פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
אם מנכים מדמות ראשית ב"עד מפתח" את עלילת המתח שנכרכת בחייה עם מה ניוותר?
יונתן ברנע הוא שופט מחוזי שעובד גם בבית המשפט הקהילתי. בתי משפט קהילתיים הם מוסדות שמנסים גישה רכה יותר בטיפול בעבריינים, גישה ששמה דגש על שיקומם של העבריינים ומנסה להימנע מכליאתם, כליאה שמביאה בדרך כלל לחזרתם לדרך הפשע עם שחרורם. ברנע רואה בעבודתו כשופט קהילתי מעשה אידאליסטי: "ייעוד, המקום שבו הלב שלי נמצא – אלה בדיוק המילים שבהן השתמשתי במכתב לנשיאת העליון כדי לשכנע אותה לאשר לי להמשיך לכהן כשופט בית המשפט הקהילתי אחרי המינוי למחוזי. באותו המכתב הבהרתי שאם התנאי של המערכת הוא שאוותר על בית המשפט הקהילתי אני מעדיף לוותר על המינוי למחוזי". לברנע היה בן שמת ושיחסיהם היו עכורים. יחסים אלה רלוונטיים להבנת העניין שלו בבית המשפט הקהילתי: "היה לו בן [מספרת קולגה של השופט בבית המשפט הקהילתי] שהיה מכור לסמים, שמת ממנת יתר. הוא ניסה להציל את הבן שלו ולא הצליח. בית המשפט שלנו נתן לו הזדמנות לתקן".
התשובה לשאלה שהצבתי בראש הביקורת היא, אם כן, זו: אם ננכה את עלילת המתח ניוותר עם משיחות מכחול גדולות, גסות, בתיאור דמותו של השופט. זו דמות אידאליסטית בצורה בוהקת, שהסיבה לאידאליזם שלה היא הבומבסטית ביותר שניתן להעלות על הדעת: הזדמנות שנייה של אב שכול למעין תיקון של מה שעלה על שרטון ביחסיו עם בנו. והאמת היא שגם במידה ולא ננכה את עלילת המתח מהסיפור נישאר, לפחות בחלק ממנו, עם אותן משיחות מכחול גסות. אלא שכעת, לפחות בחלק מזמן הקריאה, יתהפך היחס לשופט ומאידאליסט בוהק הוא ייחשד בעינינו לנבל אפל.
שלא תהיה אי הבנה: רומן המתח של ליעד שהם טוב מאד. נהניתי לקוראו. אני רק מזכיר לעצמי ולקוראיי שבסוגת המתח, הפופולרית כל כך היום, בספרות כבטלוויזיה (ב"נטפליקס", אחרי שעברתי בפינלנד והצפנתי עד לאיסלנד, נגמרה לי הסקנדינביה; אני מקווה שעובדים על נוּאר צפוני המתרחש בגרינלנד או בכיפת הקוטב, לפני שתימס), מוקרבים תדיר ניואנסים על מזבח עלילת הפשע.
אבל כספר מתח מדובר אכן ביצירה מקצוענית ואינטליגנטית. בפרקים קצרים, המסופרים בגוף ראשון פעם בידי השופט ופעם בידי ענת נחמיאס, חוקרת המשטרה, נפרש סיפור החשד הכבד שעולה כלפי השופט. על פי החשד, ניצל ברנע את מעמדו ואנס נער בשם רועי דרומי שנתון בהליכי שיפוט בבית המשפט הקהילתי בראשותו. ההוכחות נגד השופט הן לכאורה ניצחות: הנער, למשל, מעיד על קעקוע אינטימי בגופו של השופט שלא היה יכול לדעת עליו לולא היה מצוי במגע קרוב עם ברנע. שהם כותב בפקחות את הסיטואציה הייחודית והאירונית הזו שבה שופט הופך לנחקר, שבה שופט גם מנצל את הידע שלו כמי שניצב בצד השני של החוק כדי לנסות להתמודד עם החקירה. ושהם גם מודע לקונטקסט הפוליטי העכשווי בו הוא כותב, הקשר שבו ישנו פולמוס לגיטימי ולא לגיטימי על סמכותה של מערכת החוק. כך שהם הופך את חקירתו של השופט לאקטואלית ולרלוונטית. בהמשך הרומן, שהם יזריק לתוכו תחושת עדכניוּת מכיוון נוסף, כאשר יתאר חברה לאיסוף מידע של יוצאי 8200 שפעולותיה גובלות בפלילים (חברה שמזכירה קצת את NSO והפעילויות שנקשרו בשמה). מייסד החברה ומנכ"לה עומד על כך שזו חברה לגיטימית ואף מכובדת: "כל מה שנעשה אצלנו הוא בפיקוח דירקטוריון, שכמו שאת יודעת יושבים בו האנשים הכי טובים, אנשים שעשו הרבה מאוד עבור מדינת ישראל. יש לנו נהלים ברורים, קוד אתי שמפורסם באתר של החברה ושעבדנו עליו לא מעט". ברגע מרתק, אותו מנכ"ל אף מציע חזון מוסרני, מצמרר ודיסטופי על השלכות אובדן הפרטיות בעידן שלנו: "לחברות כמו שלנו, שמספקות מידע, יש תרומה עצומה להתפתחות החברה. אני אתן לך דוגמה, פעם היה קל מאוד להסתיר דברים, אנשים חיו חיים כפולים, היו גברים שהייתה להם יותר ממשפחה אחת ומה לא. המהפכה הטכנולוגית הופכת את זה לקשה יותר. עצם העובדה שאנשים יודעים שאפשר להוציא עליהם מידע, שיש חברות כמו שלנו, גורמת, כך אני מקווה, לאנשים להסתיר פחות, להיות יותר גלויים".
אבל עיקר כוחו של הספר טמון בעלילה המפותלת והמפתיעה. מטבע הדברים לא אוכל לחשוף אותה כאן. רק אומר ששהם מטלטל את הקורא אנה ואנה סביב השאלות הבאות: האם השופט ברנע הוא פושע נאלח או דרייפוס חף מפשע? האם ענת נחמיאס עומדת בפני פיצוח מרשים של פשע בצמרת או שמא בפני הפדיחה הגדולה של הקריירה שלה? האם למישהו היה אינטרס "להזיז" שופט בישראל ואם כן מי הוא?
מבקר חופשי 