על "מסעות גוליבר", של ג'ונתן סוויפט, בהוצאת "כרמל" (מאנגלית: יותם בנשלום, 426 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות.

לא כל מפגש עם יצירה שהוכתרה כ"קלאסית" מהנֶה ועשיר כמו הקריאה ב"מסעות גוליבר" מ-1726. הוצאתה לאור של היצירה, בתרגום משובח של יותם בנשלום, היא יום חג לתרבות הספרותית שלנו.

אבל איזו מין יצירה זו בעצם? קודם כל, וכמובן, ולמרות הקסם הילדי המובהק שלה, היצירה הזו בכללותה ובשלמותה המקורית אינה ספרות ילדים. ילדים שישאפו לקרבם את מלוא הרוח המנשבת בין דפיה יהפכו לזאטוטי קוֹהלת קטנים, לפעוטות הכורעים תחת חוכמת זקנים כבדה – כשחושבים על זה, דימוי (ילד לֵאֶה מהחיים) לא בלתי סוויפטיאני.

ועם זאת, ברובד ראשוני, אין להכחיש שהיצירה פועלת על קוראיה בכוח הדימיון העז ובכושר ההמצאה המופלא שמתגלמים בה. ארבעת מסעותיו של רופא הספינה ולאחר מכן הקברניט האנגלי, למואל גוליבר, אל ליליפוט ארץ הננסים, אל בּרוֹבּדינְגְנֶג ארץ הענקים, אל ארץ הסוסים בעלי התבונה והיצורים דמויי אדם, היאהוּאים (שם ספקית האינטרנט, "יאהו!", נלקח מכאן), המטונפים, הטיפשים והמרושעים (וזו רשימה חלקית של שלל המצאות הספר), מקציפים את נוירוני הדימיון במוח הקורא.

ברובד שני היצירה הזו היא דוגמה בולטת ומעט מאוחרת להשפעה המכרעת על התודעה האירופאית שהיה לגילוי העולמות החדשים החל משלהי המאה ה-15. בהיותו פרודיה על ספרות מסעות, "מסעות גוליבר" קשור בהחלט ל"רובינזון קרוזו" של דניאל דפו שראה אור 7 שנים לפניו, אך אולי יותר מכך הוא קשור ליצירות כמו "אוטופיה" של תומס מור (1516) ולכמה ממסותיו של מונטיין (שלהי המאה ה-16), יצירות שבעקבות מהמפגש של בני אירופה עם תרבויות חדשות התעוררו לחשוב על יחסיותם של ההסדרים הפוליטיים והתרבותיים האירופאיים ועל דרכים שבהן ניתן לתקנם. שינוי קני המידה הבסיסיים שמאפיין את שני החלקים הראשונים (ליליפוט ארץ הננסים ובּרוֹבְּדינגנג ארץ הענקים) הוא אמצעי גאוני בפשטותו על מנת להמחיש את היחסיות התרבותית שסוויפט מכוון אליה: "אין ספק שהצדק עם הפילוסופים, המספרים לנו ששום דבר אינו גדול או קטן, אלא על דרך ההשוואה".

כך סוויפט, בתחילת המאה ה-18, ממחיש ביצירה הזו יכולת מרשימה ביותר לביקורת עצמית של בן התרבות האנגלית ("הכרה עצמית", קרא לכך ברנר וטען שבספרותנו עד מנדלי מוכר ספרים, כלומר עד שלהי המאה ה-19, לא הופיעה שכמותה). המפגש עם שיטות משטר דמיוניות, וחלקן נאורות באופן יוצא דופן, מביא להזרה של השיטה האנגלית ולביקורת עליה. למשל, כאשר מלך הענקים מאזין לסקירה של גוליבר על השיטה האנגלית, ואחר כך "עבר סעיף סעיף והעלה שפע של ספקות, שאלות והתנגדויות" על ההיגיון והמוסר של הפוליטיקה, המשפט וניהול הכלכלה האנגליים. ואילו בליליפוט, למשל, מבחין גוליבר כי "בממלכה זו אין איש יודע קיבוץ נדבות מהו", כפי שבברובדינגנג לא מוכנים לשמוע על אבק השריפה כי זו נראית לתושביה המצאה שטנית בקטלנותה. גוליבר, בעקבות מפגשיו, כל כך משתכנע באי עליונות השיטה האנגלית עד שלקראת סוף היצירה הוא מבטא עמדה אנטי-קולוניאלית מובהקת: "וכך מופיעה לה עוד נחלה חדשה מתוקף 'זכות אלוהית'. בהזדמנות הראשונה שולחים לשם ספינות, את הילידים מגרשים או משמידים, ואת שליטיהם מענים כדי שיגלו היכן הזהב שלהם; כל מעשה זוועה ותועבה מקבל היתר גורף, והארץ מצחינה מדם תושביה. וצוות שפל זה של קצבים, הנשלח לבצע משימה צודקת כל כך, הוא המושבה המודרנית, שנועדה לתרבת את הברברים ולהמיר את דתם של עובדי האלילים" (וגוליבר ממשיך מייד באירוניה בוטה, גלויה לכל קורא ב-1726: "עם זה, עליי להודות שתיאור זה אינו חל בשום אופן על האומה הבריטית. זו עשויה לשמש לעולם כולו מופת של צדק, חוכמה ואכפתיות". בניגוד לג'וזף קונרד ב"לב המאפליה", מאתיים שנה אחריו, שכפי שטען המבקר הדגול ליונל טרילינג סבר שהקולוניאליזם הבריטי אכן נאור ושונה מעמיתיו האירופים, סוויפט אינו מחריג את הבריטים).

אך הכוח המרכזי של היצירה הוא הכוח הסאטירי. "מסעות גוליבר" היא אחת הסאטירות הגדולות ביותר בתולדות הספרות. אבל סאטירה על מה? על מי? קודם כל, על החברה והפוליטיקה האנגלית. כאשר הליליפוטים מתוארים כמי שרבים בשצף קצף על הדרך הנכונה לשבור ביצים, מצדן הקהה או החד, מגחיך סוויפט באמצעותם את העימות בין הפרוטסטנטים לקתולים כמו גם את זה הניטש בין הטוֹרים לוִיגים בפוליטיקה האנגלית. וכשגוליבר מתארח באקדמיה של לֵגָאדוֹ ונתקל בהמצאות של חכמיה, הוא לועג דרכם לשלל נטיות של אינטלקטואלים לדרכי חשיבה והמצאה מופרכות. האקדמאים בלגאדו, למשל, מנסים לפשט את השפה. הם מחליטים לסנן את הפעלים והתארים ולהישאר עם שמות עצם בלבד: "זאת משום שכל דבר שאפשר להעלות על הדעת במציאות הוא שם עצם". הם לא נעצרים בכך ומחליטים בהמשך להיפטר גם משמות העצם: "היות שמילים אינן אלא שמות לדברים, מוטב שכל האנשים יישאו עימם את הדברים הנחוצים להם כדי להביע את מה שהם מבקשים לשוחח עליו".

כי כן, "מסעות גוליבר" הוא ספר מצחיק מאד. ולפעמים ההומור הפרוע של סוויפט גולש להומור לשמו, ללא תכלית סאטירית. למשל, כשהוא מתאר את הכתב הייחודי של בני ליליפוט, הוא מעיר שהם אינם כותבים משמאל לימין ולא מימין לשמאל כדרך הערבים, אף לא מלמעלה למטה כדרך הסינים: "הם כותבים באלכסון, מפינה אחת של הדף אל פינתו הנגדית, כנהוג אצל הגבירות באנגליה". ומלכות הצדק והתבונה של הסוסים ההוֹינְהֶנְמִים מאופיינת, בין היתר, בכך שאין בה רעות חולות ידועות כגון "לורדים, שקרנים, שופטים ומורים למחול".

אך עיקר כוחה של הסאטירה הסוויפטיאנית נובע מכל שזו לא סאטירה מקומית באופייה, אלא סאטירה אוניברסלית, כלומר סאטירה שאינה מכוונת אל תרבות זו או אחרת, שיטה זו או אחרת, אלא סאטירה שחִציה נשלחים אל בני האדם בכללותם. זו סאטירה מיזנטרופית עזה. גם כאן שני החלקים הראשונים מבטאים בפשטות גאונית דבר מה בסיסי בגישה הסאטירית לקיום. אמצעי ההקטנה וההגדלה הם הרי אמצעים בסיסיים של הסאטירה. בני אנוש בגובה 15 ס"מ בעלי חשיבות עצמית רבה הם דבר מה מגוחך. וכך הוא גם שָד ענק של ענקית מברובדינגנג, עם פטמה בגודל חצי מראשו של גוליבר (וודי אלן יעשה בכך שימוש ב"כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול"). הגישה הכוללת של סוויפט לקיום האנושי קודרת ומצחיקה בקדרותה. בליליפוט הילדים לא מחויבים בכבוד הוריהם : "לא יעלה על דעתם שילד חייב משהו לאביו על שהולידו, או לאימו על שהביאה אותו לעולם: חיי אנוש אינם בחזקת מתנה, הן משום שהם גדושים בסבל, והן משום שאין לומר שההורים העניקו אותם ביודעין, היות שבעת מפגשי האהבים שלהם הרהרו בעניינים אחרים לגמרי". לשיא המיזנטרופי הגיע סוויפט בתיאור היָאהוּאים, שהם בני אנוש נטולי מעטה דק של תבונה. היאהואים חושפים את הצדדים המכוערים של האנושות שלפי היגיון הסאטירה של סוויפט הם צדדיה הבסיסיים. קוראים רבים לאורך הדורות מחו על התפיסה הזו של סוויפט. ביניהם הסופר וולטר סקוט שכתב ב-1824 מאמר מעניין מאד על הספר, שמובא כאן בסוף הכרך בלוויית מאמרים מעניינים פחות (מלבד זה של דוד פישלוב). אך לא חייבים לקבל את גישת סוויפט על כרעיה וקרבה על מנת ליהנות מחריפותה.

למזג הסאטירי של סוויפט קשורה המשיכה שלו, יוצאת הדופן בתרבות הגבוהה, לעיסוק בהפרשות בכלל ובאנאליוֹת בפרט. הראשון ששם לב לכך הוא אלדוס האקסלי, טען נורמן או. בראון, שהקדיש לסוויפט פרק בספר הרדיקלי שלו מ-1959, "Life against Death", שהוא המניפסט האינטלקטואלי של המהפכה המינית של הסיקסטיז. גוליבר מכבה שריפה שפרצה בליליפוט בעזרת השתן שלו. הוא מתעכב על הסדרי היציאוֹת שלו הן שם והן בברובדינגנג ("אני מקווה שהקורא המעודן ימחל לי על שאני מתעכב על פרטים ממין זה"). ואילו היאהו מצטיינים בתוקפנות אנאלית: "כמה מהיצורים הארורים הללו אחזו בענפים שמאחוריי, זינקו במעלה העץ והחלו להטיל את צואתם על ראשי". סוויפט מודע לכך שהוא מבצע טרנסגרסיה, חציית גבולות, ספרותית כשהוא עוסק בנושא הזה, אבל זה לא בולם אותו. היאהוּאים מסריחים: "שמתי לב שגופו של היצור הצעיר מסריח להפליא: הצחנה שנדפה ממנו הזכירה הן שועל והן סמור, אך הייתה דוחה בהרבה. עוד אירוע קט נשכח ממני (ואולי הקורא היה מעדיף שאשמיט אותו כליל): כשאחזתי בשיקוץ המבחיל הוא הטיל עלי את פִּרשו המזוהם, חומר צהוב ונוזלי, וטינף את כל בגדיי".

בראון, בספרו הנזכר, זועם על האקסלי וקוראים מודרניים אחרים שראו בהתבטאויות הללו של סוויפט מעידות ואובססיות של מוח גאוני אמנם אבל נוירוטי וחולה. לפרשנותו של בראון, החזון האנאלי עומד בשורש תפיסת האדם של סוויפט. סוויפט, כמו הפסיכואנליזה אחריו, הבין את המצב האנושי כמצב שמתאפיין בהתמרת החלק החייתי באדם, הגוף, לשלל סובלימציות. בין היתר סוויפט (ביאהואים המשליכים את צואתם כנשק) הִטרים את התובנה של פרויד על הקשר בין אנאליות לסדיזם. היאהואים שפוגש גוליבר, טען בראון בלהט, מגלמים את המצב הפרה-סובלימטיבי האנושי והדגשת גופניותם העזה נובעת מראיית הגוף כדבר שאין להתגבר עליו, אין לעוקפו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עמית  ביום אוקטובר 10, 2022 בשעה 10:04 AM

    שלום אריק, אהבתי את הרפרנס לסדיזם האנאלי של פרויד ולוודי אלן; נראה שהיצירה של סוויפט השפיעה גם על המשגת השד הרודפני של מלאני קליין, עוד מקור השראה לוודי אלן במערכון שציינת (כמו-גם סרט האימה "הבועה").
    האם אני זוכר נכון שכתבת אי-אז ואי-שם כי "מעבר לעקרון העונג" של פרויד הוא בעיניך החיבור המעמיק ביותר שנכתב על הנפש האנושית (או משהו ברוח זו)? יתכן שאני טועה. אני כותב ספר שעוסק בפרויד ומביא בו את מבוכתו של ג'יימס סטרייצ'י, מתרגמו העיקרי לאנגלית, אשר לא מצא את ידיו ואת רגליו במאמר זה מ-1920, ורציתי לצטט את דעתך כקונטרה לדעתו (בספרי מ-2015 ציטטתי פיסקה שלך מתוך 'ובזמן הזה').
    תודה וחג שמח,
    עמית
    amitfachler@gmail.com

  • אריק גלסנר  ביום אוקטובר 11, 2022 בשעה 8:07 AM

    שלום עמית, תודה רבה על הערתך ועל תשומת הלב שאתה מעניק לכתיבתי.
    נכון, כתבתי פעם שתיאור התשוקה של האורגני לחזור לאנאורגני ב"מעבר לעיקרון העונג" הוא אחד הרגעים העמוקים ביותר שאני מכיר בספרות/ בהגות. אבל באמת שאיני זוכר כרגע היכן 🙂 אולי איזכר ואז אכתוב לך כאן. כתבתי גם ב"השילוח" מסה על פרויד ואולי היא תעניין אותך.

    https://hashiloach.org.il/%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%93-%D7%9E%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%91-%D7%A0%D7%A4%D7%A9-%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99-2020/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: