מבקר חופשי

אני קורא בפעם הרביעית, אני חושב, את ה"איליאדה" ומתפעל יותר מבכל הפעמים הקודמות. ובעיקר מסצנות קטנות. למשל: בנו הקטן של הקטור מפחד מכובע המלחמה המשוריין שלראשו והקטור מסיר אותו על מנת לשכך את אימת בנו האהוב. הספרות היא תחום ידע חריג מפני שחלק ניכר מהפסגות בו (כולל התנ"ך, כמובן) התרוממו עם ייסודו ולא בהמשכה של הדרך, כנהוג בתחומי ידע מתפתחים.

את הניגוד בין האיליאדה לאודיסיאה ניתן להציג על ידי הצבת דברי סרפדון הלוחם הטרויאני בראשונה מול דבריו המפורסמים של רוח אכילס המת לאודיסאוס בשנייה.

בהינתן שהאדם הוא בן תמותה, אומר סרפדון, עדיף מוות מהולל במלחמה על פני מוות "שליו" רגיל. אילו הובטחו לנו חיי נצח הרי ברור שהמלחמה היא איוולת. ואילו אכילס זועם על אודיסאוס שמנסה לפייס אותו עם מותו וטוען שהיה מעדיף להיות עבד של עבד, שכיר של אדם חסר רכוש, וחי, על פני מוות מהולל כשלו.

מגמת האודיסיאה, כפי שטענתי במאמר פעם (כונס בספרי "מבקר חופשי"), לשכנע את אודיסאוס שכדאי לו לחזור הביתה (כי אודיסאוס, לפרשנותי, לא רוצה…), לחיי המשפחה השלווים. בהקשר זה דבריו של אכילס (כמו כל מעשה הירידה לארץ המתים) משתבצים היטב במהלך השכנוע הזה: חיי הרפתקאות מרובי תהילות הם קצרים ואין מה לייחל למוות מוקדם.

עמדת האיליאדה, כאמור, ביחס לחיים ההרואיים שונה.

(נ.ב. אני שומר אמונים לתרגום טשרניחובסקי. תרגום שבתאי נגיש יותר.)

*

יצא כך שבחודשים האחרונים קראתי שלוש מפסגות ז'אנר הרומן שראו אור במרוצת כעשור אחד: "דוריט הקטנה" של צ'רלס דיקנס (1857), "החטא ועונשו" של פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי (1866) ו"החינוך הסנטימנטלי" של גוסטב פלובר (1869).

כל אחד מהרומנים הוא יצירת מופת בדרכו.

אבל ברי – ברי לי, לפחות, והקריאה הזו ממש איששה את זה בחוש – שדוסטוייבסקי עולה על שני מתחריו.

מדוע? בקצרה סיבה אחת: לפלובר חסר מימד שיש לדוסטוייבסקי, נקרא לו המימד הדתי (אם כי הביטוי לא לגמרי מדויק). לדיקנס, שיש אצלו בהחלט את המימד הדתי-נוצרי, חסר, עם זאת, מימד אחר, הקיומי-קודר-אפל-ניהיליסטי-מיואש, אותו יש לדוסטוייבסקי (כפי שהוא דומיננטי אצל פלובר).