ביקורת על "טובי בנינו", של אריאל הורוביץ, "כתר" (238 עמ')

הערה מקדימה: הביקורת הזו יועדה במקור לפרסום בגיליון הקרוב של כתב העת לביקורת "מעלָה". אלא שבשולי הביקורת, כפי שייווכחו הקוראים, כתבתי כמה הערות הנוגעות לסוציולוגיה של הספרות וחלק מההערות הללו נראו לעורכת כתב העת, נועה שקרג'י, כלא מתאימות להופעה בביקורת. לא הסכמתי להצעת העריכה שלה, שתבעה השמטה של חלק מההערות הללו (בניגוד להצעות עריכה אחרות שבהחלט קיבלתי). בעיני שקרג'י הייתה זו מחלוקת רגילה שבין עורכת לכותב. אך בעיניי המחלוקת שנתגלעה בינינו הייתה עקרונית יותר ונגעה לחופש הביטוי של הביקורת ולחירות של המבקר להעיר את הערותיו ולהרים את גבותיו על תופעות שונות בשדה הספרות.

אריאל הורוביץ | טובי בנינו | כתר, 2021 | 238 עמודים

אריאל הורוביץ מציג ב"טובי בנינו" רומן ביכורים מעניין ומהנה לקריאה שבמרכזו דרמה משפחתית-פוליטית. שלושה גיבורים בני משפחה אחת, משפחת לאופר, ניצבים במוקדוֹ. הסבא, מנחם לאופר, פנסיונר בן שבעים וחמש, לשעבר מנכ"ל משרד החינוך ומי שהיה יד ימינו של מנהיגהּ המיתולוגי של המפלגה הדתית-לאומית, יואל פריש (מעין זבולון המר). הבן, יואב לאופר, כבן חמישים, עיתונאי ידוע ועורך עיתון ימני משפיע, שמחליט לרוץ לראשות המפלגה הדתית-לאומית. הנכד, איתן, בן עשרים וחמש, שמנהל מההתנחלות בה הוא חי עם הוריו רשת אספקה משגשגת של סמים קלים. הטון של הרומן סאטירי מדוד. הורוביץ, למשל, מתמקד בפערים בין שלושת הדורות, ביחסים המתוחים ביניהם.

הרומן מסופר ברובו בגוף שלישי כאשר כל פרק מתמקד בגיבור אחר משלושת גיבוריו הראשיים. עם זאת, חלק מהפרקים נמסרים בדרכים אחרות: ככתבה בעיתון, כנאום שמנחם לאופר נושא או כטיוטה של האוטוביוגרפיה שלו. הבשלות של הרומן מתבטאת, בין השאר, בשמירה יפה על קצב עלילתי ובחלישה על פרטי חייהם של שלושת הגיבורים שמהם מצטיירת דמותם באופן מספק. עם זאת, היעדר הבשלות המסוים שקיים אף הוא כאן מתבטא, ראשית, בכך שהקרע בין שלושת גברי המשפחה אינו מנומק מספיק. שנית, בעלילת משנה מוגזמת ולא אמינה על צעד טקטי שנקט יואב במרוץ שלו לראשות המפלגה (הוא המציא לאשתו סבתא שנרצחה בשואה). וכן, שלישית, בסיגור העגול מדי, "הטלוויזיוני", של הרומן.

המנוע העלילתי המרכזי הוא אותה החלטה של יואב לאופר לרוץ לראשות המפלגה הדתית-לאומית. כך, בכתבה בעיתון, הוא מנמק את החלטתו:

"היא [המפלגה] לא מצליחה להיות כתובת לציבור חילוני-מסורתי, וגם הציבור הדתי-לאומי נוטש אותה. המפלגה אמורה לשקף את פניו של הציבור הדתי היום, ובמצבה הנוכחי היא רחוקה מכך. צריך לשקם את המפלגה, להזרים אליה דם חדש, לפנות לקהלים רחבים יותר – מסורתיים, חילונים – ולהוציא אותה מהנישה המגזרית הצרה. כשאני קם בבוקר והולך לעבודה, אני עוסק בנושאים שקשורים למשרד הבריאות, למשרד החינוך, למשרד התחבורה ולמשרד השיכון, אבל הנציגים הפוליטיים שלי נמצאים בעיקר במשרד הדתות. זה קורה כי בכל פעם שמרכיבים קואליציה, אנחנו נדחפים לאותה משבצת. צריך לשנות כיוון" (עמ' 95). 

