מבקר חופשי

הערה: אני חונך מדור חדש בבלוג "מבקר חופשי", "ביקורת לשבת" שמו (טקסט ראשון, על "אמונה" של דרור משעני, עלה לפני שבועיים וטקסט שני, על "מחר אני יוצא מזה" של מתן חרמוני, עלה לפני שבוע). במסגרתו אשתדל להעלות בסופי השבוע (בתדירות לא קבועה) ביקורות על ספרים שמעניינים אותי ומסיבות שונות לא כתבתי עליהם בכלי התקשורת הכתובה בהם אני כותב ביקורות ("ידיעות אחרונות" והמדור "קריאה שנייה" ב"השילוח").

——-

קת'רין לייסי (Catherine Lacey) – למדתי מהתקציר הביוגרפי בפתח הרומן – היא סופרת אמריקאית צעירה יחסית (ילידת 1985) שנבחרה ב-2017 על ידי המגזין הספרותי הבריטי "גרנטה" לאחת הסופרות הצעירות הטובות ביותר בארה"ב. היא פרסמה כבר שלושה רומנים וקובץ של סיפורים קצרים.  

את הרומן "התשובות", שראה אור במקור ב-2017 ותורגם לאחרונה בתרגום טוב של מאיה פלדמן ל"עם עובד", קראתי בעניין, למרות שלאורך הקריאה תהיתי ביני לביני על ערכו ומלבד זאת שאלתי את עצמי האם בכלל אני מבין אותו לאשורו.

חלקו הראשון של הרומן מסופר בגוף ראשון בידי מרי פרסונס. מרי כבת שלושים וחיה בהווה של הרומן (הזהה לזמן צאתו לאור, פחות או יותר) בניו יורק. אולם ילדותה עברה עליה בפנים ארצות הברית במשפחה מבודדת שבה רדה אב נוצרי פונדמנטליסטי באמהּ ובהּ. בנערותהּ חולצה משם וגודלה בידי דודתהּ. פרטים אלה נמסרים בצמצום יחסי. בזמן ההווה של הרומן, מרי עובדת בעבודה סתמית בסוכנות נסיעות וסובלת מכאבים מסתוריים בכל גופה. רק שיטת טיפול ניו אייג'ית מצליחה באורח מפתיע להקל את כאביה, אך היא יקרה. לצורך מימון הטיפול היא משתתפת בניסוי מוזר של שחקן קולנוע אקסצנטרי, קורט סקיי שמו, מין ניסוי ביחסי אנוש שבו היא נשכרת לשחק את "החברה הרגשית" שלו. מטרת הניסוי הזה תידון להלן בביקורת.

החלק השני של הרומן עובר לסיפור בגוף שלישי (אגב, ולתשומת לב הכותבים: עובר לא בלי זעזוע קל במקום מושבו של הקורא; רגעי החלפת אופני הסיפור הם רגעים עדינים שיכולים בקלות לדמם קוראים). הוא עוקב כעת לא רק אחר מרי, אלא אחרי כמה משתתפות נוספות בניסוי שעורך שחקן הקולנוע, אחרי השחקן עצמו ואחר עוזרו האישי.

החלק השלישי חוזר למרי ולגוף הראשון ומספר על חייה שבשלהי ושאחרי הניסוי והטיפול הניו אייג'י ומרי גם מבקרת בחלק זה את דודתה ואביה.

*

הרומן הזה, נדמה לי, שייך למסורת ברומן האמריקאי מאז שנות ה-60 שהינה מסורת של ניסיון לתת דין וחשבון ספרותי-רומאניסטי על התפתחויות טכנולוגיות ותלויות-טכנולוגיה בחברה. נציג בולט של המסורת הזו הוא דון דלילו ונדמה לי שלייסי מושפעת ממנו. ולמרות שמאז ההתקפה המפורסמת בשנת 2000 של המבקר האנגלי-אמריקאי, ג'יימס ווד, על מה שהוא כינה "ריאליזם היסטרי" (תופעה שבחלקה היא בדיוק זו שהזכרתי: ניסיונו של הרומן האמריקאי לתת דין וחשבון על ה-כ-ל, כולל אותן התפתחויות טכנולוגיות והשלכותיהן), ירדה קרנו של הז'אנר, עדיין שאפתנותו והרצון לשימור הרלוונטיות של סוגת הרומן שהוא מבטא ראויים להערכה בעיניי.

כי כן, לייסי אכן "רוצה לומר" כאן הרבה דברים על הרבה דברים.

היא "רוצה לדבר על" תרבות התרפיה הניו-אייג'ית. לחברתה של מרי, שהמליצה לה על שיטת הריפוי שהצילה אותה, היו "מרפא בצמחים, מאסטר רייקי, מטפלת בשיטת רולפינג, קלינאית תקשורת, מטפלת בתנועה, מטפלת באמנות ופסיכולוגית" (עמ' 16). היא  גם "התמסרה לחלוטין לאיווסקה, אחר כך לתאי חסך חושי או לאם-די-אם-איי, לעשב חיטה, לניקוי רעלים או לגורו מסוים. היא אמרה שבכל יום היא מסירה שכבה חדשה כלשהי שחוצצת בינה ובין העצמי שלה" (עמ' 17). היא מטפלת בשלל בעיות שיש לה: "חרדה, תלות בקפאין, אלרגיה לאבקנים, קנדידה כרונית באבחון עצמי, התפכחות מאשליות, אינטואיציה פגומה, בעיות מחויבות, בעיות אמון" (עמ' 16).

אותה חברה מחזיקה בהשקפה ידועה של הניו-אייג' (ואגב, אחת מהמקוממות – ואפילו הייתי אומר הבזויות – שבהן): "זאת הייתה השקפת העולם שלה – הכל מתנהל בהתאם לתוכנית, ואנו בתת-מודע שלנו יוצרים את הבעיות שלנו בעצמנו: כל סרטן הוא סרטן בהזמנה" (עמ' 19).

אולם למרות הטון הסאטירי המובהק שיש ביחס של הרומן ומרי לחברה שלה ולגישתה, הרי שהטיפול שנכנסת אליו מרי, עם המטפל אד, למרות היותו מסתורי ומגוחך בעיניה, הינו חד משמעית הטיפול היחיד שמצליח לשחרר אותה משלל מכאובים שמיררו את חייה. שיטת הטיפול נקראת "קינסתזה פנאומטית אדפטיבית", ובקיצור "קפ"א" (ההסבר לשם היומרני ניתן כאן בעמ' 26-27): "בטיפולים שלנו נהג אד להעביר לפעמים את כפות הידיים שלו מעל הגוף שלי, לזמרר או להמהם או לשתוק בעודו מארגן מחדש או מרפא לכאורה איברים לא נראים בגופי. הוא הניח אבנים וקריסטלים על פניי, על ידיי, לפעמים לחץ או פיתל איבר כלשהו בגוף שלי בדרכים מענגות ומכאיבות, ואפילו שלא הבנתי איך כל זה יכול לסלק מגופי את שלל המחלות, עם הקלה אי אפשר להתווכח" (עמ' 9-10).

ולייסי גם "רוצה לדבר על" השלכות הטכנולוגיה והתפתחויות המדע ויכולות החישוב על חיי הרגש שלנו. הניסוי בו משתתפת מרי נקרא "ניסוי חברה" ובקיצור "נס"ח". במהלכו מוצמדות לשחקן הקולנוע העשיר כקורח שורת נשים הממלאות צרכים רגשיים שונים שלו. יש את "החברה האמהית" ויש את "חברת הכעסים" ("שתהיה אחראית מריבות, נדנודים ומניפולציות" – עמ' 73) ויש, כאמור, את "החברה הרגשית", תפקיד מרכזי לו נבחרה מרי (בחוזה שלה, בסעיף 7, נאמר כך: "בשלב מסוים, בתום תקופה של חודשיים עד ארבעה חודשים, תידרשי להיות מסוגלת לבכות בפני קורט ולעשות זאת במהלך אחד הניסויים ב'יחסי קרבה פגיעים'. כמו כן, במסגרת הזמן הזאת תידרשי לומר לקורט 'אני אוהבת אותך' ברגע של קרבה רגשית" – עמ' 71). .

למשתתפי הניסוי (קורט והנשים) מוצמדים חיישנים המנתחים את כל שעובר עליהם במהלך האינטראקציות הרגשיות (יש גם "צוות אינטימי" שמופקד על אינטראקציות מיניות) וחבורת מדענים מבריקה מנתחת את המידע הרב שנאסף כך.

אני לא הבנתי עד הסוף מה מטרת הניסוי ואני לא בטוח שלייסי עצמה סגורה על מה שניסתה לעשות כאן. מטרתו מוסברת כמה פעמים לאורך הרומן וההסבר משתנה מדי פעם. הנה ההסבר הראשון:

"בעזרת צוות של חוקרי ביוטכנולוגיה, וכן יועץ המדיטציה של קורט והפסיכואנליטיקאי שלו, בנינו תוכנית שמבוססת על ראיות אמפיריות, שבעצם מעבירה את התפקידים שממלאת שותפה לחיים לצוות מומחים, במטרה לבצע ניסויים ביחסי קרבה שתכליתם לשפוך אור על המנגנונים הפנימיים של אהבה וידידות. המשימה הזאת היא הן ניסוי מדעי שאנחנו מבצעים לטובת כלל החברה והן פעילות תרפויטית עבור קורט באופן אישי, מעין כיול של האופן שבו הוא מבין את עצמו במערכות יחסים עם אחרים. אנחנו קוראים לזה 'ניסוי החֲבֵרָה' – בקיצור נס"ח" (עמ' 69-70).

בהמשך מתגלה שהניסוי אינו רק מתצפת על תגובות שונות בסיטואציות זוגיות אלא אף מחדיר למשתתפים חומרים שמשפיעים על תגובותיהם (עיינו, למשל, בעמ' 150).

עוד בהמשך מסתבר שהניסוי גם משמש כחומרי גלם לסרט שאפתני שמנסה קורט להפיק במשך שנים.

עוד מסתבר בהמשך שממצאי הניסוי משמשים חברת טכנולוגיה שמספקת אמצעי מציאות מדומה חדשניים ("חליפת מציאות מדומה פורצת דרך, לכל הגוף, לא רק ניסוי אודיו-ויזואלי, אלא ניסוי שמשפיע על המשתמש מבפנים – גירוי אלקטרו-תרפי גולגולתי – האשליה הזמנית והעמוקה שהמשתמש נהפך לרגע לאדם אחר לחלוטין – 'הרחקת זהות תרפויטית', מוצר של קרנסקי טכנולוגיות" – עמ' 286).

בין אם לייסי שותפה לבלבול שלי בהבנת הניסוי שלה ובין אם לאו, ברורים כמה דברים.

ראשית, לייסי צועדת כאן במסורת של "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי (1932). מדובר בתהייה האם המדע יוכל בעתיד לשפר את חיינו באמצעות שליטה בחיי הרגש שלנו.

אצל האקסלי בחברה העתידנית מוותרים לחלוטין על האהבה (ומטפחים את המין), בגלל הסכנה שהיא מייצרת ליציבות הרגשית ולאושר, ואילו אצל לייסי, לעומת זאת, מנסים לפצח אותה על מנת להבין אותה טוב יותר ואז בתקווה לשלוט בה:

"הוא [קורט] חש בוודאות שישנה דרך לפענח את התגובות המבולבלות שלנו לשותפות זוגית, את האופנים שבהם שני אנשים יכולים להסב זה לזה אושר עצום ברגע אחד ואז להידרדר לתהומות של אומללות ושיעמום רק שנים, שבועות או חודשים אחר כך. וכן, היו לו סיבות אישיות משלו לרצות להציב את עצמו במרכז המחקר, ויורי [יועץ של קורט] הציע לו לעשות את זה, אמר שכל הדבר הזה יהיה ממש מרפא בשבילו, אבל בעצם הוא ניסה לעזור לגלות משהו שיעזור לאחרים, שיחולל שינוי יסודי בעולם" (עמ' 139).     

וכן: "הניסוי הזה ייצר מידע ממשי, מעשי ושימושי על אהבה, על שימור אהבה ועל פענוח מסתרי הלימרנסיה – שפירושה, לדבריו, המצב הפיזיולוגי והפסיכולוגי של הגוף בזמן שהוא מתאהב […] המטרה הסופית של הנס"ח היא להמציא שיטה מדעית מוכחת ליצירת זיווג אנושי מושלם ומספק יותר" (עמ' 112-113).

שנית, יש בּאג לטעמי בכוונות הללו של הניסוי שלא ניתנת עליו מספיק הדעת כאן. וזה הוא הבאג: הרי לא מדובר כאן ביחסי קירבה ממשיים, אלא במשחק של יחסי קירבה (שאמנם יכולים להתפתח ליחסים ממשיים). אז כיצד, אם נלך לפי היגיון "ניסוי החברה", הנתונים שנאגרים בתנאים כאלה יכולים ללמד על המציאות האמיתית של קשר?

נמשיך. לייסי רוצה כאן גם "לדבר על" סלבריטאות ונזקיה, אם כי אלה החלקים הפחות מקוריים ברומן. הנרקיסיזם של קורט הוא קלישאי. אף כי השידוך בינו לבין מרי, שכיוון שגדלה בבידוד אינה יודעת דבר על קורט, על הצלחותיו בעבר, על פרסומו הגדול, יוצר עניין במפגש ביניהם.

ויש כאן, לבסוף, רצון "לדבר על" דת. למרות המיאוס שמעורר במרי הפונדמנטליזם הנוצרי של אביה, יש בה כמיהות דתיות:

"צריך להיות שביל ביניים בין אמונה באל מסוים ובין אמונה בישות מסתורית שלישית כלשהי ששוכנת בין אנשים. צריך להיות מקום, כמו כנסיה, חשבתי, בשביל אנשים שפשוט לא בטוחים. צריך להיות מקום בשביל מי שרואים משהו אבל לא מעיזים לומר מהו. אולי יש משהו, משהו בין אנשים שהוא יותר מאוויר וחלל ריק, משהו קדוש באַיִן הזה שבין פרצוף לפרצוף" (עמ' 93-94).

שימו לב כיצד הכמיהה הדתית כרוכה כאן בסוגיות של חיבור בין אישי ("ישות מסתורית שלישית ששוכנת בין אנשים […] משהו קדוש באין הזה שבין פרצוף לפרצוף"). אחזור לזה מייד.

*

אף על פי שהנושאים שהרומן "רוצה לדבר עליהם" וכך להפוך לעדכני בחלקם לא חדשים ובחלקם לא חדים ונידונים בצורה מעורפלת, הרומן חי בזכות סיוע לאותם רכיבים המבקשים-להיות-עדכניים שלו (ושיש בהם עניין, חשוב לומר, למרות האמור) מגורמים אחרים.  

ראשית, הוא מכיל משפטים משמעותיים המנוסחים היטב. כגון זה:

"זה לא שרציתי להתאבד – אף פעם לא היה לי אומץ מהסוג הזה – אבל לפעמים הכאב היה כל כך גדול ובלתי נתפס, שתהיתי אם אני לא עלולה להרוג את עצמי בלי להתכוון" (עמ' 16).

או זה: "הנערות האלה [שהתאהבו בקורט] (באותו רגע מוזר שלפני ההתבגרות: מבוגרות מספיק מבחינה ביולוגית לדעת תשוקה, וצעירות מספיק להאמין בקסם" (עמ' 125).

שנית, יש בו הבחנות אנושיות מעניינות, כגון זו:

"אף פעם, אפילו לא פעם אחת, לא קטע [קורט] את אחד הסיפורים על עצמו ולא עשה את מה שהבחינה שאנשים עושים – אמר לפתע: 'טוב, לא משנה'. משפט שנדמה לה שכולם אמרו באותו אופן חפוז, כאילו רמה כלשהי של חשיפה עצמית מעוררת צורך להסיט את תשומת הלב בכיוון אחר" (עמ' 123).

שלישית, יש רגש חם ברומן. הסאטירה והאנליטיות שמאפיינות אותו לא מטשטשות אותו. רגש חם מפכה ברומן אפילו בדמות הנתונה יותר מכולן לחצי הסאטירה, דמותו של שחקן הקולנוע קורט.  הרומן מספר על אמו הגוססת ממחלה בחודשיה האחרונים עת קורט היה עוד נער והתיאור הזה הן מעשיר את דמותו של קורט בפן רגיש והן מסביר חלק מהיאטמותו (עיינו, למשל, בעמ' 187).

ורביעית, יש ברומן פתיחות רוחנית מעניינת. הנה, למשל, תיאור על מה שעובר על מרי באחד מטיפוליו של אד:

"היא נדחפה מתוך עצמה, הגבולות שניצבו בינה ובין העולם נפרצו, ונדמה לה שעורה נפרם ונכרך מחדש סביב החדר. השפה נעלמה. כל הבנה של סבל או של תשוקה נעלמה. הזיכרונות שלה נעלמו. חייה היו חסרי משמעות. ולא הייתה שלווה כמו זאת, אפילו מודעות למושג השלווה לא הייתה" (עמ' 163).

*

אבל אולי מה שהותיר אותי כקורא עד סוף הספר היה דבר מה אחר.

יש ברומן הזה תחושת דחיפות. משהו מפריע לסופרת הזו, משהו מטריד אותה, והיא מנסה להבין אותו דרך הרומן.

במציאות של ריבוי ספרים שרואים אור אני מוצא את עצמי תוהה לא אחת: מדוע הספר הזה נולד? מה הציק לסופר שילד אותו? מה האתגר במציאות שסביבו נבנה הספר?

לכאורה אלו שאלות מופרכות. מה זה משנה! השאלה היא אם הספר טוב או לא! אך אלה שאלות שאינן חוץ-ספרותיות, כפי שנדמה. כי אני פשוט חש בתוך הרומן, בתוך רומנים רבים, שהם נולדו משום סיבה מיוחדת, מלבד הסיבה הבנלית של שאפתנות, רצון שיראו אותך ותחושת מסוגלות מסוימת לבניית עלילה ודמויות (תחושת מסוגלות נכונה או שגויה).

אני חש ברומנים הללו ששום דבר מלבד אלה לא דחק בסופר לחברם – ואני חש זאת בתוכם.

ואילו כאן משהו לא נותן מנוח לסופרת והוא זה שהוליד, לעניות דעתי, את הרומן הזה.

זאת משום שהנושא האמיתי שלו בעיניי אינו הניו-אייג', וגם לא ה"ביג דאטה" (כפי שמוצע על גב הכריכה: "סָטירה מבריקה על עידן הביג דאטה"), וגם לא הדת ולא מוסד הסלבריטאות. ויכול להיות גם שהנושא האמיתי של הרומן מודע רק למחצה לסופרת עצמה.

הנושא האמיתי של הרומן הוא הקשר הזוגי ואיך, לעזאזל, מצליחים להשיג ואז לשמר אותו.

בגלל זה יצרה הסופרת את כל "ניסוי החברה" של קורט. מעסיקות אותה השאלות שמטרידות את קורט:

"הוא נזכר שחשב שאף אחד לא צריך מישהו מסוים – שאנשים פשוט צריכים אנשים אחרים באופן כללי, אבל סביר להניח שאף אחד מעולם לא הזדקק למישהו יותר מכל באופן בלתי הפיך, וכשהבין את זה, ששום זוג לא הוציא פטנט על הרגש, חשש קורט שאולי קלקל משהו בעצמו, שאולי ברגע שבחר להאמין ברעיון הזה התחסן מפני התאהבות" (עמ' 143).  

אבל – ולזאת יש לשים לב – התהיות על מהות הקשר הזוגי והחשש מפני אי-היכולת לממשו מעסיקים גם את מרי! בין היתר ביחסיה עם המטפל שלה אד, שיש בהם אנלוגיה סמויה ל"ניסוי החברה" (ולכן, גם הם זוכים לראשי תיבות: "קפ"א" לעומת "נס"ח"):

"מרי הנהנה, קמה, התלבשה, וניסתה להבין איזו משמעות, אם בכלל, יש לזמן הרב שהיא מבלה עם אד, כשמסכמים הכול יחד, כשדוחסים את זה: את כל אותן שעות שבילו זה עם זה, לבושים למחצה, מנסים לשפר את החיים. מה זה אם לא מערכת יחסים? האם אהבה זקוקה להכרזה כדי להתקיים או שהיא אמיתית באותה מידה בתור אמונה שקטה? נדמה לה שאנשים יכולים לקרוא לכל מה שמתחשק להם אהבה, אבל למעשה אהבה היא פשוט מניפולציה ארוכה, שינוי, נכונות להשתנות" (עמ' 212).

לא רק קורט, אם כן, אלא גם מרי ברומן מתקשה בזוגיות ועוסקת כמותו בחקירות ואמירות פילוסופיות יומרניות ומפותלות על טיבה של האהבה שנדמה שהן מחפות על איזה היעדר אינסטינקט זוגי פשוט. מרי, שמתארת את הקשר היחיד שהיה לה בעבר במילים המלוטשות הבאות: "שני אנשים לא החלטיים שלזמן-מה היו נחושים כל כך זה כלפי זה" (עמ' 43); מרי שחוששת שאופן גידולה בולם את יכולתה לאהוב: "לימדו אותי שאהבה שייכת אך ורק לאלוהי, לא לעולם המקולקל הזה כאן. היה לי קשה, אולי בלתי אפשרי, לשנות את דרך החשיבה הזאת. אולי תמיד איאלץ לאהוב את רעיון האהבה או את מושג האל יותר מכפי שאוכל לאהוב בן אדם" (עמ' 54).

אם אמנות היא, בין היתר, ניסיון להעניק צורה אסתטית לסבל האנושי, הרי שרומנים שלא מוּנעים ממצוקה אנושית דוחקת חסרים את הבסיס.

"התשובות" – לפחות כך חוויתי אותו – מוּנע מצורך דוחק לעצב צורה ספרותית לסוגיית הקושי בבניית קשר זוגי, וזהו מקור אנרגיה ותוקף מרכזי שלו.