מבקר חופשי

בכתבה שפרסם השבת יפתח אשכנזי במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" (בו גם אני כותב), הוא חזר על טענה שבעבר עלתה גם בכתבותיו החשובות האחרות במוסף זה על מצב הספרות, טענה הנוגעת לריבוי הספרים הרואים אור בארץ:

"לפי נתוני הספרייה הלאומית שפורסמו לקראת שבוע הספר, השנה נרשם מספר שיא של ספרי פרוזה ושירה שהתפרסמו בישראל. ב־־ 2021 התפרסמו 1,874 כותרים חדשים של פרוזה ושירה, מתוכם 1,348 בשפה העברית".

חלק מהסיבה לריבוי המופלג הזה של כותרים עלתה הן אצל אשכנזי והן בכתבה שפרסמה לאחרונה קרן דותן ב"ישראל היום": ספרים רבים רואים היום אור במימון המחבר; גם הוצאות לאור שבעבר לא פרסמו ספרים כאלה, עושות זאת כעת.

לפני כמה שנים, זכורני, בכנס ספרותי, הרצתה חוקרת ספרות על יצירה ישראלית אחת מתחילת שנות הששים, והעירה לפי תומה שבמשך מספר שנים ראו אור בארץ כמה עשרות רומנים (איני זוכר את המספרים המדויקים; אך אלה היו סדרי הגודל). בהפתעה הרמתי יד לשאלה: "לא שמעתי טוב, נדמה לי, אמרת כמה *עשרות* רומנים? ועל פני *כמה* שנים?". ואכן, אלה היו הנתונים.

*

אני רוצה להבהיר מה המשמעות של הריבוי הזה מהזווית שלי, זווית המבקר, זווית ביקורת הספרות.

להערכתי, אני מקבל בממוצע לפחות שלוש פניות *בשבוע* מסופרים שרוצים שאקרא את ספרם החדש ואחווה את דעתי עליו (כל זה מחוץ לכתיבתי השבועית השוטפת בעיתון "ידיעות אחרונות"!). זו בקשה לגיטימית ומובנת כשם שההיענות לרוב הפונים אינה אפשרית. אגב, נדמה לי שמה שמפספסים פונים רבים הוא לא שקשה *לכתוב* על ספרים רבים כל כך (חלק מהפונים כותבים לי משהו בסגנון: "גם אם לא תכתוב בעיתון או בבלוג, מעניין אותי מה אתה חושב על הספר") – אלא שבלתי אפשרי *לקרוא* כל כך הרבה.

אך מלבד מפח נפש שנגרם לכותבים רבים שאיני יכול להיענות לבקשותיהם, מבחינתי, כמבקר, יש גם כמה השלכות עקרוניות לריבוי הספרים הזה:

1. החלום שלי כמבקר להכיר את הזירה המקומית במלואה, לשרטט את מפּתהּ ולהציע בתוכה הבחנות על ספרים בעלי ערך רב מול ספרים בעלי ערך לא רב, על ספרים מרכזיים מול ספרים שוליים וכולי הופך להיות חלום שבמלאותו אינו בר השגה.

2. גם אם השפעתו של מבקר בודד בשדה הספרותי מוגבלת, אני סבור שקונצנזוס ביקורתי – לחיוב או לשלילה – על ספר מסוים יכול להשפיע משמעותית על גורלו. כמו שגם מעניין למבקר לקרוא מגוון דעות של מבקרים אחרים על ספר שהוא חיווה את דעתו עליו. אבל אחת התוצאות של ריבוי הספרים הוא שמתרבים המקרים בהם המבקרים לא דנים באותם ספרים בביקורותיהם! אני כותב על איקס ואורין מוריס כותב על ויי ועמרי הרצוג על זד וכן הלאה וכולי.

3. המחשבה שספר שהגיע לידי עבר איזה סינון ראשוני על ידי ההוצאות, שעצם צאתו לאור אומר שהוא עומד בתנאי סף מינימליים, התערערה קשות. קו הסינון הראשוני, מבחינתי כקורא-מבקר, עבר בפשטות אליי.

התוצאה של כל זה היא היעדר יכולת להכרה ברורה היכן בעצם נמצאים הספרים בעלי הערך הספרותי. כיוון שאינני מקיף את כל הזירה הספרותית; כיוון שהשיחה הספרותית לא בהכרח מתנהלת באותו נושא ועל אותם ספרים אלא מתפצלת לשיחות נפרדות; כיוון שספר שרואה אור ייתכן וראה אור במימון מחברו ולא על סמך סינון איכותי – השוק, מבחינתי, רווי בספרים שלא ברור מה ערכם.

*

הערת ביניים. לאור המציאות הזו, כמבקר אני מגדיר את תפקידי באופן הבא: כל ספר שאני קורא בו פותח בפניי מחדש את השאלה "מה היא ספרות?" ולשם מה היא נחוצה. בביקורותיי אני משתדל לתת לעצמי דין וחשבון – ולשתף בו את קוראיי – על התרומה שהספר הזה תרם לחיי (או לא תרם) ודרכו לענות על השאלה על נחיצות הספרות בכלל. כך כל דיון ביקורתי הופך להיות מצד אחד דיון על ספר ספציפי ומצד שני דיון על התחום בכללותו, אך הוא אינו יכול להיות דיון ממצה על אזור הביניים, קרי על השדה הספציפי של הספרות הישראלית.

יחד עם זאת, גם אם התפקיד של המבקר אינו יכול להיות הצעה לקוראים של מפה מקיפה על הספרים הטובים והלא טובים בספרות הישראלית (כי, כאמור, הקפה כזו בלתי אפשרית), עדיין קריאה של (להערכתי) כ-100 רומנים ישראליים בשנה אינה חסרת ערך. מפה ראשונית אני עדיין יכול להציע לקוראיי.

*

אבל סוגיית ריבוי הספרים לא צריכה לעניין רק אותי כמבקר. היא צריכה להטריד את כלל הכותבים וכלל הקוראים. כלומר את כלל הקהילה הספרותית הישראלית. גם את הפלורליסטים שמאמינים שהיררכיות תרבותיות הן האויב, גם את מי שבעד ש"אלף פרחים יפרחו". גם אלה צריכים להיות מוטרדים מאד מהמצב שבו אלף הפרחים פשוט נובלים.

מבחינת הכותבים, הבעיה בריבוי הספרים היא זו: רוב הספרים ייוולדו וימותו ללא תהודה, כמו הנשים במחזה של בקט היולדות את ולדותיהן ישירות לתוך הקברים. יתרה מכך: *בגלל* ריבוי הספרים יוצא שכל ספר זוכה לכמות קוראים זעומה והשדה בכללותו יוצא נפסד: בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה" ממשפט שלמה. המספרים הקטנים של קוני כל ספר וספר, עליהם מדווחים חדשות לבקרים, נובעים גם מכך שקהל הקונים הישראלי נפרש ונמתח על פני ריבוי עצום של ספרים. שלישית: היעדר מרכז ושוליים לא מאפשר את המיעוט שאותו קוראים כ-ו-ל-ם. המיעוט הזה הכרחי לשדה הספרותי כי הוא יוצר הן שאפתנות להיכנס לתוכו וכי הוא מחזיר לספרות *בכללותה* איזו מרכזיות וגדולה וסקס אפּיל. ספרות שבה כולם מָקָרֶלים, ללא כרישים – אינה מעוררת עניין אצל אף אחד. המקרלים יהפכו לפלנקטון. רביעית: ללא מרכז אין גם שוליים! לא נוצר אותו מתח פורה שבין קואליציה לאופוזיציה, בין מחזיקי המיינסטרים לאוונגרד, בין המבוססים לרעבים המסתערים על החומות. אין בורגנות מול פרוטריון, כולם הופכים להיות לומפנפרולטריון (קבצנים סמרטטוטרים).

מבחינת הקוראים: היעדר מרכז ושוליים, הריבוי העצום, מפחית מאד את הספרים אותם קוראים כ-ו-ל-ם. החוויה הופכת להיות פרטית, ללא שיחות ברזייה, ללא תחושת קהילה קוראת.

בנוסף, היעדר מנגנוני סינון (הוצאות ואחר כך מספר מבקרים הדנים על אותם ספרים) מביא לריבוי של ספרים בינוניים. וזאת יש לדעת: ספרים בינוניים הם הם האויבים של התחום, לא ספרים גרועים! ספרים בינוניים, שלרגעים נראים כמו "הדבר האמיתי", הם אלה המכפישים את התחום. כשפתאום נראה שספרות זה בהחלט בסדר, זה בהחלט נחמד, זה בהחלט סביר, "אה, אז זו ספרות? אוקיי, ממש סבבה", אבל זה לא כ-ז-ה טוב.

*

מה אני מציע?

יש לי רעיון אחד: נדמה לי שכדאי שהוצאות מסוימות יחליטו לבדל את עצמן על ידי הכרזה שהן מוציאות ספרים ללא מימון מחברים בכלל ורק על סמך שיקולים ספרותיים. הצהרה כזו מעין "תו תקן" מו"לי. "תו תקן" כזה ייתן להן גם ערך בידול שיווקי וגם ימשוך אותי כמבקר להתייחס לספריהם בהיקף רב יותר בהכירי בכך שאני מנגנון סינון שני – ולא הראשון.

אוסיף שבאופן אישי אני חותר להרחבת האפיקים בהם אני יכול לבקר, על מנת להקיף פלח נרחב יותר מהשדה. אך לא הכל תלוי בי.