העיסוק של הרומן בדמות כזו, שמזכירה בקווים מרכזיים את נפתלי בנט, ראוי לשבח. צריך לזכור שהרומן הזה נכתב עוד לפני שנבחר בנט לראש ממשלה, כלומר הוא הקדים את המציאות וכעת הוא מסייע לנו בהבהרתה. לתפיסתי, הרומן, כז'אנר, ארוג במציאות והוא משמש לעתים ככלי להעמקה בהבנתה. קל וחומר רומן פוליטי כמו הרומן דנן.

אבל האם, מלבד הזרקור שמפנה הרומן אל השינוי הזה בהנהגה של הציונות הדתית, שמבטא את בטחונה בעצמה ותחושתה שבשלה השעה שתקבל מקום מרכזי יותר בישראליות, יש להורוביץ תובנות מעניינות על הציונות הדתית? זו שאלה לא זניחה בהערכת הרומן הואיל וברומן פוליטי, כפי שהנו הרומן של הורוביץ, איכותו ה"ספרותית" של הרומן נגזרת גם מדייקנות, רעננות ומקוריות הראייה הפוליטית שמציג לנו הסופר.

מנחם לאופר ואשתו שושנה חיים בכפר פינס, הכפר הדתי הסמוך לפרדס חנה, בתחומי הקו הירוק. שושנה התנגדה למעבר להתנחלות מטעמיה שלה:

"התנגדותה של סבתו [של איתן] להתיישבות, שמעולם לא הייתה אידאולוגית אלא נבעה מפחד קמאי מן הכפרים שבסביבה ומתנאי המחיה הירודים, הייתה עניין ידוע במשפחה" (עמ' 35-36).

אבל אם בכך משרטט הורוביץ את בני הדור הוותיק של הציונות הדתית כ"בורגנים שהפנו עורף למשימה הלאומית של הדור" (עמ' 36), כפי שהם נתפסו על ידי כמה מבני דורם ועל ידי הצעירים מהם, שרטוט שאינו מחדש הרבה (לפחות למי שבקיא ולו במעט באורחות ובתולדות הציונות הדתית), הרי שלשושנה עצמה יש הערה מעניינת ועקרונית יותר על הסכנות שבמגורים בהתנחלות:

"תדע לך, איתן, שבגלל זה החלטנו לא לגור ביישובים האלה, ולא שלא הייתה לנו הזדמנות, הדגישה, אבל פחדנו שנשתגע. כשאתה קם כל בוקר מול איזה כפר, ויש חיילים בכניסה לבית שלך, ופעם בשנה פיגוע, והילדים גדלים בקרוואן, אפשר באמת להשתגע" (עמ' 35). 

ההערה הזו של שושנה ראויה לתשומת לב. אין מדובר כאן בביקורת "שמאלנית" על ההתנחלויות אלא הצבעה על המחיר הנפשי שמשלמים יושביהן על המגורים באזורים הרי סכנה. זו תוספת מקורית להבנה ולהבנה-העצמית של הציונות הדתית.

המעבר ממנחם הסבא העסקן שגר בכפר פינס ליואב הבן, שהקים התנחלות בשומרון בשם ארזים (מקום בדוי) בתחילת שנות התשעים, מאפשר להורוביץ לבטא את התגשמות אותו רצון ותיק של משגיח הכשרות לתפוס את מקום נהג הקטר, כפי שנהוג להמשיל את שאיפותיה של הציונות הדתית (הביטוי מיוחס לעמוס עוז). עם זאת, יש לשים לב, שהצלחתו של נפתלי בנט במשימה הוותיקה הזו נשענה – מלבד על הסיטואציה הפוליטית הייחודית – על היותו יזם הייטק מרעננה יותר מאשר על היותו מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר. תיאורו של יואב, העיתונאי המצליח, משיק לקווים מסוימים בדמותו של אורי אורבך ז"ל יותר מאשר בדמותו של בנט.

אך מה היו כוונותיו של הורוביץ ביצירת דמותו של הנכד איתן, שמוריד את הכיפה וטומן אותה בכיסו בכל הזדמנות ולהבדיל גם סוחר בסמים קלים ברחבי הארץ? האם מהווה דמותו של איתן הוכחה להתגשמות חששה המוזכר של שושנה מפני ה"השתגעות" שצפויה ליושבי ההתנחלות? או שמא דמותו מסמלת את התנוונות הלהט המהפכני בקרב הדור השני והשלישי למתנחלים? ואולי דווקא את הנורמליזציה והישראליזציה של המתנחלים (סמים כבעיה כלל-ישראלית)? ואולי את האנרכיזם – המקביל לזה של נוער הגבעות – רק שאצל איתן הוא מתבטא בסחר בסמים? או, באופן ספציפי, את כישלונם של הוריו בחינוכו?   

התשובה אינה ברורה לי ולפיכך גם האמירה של הרומן כאן נדמית לי עמומה. עם זאת, מבצבצת כאן בכל זאת תובנה, שאמנם אינה מפותחת דיה ברומן, אבל היא מעניינת מאד:

"מתחילת דרכו כסוחר סמים ועד היום עובד איתן לאופר עם אותו מגדל מריחואנה, פלסטיני שמתגורר בכפר סמוך לארזים. הפלסטיני מייצא סמים קלים בעיקר לרשות הפלסטינית ולירדן, והקשר שפיתח עם הצעיר הדתי מארזים נתפס בעיניו כהזדמנות להרחיב את עסקיו גם אל יישובי יהודה ושומרון" (עמ' 189).

כך מגיחה אפשרות שבסיוע דמותם של איתן, הסַפָּק הפלסטיני שלו והסימביוזה ביניהם, הנפרשת לרוחב שתי גדות הירדן, מציג הורוביץ באופן מקורי גם אם עקיף את מה שמובילה אליו המדיניות של הציונות הדתית: מדינה דו-לאומית.

*

בשולי הביקורת אני רוצה להעיר דבר מה על סוגייה שאינה נוגעת ישירות לגוף הרומן אך שיש בה, לטעמי, עניין כשלעצמה בהבנת הסצנה הספרותית בארץ ויש בה, בכל זאת, גם השלכה על הבנת הרומן גופו.

כוונתי להתייחסות התקשורתית החריגה יחסית ש"טובי בנינו", רומן ביכורים כזכור, קיבל עם צאתו לאור. במציאות שבה רוב הרומנים הרואים אור לא זוכים כלל להתייחסות (ראיונות או ביקורות) או שזוכים לה במשורה, קבלת הפנים לה זכה רומן הביכורים הזה עוררה אצלי פליאה מסוימת. הנה רשימה חלקית: כמה (!) הופעות בטלוויזיה (!); שני (!) ראיונות ב"הארץ"; ציוץ טוויטר אוהד מעמית סגל; ביקורת חריגה וחיובית במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" שממעט לבקר ספרות ישראלית.

מה ההסבר לשפע היחסי הזה? כאמור לעיל, "טובי בנינו" הוא בעיניי בהחלט רומן בעל ערך, אבל אני לא סבור שהשפע התקשורתי הזה נבע מאיכויותיו הסגוליות. ישנה כאן הזדמנות לדון בקצרה בפן הסוציולוגי של ההתקבלות הספרותית.

ההסבר הראשון לשפע נוגע לכך שהורוביץ, למרות גילו הצעיר (הוא יליד 1990), הוא עיתונאי ותיק, מוכשר ומקושר, שכותב על נושאי תרבות גבוהה בעיתון "מקור ראשון" שנים רבות. כך, למשל, הביקורת החיובית שפרסם פרופסור חיים וייס על "טובי בנינו" ב"הארץ" (23.08.21) הצטלבה כמעט עם ראיון שערך אתו הורוביץ ב"מקור ראשון" על ספר עיון של וייס (19.9.21). חשוב לי להבהיר: אין כאן הפרה של חוקי אתיקה חקוקים בסלע כלשהם, וייתכן ואף סביר שיחסי הורוביץ ווייס נשענים בעיקרם על קרבה רעיונית עמוקה של יוצאי הציונות הדתית (וראו מייד), אבל כן יש מקום להרמת גבה וניקיון דעת אולי היה תובע גילוי נאות ובכל מקרה צריך לשפוך אור על חלק מהסיבות לאורן ספרים מסוימים זוכים לתשומת לב ואחרים אינם זוכים לה.

הסבר נוסף מתחומי הסוציולוגיה של הספרות הוא היותו של הסופר מעין מקבילה לאדם נשך כלב: דתי שמאלני. כלומר יש כאן ערך בידול כפול (גם מיעוט דתי וגם מיעוט בתוך מיעוט כי הוא דתי שמאלני). ומלבד הבידול הכפול, המושך תשומת לב כשלעצמו, הרומן של הורוביץ גם מציע מבט סאטירי מתון על הציונות הדתית הימנית, מבט שבחוגים ספרותיים ועיתונאיים דומיננטיים  יש לו בהחלט קונים. במובן הזה, ההתקבלות המחבקת מזכירה את ההתקבלות המחבקת הדומה של ספר הביכורים של דרור בורשטיין, "אבנר ברנר" (2003), שבצד סגולותיו העצמיות נהנה מהאהדה הקיימת באגפים מסוימים של התקשורת והספרות הישראלית לביקורת על הציונות הדתית מתוכהּ.

ולבסוף, תשומת הלב החריגה שזכה וזוכה לה "טובי בנינו" נובעת גם מכך שהוא קולע להפליא לרוח הזמן (והסבר זה, בניגוד לשני ההסברים הקודמים, מהווה מחמאה לרומן עצמו). הוא ראה אור בימים שבהם עומד בראשות הממשלה איש ציבור מהציונות הדתית, אדם שהחזון הפוליטי המקורי שלו היה להוציא את המפלגה הדתית-לאומית מכלא מגזריותה. פרויקט זהה ממש מוצג, כאמור לעיל, בלב הרומן של הורוביץ, שהנו כך רומן פוליטי שקלע להפליא לצייטגייסט.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • הלנה מגר-טלמור  ביום נובמבר 9, 2021 בשעה 10:35 AM

    כבוד!
    להתייחס לשאלה הרצינית איך ספר זוכה לכזו במה דורש פיקחון, אומץ להעלות את הדברים בכתובים והתבוננות מעמיקה ומדויקת. הגם שהשאלה ותשובותיה עמדו בפני מכשול בעצם פרסומם, ובכל זאת מצאו את מקומם הראוי.
    תודה עמוקה לך על כך.

    וכתמיד, הביקורת על הספר מרתקת.

  • אודי  ביום נובמבר 9, 2021 בשעה 6:02 PM

    מרתק כרגיל.
    "דתי שמאלני" מסביר לבדו את השפע.
    אין מקום לימנים בעולם התרבות. לעד תרבותם תחשב "נחותה". עצוב.

  • אריק גלסנר  ביום נובמבר 10, 2021 בשעה 8:46 AM

    תודה רבה על תגובותיכם.

  • עמיחי  ביום נובמבר 23, 2021 בשעה 9:22 AM

    מעולה.
    מה שכתבת מ"בשולי הביקורת" והלאה – חזק ביותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: