מבקר חופשי

אנשים מתרשמים ממאמרים ארוכים ורהוטים. זו, אולי, הסיבה שאכלו לי את הראש שאקרא את מאמרו הארוך של עידן לנדו על המצב, מאמר מנקודת מבט של השמאל הרדיקלי (מי שרוצה שיחפש בגוגל).

לנדו הוא כמובן אדם פיקח מאד, אבל לאורך ההיסטוריה טובי המוחות – ובהחלט איני יודע אם הוא הגיע עד שם, כן? – נפלו לתפיסות המעוותות ביותר, השקריות ביותר, המרושעות ביותר והמופרכות ביותר. ללנדו יש אידאולוגיה מוצקה ולכן כל העובדות מסתדרות אצלו באופן נפלא לאור האידאולוגיה. לכן אני לא מתרשם מ"התחקיריות" של הטקסט שלו ומהיותו מרובה פרטים "עובדתיים", מהטקסט שלו שנאלצתי לקרוא לבסוף. לאידיאולוגיה שלו קוראים "מרקסיזם" או, ליתר דיוק, "ניאו-מרקסיזם", או, ליתר דיוק, "ניאו-מרקסיזם שמיושם לסכסוך הישראלי פלסטיני".

כשאני כותב שמדובר ב"ניאו-מרקסיזם המיושם לסכסוך שלנו" איני מתכוון לכסות את כל הגניאולוגיה האינטלקטואלית של לנדו. ברור שיש כאן השפעות של תיאוריות פוסט-קולוניאליות (בחלקן בעצמן התמרה של המרקסיזם ליחסים גיאופוליטיים) והתפתחויות עכשוויות יותר של השמאל תומך הקורבן או הקורבן כביכול בכל מחיר וכולי. אבל העוקץ מבחינתי בזיהוי של התזה שלו כ"ניאו מרקסיסטית" נוגע לראייה מניכיאית ולרדוקציה הנוקשה שיש בהסבר מסוג זה (ועל הדרך הוא מסביר טוב יותר את גיוסה של נעמי קליין מתנגדת הקפיטליזם לטקסט שלו).

במקרה אני קורא כעת את הנספחים ב"מוסד ביאליק" לספרו הקלאסי של יעקב בורקהרט "תרבות הרנסנס באיטליה". אלה נכתבו על ידי אנשי אקדמיה ישראליים מבריקים וידענים, אבל אחד מהם, מבריק ובעל ידע, מנתח את אמנות הרנסנס כרוח התקופה (הספר ראה אור ב-1957) במושגים מרקסיסטיים וזה בלתי נסבל מהפרספקטיבה שלנו. הכל וכולם, מיכאלנג'לו והאסכולה הוינציאנית בציור, מנותחים לאור מלחמת המעמדות.

והכל מסתדר טיפ טופ, כל העובדות הקטנות הארורות סוף סוף מוצאות את מובנן במבנה העל המרשים שבונה ההיסטוריון.

*

למעשה, לא רציתי לבזבז שעה או שעתיים על קריאת המאמר של לנדו כי הייתה לי כבר התנסות עם התלהבות דומה בסביבתי ממאמר אחר שלו ומאכזבה רבתי. לפני כמה שנים הוא פרסם שורת מאמרים בעקבות קריאה בספריו הפסימיים של הפילוסוף ג'ון גריי. הייתה התלהבות בקהילה האינטלקטואלית שלנו מהמאמרים. וכשקראתי אותם הם נראו לי דלים, דכאוניים (במובן מעוות המציאות של המילה) ובעיקר חושפים עמדה פוסט-הומניסטית לא מעמיקה. כלומר, לנדו התרשם כל כך מהפוסט-הומניזם של גריי ששאלתי את עצמי איזה מוצקות הומניסטית הייתה לו מלכתחילה?! כמו שאמר פעם ט.ס. אליוט – שממשיכיו נעדרי האינטליגנציה הרגשית שוכחים את סוף האימרה שלהלן – "שירה היא אמנם מנוס מרגש, אבל רק מי שהוא בעל רגש מלכתחילה יכול להבין מה זה מנוס ממנו".

*

למעשה, כבר מקריאת פיסקת הפתיחה רציתי לנוס על נפשי ולהתרחק מהטקסט הזה. ראו נא אותה:

" כעת, כשאני כותב את המילים האלה, עשרות אלפי חיילים עומדים בפתח עזה ומחכים לפקודה "קדימה!". ידיי רועדות, נשימתי לא סדירה. אני לא מצליח לדמיין שום סוף טוב. החטופים הישראלים כבר הוכרזו כ"נזק אגבי"; הלב מתפלץ לאדישות של ההנהגה לגורלם, אותה הנהגה שאשמה בחטיפתם. הלב מתפלץ ממחזות הטבח ברעים, בבארי, בכפר עזה. הלב מתפלץ מכמות ההרוגים בעזה – נכון לרגע זה, 2,750 הרוגים, כמחציתם נשים וילדים. והלב מסרב לדמיין את מה שעוד יתחולל".

שימו לב לרטוריקה: בחטיפת האזרחים לא אשם חמאס – "אשמה בחטיפתם" הממשלה; מניין ההרוגים העדכני בעזה נמנה עד האחרון שבהם, 2750, ואילו "הלב מתפלץ" אמנם מהטבח בישראל אבל לא טורח למנות את מספר הטבוחים המפלצתי.

כך שבקריאות הראשונות לא יכולתי פיזית, פשוט פיזית, לצלוח את הפיסקה הראשונה הזו, בה נכלל בסל אחד הרצח המתועב בתחומי ישראל, *התגובה* עליו בעזה ומחדלי הממשלה. זו נראתה לי פשיטת רגל מוסרית ממדרגה ראשונה. וזה פשוט נראה לי דוחה, שוב, פיזית.

*

אבל, כאמור, אכלו לי את הראש ושיחתי שעה ומשהו של קריאה בטקסט הזה.

לא אבזבז גם את זמנכם.

אומר רק כמה דברים. החטא הקדמון של הטקסט הזה הוא, כאמור, המרקסיזם או הניאו-מרקסיזם שלו או הניאו-מרקסיזם כשהוא מיושם לסכסוך שלנו. הוא מתבטא בקטע הזה:

"מישהו באמת חשב שהמציאות הזאת היא בת-קיימא? שהפערים העצומים האלה בין עברו הישראלי לעברו הפלסטיני של הגבול ניתנים להכלה, להבלגה, לטשטוש? שההזיה הזאת תעבור בשלום? מצידו האחד של הגבול אנשים חופשיים רוקדים במסיבת טבע, הם על גג העולם, ובמרחק יריקה מהם אלפים מצטופפים בתחתית העולם, במחנות פליטים עלובים, חצי משעות היממה ללא חשמל, לוקים במחלות זיהומיות בגלל מחסור במים נקיים, מנותקים במשך שנים מאח או מאם בגדה המערבית, אין יוצא ואין בא, ורק זמזום המל"טים הקבוע ממעל, ומטחי הפגזים שמשטחים חצי מהשכונה מדי שנתיים-שלוש?"

ומדוע הקטע הזה הוא תורף הדברים ונקודת התורפה שלהם? כי להמשיג את הסכסוך הישראלי פלסטיני כסכסוך מעמדי אומר דבר אחד: יש כאן *רעים* מוחלטים ויש כאן *טובים* מוחלטים, יש כאן קפיטליסטים ויש כאן פועלים, יש כאן *מנצלים* ויש כאן *מנוצלים*. והרעים והמנצלים, כמובן, הם אנחנו.

פעם פרסמתי מאמר (ארוך; גם אני יודע לכתוב מאמרים ארוכים) על הסדרה "הבורגנים" והסברתי מדוע הסדרה הזו הייתה בעייתית. והיא הייתה בעייתית בדיוק בגלל שיצרה מיזוג כזה בין "הבורגנות" לבין "הישראליות". כשיוצרים מיזוג כזה הכל ברור! אנחת רווחה של בהירות מוסרית מתפשטת על המצח והפנים ומשטחת את קמטיהם! יש רע ויש טוב!

ואפשר עכשיו להתפנות לצ'רי פיקיניג וליקוט כל העובדות המדברות נגד ישראל וכל העובדות בעד החמאס.

למרקסיסט יש סט אחד של הסברים על המצב בעולם. במרקסיזם הכל מתכנס להסבר מניכיאי. אין מורכבות מלבד זו הכלכלית, אין דת, אין רוע טהור, אין שנאה, אין לאומיות, אין יצר מוות שמטופח בחברה מסוימת, אין איסלאם פונדמנטליסטי. לכן המרקסיסט יכול לכתוב כמו לנדו:

"לא, אומרים לנו הימנים והליברלים-שהתהפכו. זה לא קשור לנסיבות, לכיבוש או למצור. זו שנאת היהודים הנצחית, התהומית, הבלתי משתנה. ובכן, כאן באמת מסתיים הדיון הרציונלי. כשהטריגר השואתי מופעל, זה סוף הדיון וסוף ההקשר וסוף ההשוואות והניתוחים. ואכן, הנפילה לחיקה החמים של טרוניית האנטישמיות הנצחית כל כך מקילה על השכל ועל הלב; אין באמת תחרות לנועם ולרווחה שפושטים באבריך מרגע שהתמסרת לכדור ההרגעה הזה."

רגע, אין דבר כזה אנטישמיות? היא לא הייתה עובדה היסטורית עקבית וקטלנית? אין דבר כזה דת קנאית שמטפחת אותה? הכל הוא פלסטינים מנוצלים בידי ישראלים מנצלים?

