לא *מאד* בעלת ערך. גם אם מאד אותנטית.
בריס פנקייק חי 26 שנים בלבד. הוא נולד במערב וירג'יניה, אזור מעט נחשל ולא מתוחכם, וכנראה התאבד ב-1979 (משפחתו סבורה שהייתה זו תאונה). בחייו הקצרים פרסם שנים עשר סיפורים קצרים, רובם במגזין האמריקאי החשוב "אטלנטיק", וסומן כקול מבטיח. קובץ סיפוריו שאוגד אחר מותו היה מועמד לפוליצר וסיפוריו נחשבים למופת של סיפורים קצרים.
ואכן יש בהם משהו. גיבוריהם הם גברים צעירים למשפחות חקלאים עניות שלא מצליחים להיחלץ ממקומות הולדתם. כמו הגיבור של "טרילוביטים", קוֹלי, שמתעניין במאובנים שהוא מוצא באזור מגוריו אבל כנראה לא ילמד לעולם גיאולוגיה באוניברסיטה. קולי, בן למשפחת חקלאים כושלת שסוחר נדל"ן מנסה לשכנעה לעקור לעיר אקרון. יש כוח בסיפור, בתיאור נטורליסטי של ציד צב מים למאכל ("אני מושך אותו למעלה ורואה שהוא נשכן. הצוואר הקצר שלו מעוקל אחורה והוא מנסה לנשוך את הצלצל. אני מניח אותו על החול ומוציא את הסכין של אבא"), בתיאורים אימפרסיוניסטיים דקים של אור וערפל, תיאורים שחוזרים בגוונים שונים בסיפורים רבים ("הגשם מטפטף, וכשהוא נספג לצנן את האדמה, הערפל מתרומם. הערפל מסלסל רוחות רפאים קטנות לתוך הענפים והערוצים"). קולי שכמהַ ליפה מהתיכון, ג'יני, שעזבה ופתאום שבה ורק רוצה "ליהנות קצת", לפני שתברח שוב מהפרובינציה. בפרוזה טובה, שמכסה לעיתים את העיקר בצורה מתוחכמת, לעיתים אולי מדי (בסיפור אחד החמצתי שמדובר על רוצח סדרתי; דבר מה שהבנתי רק מאחרית הדבר), בקצב טוב ובחדוה צנועה של פרוזה שלוכדת כהלכה מלאכות גבריות, מתואר גיבור אחר גיבור. איש הדוברות שמבלה את ליל השנה החדשה בחברת נערה מסכנה שהפכה לזונה; סקיווי, ששש לקרבות אגרוף וצד ארנבות להזין בהם את נפשו; אוטי, ילד אומנה לאב משפחה אלים שבעקבות תאונת דרכים מנודה מביתו הלא אהוב; הוליס, בן לא אהוב כמו עשו שמטפל בהוריו לעת זקנה גם כן כמו עשו. ויש גם כמה גיבורות נשים, המוקפות ומקיפות יצריות ואלימות, כמו אָלֵנָה שחבר שלה מתגלה כרוצח.
אז מדוע איני אוהב את הכתיבה הזו? אולי, אם להיתלות באילן יהודי גדול, כמו ליונל טרילינג, המבקר היהודי-אמריקאי הדגול, אני לא אוהב את ההערצה של הפרוזה האמריקאית לכוח, לפיזיות, לפשטות יתר (טרילינג, במסה מפורסמת, ביקר את ההערצה לתיאודור דרייזר). יש כאן, למשל, סיפור שמזכיר סיפור מפורסם של קארבר (שנכתב אחריו), על חבורת גברים שמספרת במסע ציד על שידולה של קטינה בידי כולם, וזאת הם מספרים אחרי מותה של הקטינה בתאונה. הנטורליזם הזה נראה לי צר ונמוך במכוון ולא מעניין. ואולי, למרות יופייה, הכתיבה הזו פשוט אינה מתוחכמת מספיק. אליס מונרו, בסיפור קצר מ-1967, "הקאובוי של האחים ווקר", השתמשה באירוניה של נוכחות העידנים הפרה-היסטוריים בתודעת הדמויות בצורה מורכבת בהרבה, מהשימוש שעושה פנקייק בנוכחות הזו ב"טרילוביטים".
אבל אפשר בהחלט ליהנות מהספר הזה. ואני רוצה להקדיש את זנב הביקורת לסוגייה מעניינת וצדדית. פנקייק הושווה לויליאם פוקנר ולפלאנרי או'קונור, כלומר לסופרים הדרומיים (מערב וירג'יניה, למרות מיקומה, נחשבת על מדינות הדרום). אך יש לשים לב שהוא נולד שני דורות אחרי פוקנר (1897) ודור אחד אחרי או'קונור (1925). למעשה, פנקייק ניצב על סיפו של העידן שבו כבר אי אפשר לכתוב כתיבה דרומית לא מודעת לעצמה, כלומר על סיפו של העידן שבו השיעתוק הטכני של כלל הקיום הפך לנוכח בכל, כך שמגע בלתי אמצעי עם המציאות הפך לקשה. בקיצור, פנקייק ניצב על סיפו של הפוסטמודרניזם. ואילו האריך ימים ספק אם היה מסוגל לגלם גילום אותנטי ולא מודע לעצמו של החספוס הדרומי (מודעות עצמית הרסנית שיש למשל אצל קורמק מקארתי). המרתק הוא, שבשולי הסיפורים פנקייק מודע לזה. כשסקיווי ניגש לקרב אגרוף הוא פוגש בקאלי, שכותבת באוניברסיטה עבודה על גנגסטרים וחבר ארוך שיער שלה מהאוניברסיטה מצלם את הקרב, למורת רוחו. בסיפור אחר, פרחח לשעבר מעיירה במערב וירג'יניה, חבר של המספר, מופיע בברודוויי, כנראה בגרסה כלשהי של "בחור מוירג'יניה". תודעת השינוי התרבותי הקרב ובא לא פסחה על מספר הסיפור: "בשנת 61', כשהייתי בבית הספר, כל רוק קאמפ מקצה לקצה עברה מרדיו לטלוויזיה".
כך שבשולי הסיפורים יש עדות למה שז'אן בודריאר, בהגזמה פראית אך גאונית, כינה המעבר לתרבות ה"סימולקרה". העולם האותנטי שמתאר פנקייק נמצא רגע לפני כיליונו מעודף מודעות עצמית.
"מבוא קצר לתולדות יוון העתיקה – מתקופת הברונזה עד התקופה הקלאסית" (בהוצאת "כרמל"), של ד"ר מעין מזור, ראש החוג להיסטוריה כללית במכללת סמינר הקיבוצים, הוא ספר הגון, שנכתב למרבה השמחה במקור בשפתנו העתיקה היפה, ספר שמעניק ידע בטוב טעם, רהיטות ודעת, על התרבות המופלאה ששכנה כל כך קרוב לנו.
"עידן האי-ודאות – איך גילו גדולי הפיזיקאים את עולם הקוונטים 1895-1945", של טוֹבּיאס הירטר, בתרגום מגרמנית של אביעד שטיר (הוצאת "ספרי עליית הגג", "ידיעות אחרונות" ו"ספרי חמד").
הספר הזה אינו טוב בהסברה פופולרית של רעיונות פיזיקליים מסובכים, שהפכו את העולם במחצית הראשונה של המאה ה-20. ואולי לא זו הייתה כוונתו. אך הוא כן טוב בסַפּרו בקצב מהיר ובקיא, ומהנה מאד לקריאה ברכיליותו המעודנת ובהצבת הקשריו ההיסטוריים הבסיסיים, את הכרוניקה הפרסונלית והגיאוגרפית של ההתפתחויות המרעישות ההן בפיזיקה. כלומר הוא מדלג כרונולוגית בין המקומות והאישים המרכזיים, מאיינשטיין לבוהר, לפאולי, להייזנברג, לשרדינגר וכולי וכולי ועושה סדר בתנועה ההיסטורית של ההתפתחות הפיזיקלית המדהימה.
יש ספרים חזקים על שום אפרוריותם המסוימת, כלומר התחושה שמונח כאן לפניך נתח חיים ארוז בשק אפרפר, כמו האריזות הרווחות בחיים הסיטונאים עצמם. כמובן, אמנות גדולה נעוצה ביכולת הזו; חסרי הכישרון צובעים את העטיפה בצבעים זרחניים או שמגישים שק אפור אך ריק, הם לא מצליחים לשחזר את *כובדו* של השק.
"טרילוגיית קופנהגן" של הסופרת הדנית טוֹבֶה דיטְלָבְסֶן, שראתה אור אצלנו לפני חודשים אחדים (בתרגום מדנית של דנה כספי, בהוצאת "עם עובד"), היא יצירה אוטוביוגרפית מרשימה מאד, ובחלקים הראשונים שלה מרשימה בגין כובד הפרטים האפורים הנערמים בשק הפרוזה שלה, פרטים על ילדות ענייה בקופנהגן. ההמשך חזק לא פחות, אבל כבר נעזר בעלילת-חיים מותחת.
על החלקים הראשונים, העוסקים בילדות, מחווה דיטלבסן את דעתה כך:
"הילדות אפלה ונאנקת תמיד מכאב כמו חיה קטנה שנכלאה במרתף ונשכחה שם". היא יודעת שאין מה לייפות בתיאור הילדות: "מרבית המבוגרים אומרים שהייתה להם ילדות מאושרת, ואולי הם באמת מאמינים לזה, אבל אני לא מאמינה. אני חושבת שהם פשוט מצאו דרך לשכוח אותה" (עמ' 31).
דיטלבסן נולדה ב-1917 ושמה קץ לחייה ב-1976. היא סופרת ומשוררת נודעת בדנמרק וספרי הטרילוגיה ראו אור במקור בין 1967 ל-1971. רגעים רבים כאן הזכירו לי את הכתיבה של נטליה גינצבורג, בת דורה, כשהיא עוסקת בדמויות פרולטריות.
*
הספר ראה אור אצלנו בעקבות העניין המאוחר שגילה בו העולם האנגלוסקסי בעקבות תרגומו לאנגלית בשנים האחרונות. ישנן שתי אפשרויות לנמק בהן את העניין המאוחר הזה. האפשרות האחת היא האוטוביוגרפיוּת של הטקסט המתכתבת עם מגמות של אוטופיקשן ואוטוביוגרפיה בספרות זמננו. האפשרות השנייה היא ההקשר הפמיניסטי והמיטו-אי (אין חפיפה מוחלטת בין המושגים).
ואכן, בביקורות שקראתי בניו יורק טיימס ובגרדיאן הדגישו את ההקשר האוטו-פיקשני. ואילו בעניין ההקשר הפמיניסטי, העלו רק השערה שיש קירבה בין דיטלבסן לסדרת "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה. למרות שדיטלבסן הרבה יותר ריאליסטית, כלומר אפורה, מהעלילתיות המובהקת הצבעונית של פרנטה.
על כל פנים, ההקשר הפמיניסטי מתבטא גם בנוסח הכריכה האחורית של הוצאת "עם עובד": "דיטלבסן חושפת בכנות את הקשרים שהיה עליה לנהל עם גברים כדי לשרוד ואת מחירם הכבד: מהסופר המבוגר שלקח אותה אל ביתו בנעוריה ופרש עליה את חסותו ובודד אותה מהעולם, עד בן זוגה הרופא, שסייע לה בהיריון לא רצוי, ואז המיט עליה חורבן גופני ונפשי".
בעקבות נוסח זה אני רוצה לומר כמה מילים. חלק מהגדולה של הטקסט הזה נעוץ בדיוק בהיותו טקסט לא מגמתי ולא אידאולוגי. באופן כללי, מה שקראו פעם בביקורת לגנאי בשם "טקסט טנדנציוזי", כלומר טקסט מוּטה ותעמולתי, היה והנו פגום לא בהכרח בגלל שיש פגם באידאולוגיה עצמה. אלא בגלל שתפקיד האמנות הריאליסטית הוא להגיש לנו את החיים כהווייתם, להציבנו בעמדת המתבונן האידיאלית שממלאת אותנו חדווה מעצם הצגתם של החיים כמו שהם לנוכח עינינו. איפור של החיים בידי האידאולוגיה פוגם בחיוניותם של החיים, אם אפשר לומר כך, באפידרמיס הנושם שלהם, כלומר הוא פוגם בהנאה האסתטית!
והאמת שהספר המצוין הזה ממחיש את הנקודה היטב. משלב מוקדם, הגיבורה הצעירה ערה לכך שהיא נמשכת לאנשי ספרות מבוגרים.
"נדמה לי כי העולם שאליו אני משתוקקת בכל מאודי להיקשר מורכב אך ורק מגברים זקנים וחולים, העלולים להתפגר בכל רגע, עד שאני עצמי אהיה מבוגרת מספיק כדי לעניין מישהו ברצינות" (עמ' 105).
כשהיא פוגשת באיש ספרות שהיא אוהבת, בשם קרוג, הוא *אינו* מעוניין בגופהּ, אלא בגופה של חברתה. ובכל זאת קשר יפה נוצר ביניהם, קשר לא מיני. קרוג מסביר לה את משנתו וזו מקובלת עליה.
"אדון קרוג, כשהייתי ילדה כתבתי שירים'. הוא מחייך, 'כן', הוא אומר, 'ואת רוצה להראות לי אותם?'. אני מסמיקה כי הוא ניחש מה אני רוצה ממנו ושואלת מניין הוא יודע. 'הו', הוא אומר, 'אם לא זה, אז משהו אחר. אנשים תמיד רוצים משהו זה מזה וידעתי כל הזמן שאת רוצה לנצל אותי למטרה כלשהי'. כשאני מחווה בידי במחאה הוא אומר: 'אין בזה כל רע, הדבר טבעי לגמרי, גם אני רוצה ממך משהו'. 'מה?' אני שואלת. 'לא משהו מוגדר', הוא אומר ומוציא את המקטרת הארוכה והדקה מפיו. 'אני פשוט אוסף טיפוסים מקוריים, אנשים שהם שונים, מקרים מיוחדים. אשמח לראות את השירים שלך. טפחי לי על הגב', המשפט האחרון נאמר במקוטע, ופניו מכחילות. הוא משתעל'". (עמ' 108).