*

ראו למשל צ'רי פיקיניג ועיוות בטקסט הבא של לנדו. ואני מסתמך כאן על טענותיו שלו בלבד:

"כעת הגענו לנושא ההידברות עם החמאס. לפני ששואלים על היתכנות, צריך לפרק עוד מוקש של דיסאינפורמציה שמגויס להפלת הרעיון מלכתחילה: הטענה הנפוצה ש"ניסינו וזה לא עבד". הטענה הזאת מעולם לא נתמכת בראיות. בפועל, המצב הפוך: הסכם רגיעה אמיתי עם החמאס נחתם פעם אחת בלבד בהיסטוריה, הוא עבד יפה מאד (גם אם לא מושלם) – ואז ישראל סיכלה אותו.

ההסכם היחידי הזה, שנחתם בין החמאס לישראל, נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור להתחדש לאחר 6 חודשים. ב-4 בנובמבר, אחרי כמעט 5 חודשים של שקט הולך וגובר (עד לרמה של 4 שיגורים באוקטובר, צניחה של פי 60 מרמת הירי לפני ההסכם) – ישראל ריסקה אותו בחדירה לשטח הרצועה לצורך פיצוץ מנהרה של החמאס; צה"ל הרג 6 לוחמי חמאס, ושם החלה הידרדרות מהירה, שהסלימה עד לפרוץ מבצע "עופרת יצוקה" ב-27 בדצמבר 2008. ".

שימו לב לעיוות! ישראל "סיכלה" את ההסכם. הכיצד? כי היו רק "4 שיגורים באוקטובר"! של מי היו השיגורים, ילמדנו רבנו? לא של החמאס? האם אין זה "סיכול" של הסכם רגיעה? והבה נראה כיצד לפי לנדו האנליסט המזהיר והאובייקטיבי ישראל "סיכלה" את ההסכם? " בחדירה לשטח הרצועה לצורך פיצוץ מנהרה של החמאס". אה, או, רגע, איזו מנהרה? למה החמאס נהר לו מנהרה? לבטח, על מנת להפיץ אור שינהר על כולנו! וכאן, אזכיר שוב, אני לא נזקק לבדיקת העובדות שאותן מספר לנדו, אלא פשוט מסתמך עליו עצמו.

לנדו מביא כמה דוגמאות שלטענתו בהם החמאס הציע הודנה וישראל סירבה. ואני רק שאלה: למה "הודנה"? למה לא שלום? האם זו ראייה מספקת למתינותו של החמאס, גם אם נניח ולנדו צודק בהבאת העובדות שלו?

*

הטקסט הזה מלא עובדות, חלקן חשובות ומעניינות, אבל הוא מעוות בגישתו.

ראו את זה:

"חיפוש גוגל פשוט על הביטוי "למחוק את עזה" מעלה מאות תוצאות מן השבוע האחרון – מפי עיתונאים, ראשי ערים, מי לא. בנתיבי איילון נתלו שלטים גדולים – "להשמיד את עזה" ו"תמונת הניצחון: 0 תושבים בעזה". הג'נוסייד הפך למיינסטרים"

לנדו מלין על *המילים* של הישראלים. בעוד *המעשים* של החמאס *כבר נעשו*. המחיקה של קיבוצי העוטף *כבר הייתה*.

הרטוריקה כולה מבוישת להדהים כשהוא מדבר על החמאס:

"ב-7 באוקטובר הקורבנות הפכו למקרבנים. החמאס אכן נקם באכזריות בל-תשוער – נקמה שהושתה על חפים מפשע, ממש כפי שהפשעים שעליהם הוא נקם הושתו על חפים מפשע".

הקורבנות נקמו, אתם מבינים?

" מחבלי החמאס נקטו באכזריות קיצונית".

הם "נקטו", אתם מבינים? באמצעים שברשותם, נו…

*

זה מה שלנדו ודומיו חוזים כתסריט חיובי לסוף המשבר:

"מה לא יהיה בהסכם? כל מיני הזיות כגון "פירוז הרצועה מנשק". רק גנרלים ישראלים שמתייחסים לעזה כאל חצר אחורית של נתינים חסרי זכויות יכולים לדמיין הסדרה אמיתית שבמסגרתה החמאס יתפרק מנשקו. נשאל זאת כך: האם ישראל מוכנה לפרז את כל שטח השליטה של אוגדת עזה? יפה מאד. אז גם החמאס לא יסכים ולא יפרז ומוטב לזרוק את הרעיון הזה לפח; תפקידו היחידי הוא לסכל מראש כל הסדרה אפשרית."

אני מוכן לסיום כזה אם לנדו מצהיר שהוא יעבור בעצמו לגור בעוטף.

*

בחוגי השמאל הרדיקלי רווחת אמרה מוערכת יתר על המידה של ההיסטוריון השמאלי הרדיקלי אמנון רז-קרקוצקין המבארת כביכול את עמדת הציונות כך: "אין אלוהים – אבל הוא נתן לנו את הארץ".

אצל לנדו יש לשנותה לאמרה כזו:

"אין אלוהים – אבל יש דֵמון וישראל שמו".