הקטע כתוב ביד אמן. קרוג לא מעוניין בסקס. הוא מוציא את המקטרת הארוכה והדקה מפיו… הוא סקרן לגבי טובה, "המקורית", ואולי, בלי שהדבר מגיע לתודעתו בבירור, מפחד מבדידותו, ורוצה שתהיה מישהי לידו שתוכל לטפוח בגבו כשהוא משתעל בשיעולו החולני.
כך או כך, קרוג, כאמור, לא רוצה ממנה סקס. ואמירתו על הניצול ההדדי מתקבלת בהחלט על ליבה של טובה והיא חוזרת עליה באוזניו של העורך המבוגר (מבוגר נוסף, לא קרוג!) שהיא לבסוף נישאת לו, מתוך ידיעה שהוא יוכל לפרסם את שיריה בכתב העט שלו.
וכשהיא אומרת לעורך את מה שקרוג אמר לה על הניצול ההדדי של בני האדם מתרה בה העורך בן ה-53 (שגם הוא לא שוכב איתה, אגב, גם אחרי נישואיהם, משום שהוא אימפוטנט, איתה או בכלל): "אבל אין לי השפעה גדולה כמו שאת חושבת […] אוכל לייעץ ולתמוך" (עמ' 193).
בקיצור, חלק מאמיתות הטקסט הזה התורמת כל כך לחיוניותו, נובע בדיוק מהעובדה שהוא לא קלישאי-אידיאולוגי, לא מוטה ולא מציג תזה מוסרנית על יחסי גברים נשים, אלא, כמו רוב הסיטואציות בחיים, מורכב ומפתיע. טובֶה בהחלט לא חשה מנוצלת על ידי העורך, גם לא במבט לאחור.
ואילו ביחס לבעלה השני, אבי בתהּ, מודעת טובֶה לכך שעשתה לו עוול בבגידתה בו ובעזיבתה אותו: "הסבתי לו כל כך הרבה צער מיותר" (עמ' 315).
ואפילו בחלק האחרון, הדרמטי של הרומן, כשמגוללת טובה את מערכת יחסיה עם רופא שהתגלה שהוא משוגע עם תעודות, שמספק לה פטידין ומתדון ומסייע להתמכרות קשה שלה, ופועל להפיכתה לנזקקת בסוג של הפרעת "מינכהאוזן בידי שליח", אפילו במקרה הזה מודעת דיטלבסן לכך שיש לה אחריות לסיטואציה: "אני נמלאת זעם כלפי קרל. עד מהרה אני נזכרת שגם אני נושאת באשמה" (313). ואכן כך הוא. קרל סייע לה בהפלה ולכך השתמש במשכך כאבים נרקוטי והיא מאז ביקשה ממנו שוב ושוב את החומר. כל זה בלי קשר לכך שהוא צריך להיות מאושפז בכפייה וכלוא.
בקיצור, הספר הזה טוב כל כך, בין היתר, בגלל שהוא לא מעוות ודוחס את העובדות לנרטיב אידאולוגי עכשווי.
*
אבל הספר טוב מאד גם מסיבות אחרות. למשל, בגלל הדיון שניתן לאתר בו על תשוקת הכתיבה, מקורותיה, תענוגותיה וחסרונותיה. יש כאן תיאורים עזים של ההתרגשות מהפרסום הראשון של שיריה של טובֶה בדפוס, ואחר כך מהוצאת ספרה הראשון. חלק מההתרגשות מבוארת על ידה בכך שכבר לא ניתן לתקן את הטקסט! הוא עובדה מוגמרת! זה חלק מהפטליזם של הדפוס, בניגוד, אגב, לפרסום בפייסבוק או בבלוג, שבין היתר משום כך נוטה להיות פחות מהותי.
אבל יש כאן כמה אמירות מעניינות וכנות ולא קיטשיות-צדקניות על האישיות הכותבת, על היותה רגישה ומנותקת רגשית בו זמנית. הנה כך, למשל, נחווה יום השחרור מהנאצים (המלחמה בדנמרק, אגב, הייתה, יחסית לשאר אירופה, חופשתית משהו): "אנחנו רוקדים, צוהלים ונהנים, אבל האירוע ההיסטורי בקנה מידה עולמי לא ממש חודר לתודעתי, כי אני חווה את הדברים באיחור ורק לעיתים נדירות באמת שותפה לרגע" (עמ' 268).
ויש כאן גם "סתם" משפטים מזהירים וכואבים מאמת כמו זה:
"אני אוהבת את אמי בתקופה הזאת, כי אני כבר לא רוחשת לה רגשות עמוקים או כואבים".
מבקר חופשי 